'שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם: אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, ואינו נכנס לתוך דברי חבירו, ואינו נבהל להשיב, שואל כענין ומשיב כהלכה, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחלופיהן בגולם' (אבות ה,ז). ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ב'אבות לבנים' על משנה זו. גולם הכוונה כאן למי שיש בו תורה ויש בו מידות טובות, אולם עדיין הוא לא מושלם כחכם. נראה שהובאה המשנה הזו כאן לאחר המשנה הקודמת (מעבר לכך שזה ירידה במספרים, ולכן עכשיו מתחילים את שבע), שקודם דובר על עשרת הדברים שנבראו לאחר סיום הבריאה הטבעית, שהם קשורים להשלמה לאדם כדי להביא את הבריאה לשלמות, לכן כאן זהו כעין הגולם שיש בו תורה ומידות כך שנראה שלם (כמו שהסתיימה בריאת העולם הטבעי), אולם עדיין יש בו חסרון שצריך להשלימו (כעין אותם שנבראו בער"ש בין השמשות). נראה גם שקודם דובר על שנבראו בער"ש בין השמשות, שזה כעין קשור כבר קצת לשבת, שהוא היום השביעי ולכן כאן מתחילים על דברים של שבעה, ובפרט שהשבת נועדה לתיקון עולם (וכן אותם שנבראו ער"ש בין השמשות), ולכן זה מזכיר את החכם שיש בו קשר לשלמות – כעין תיקון עולם קטן, ואף בו במיוחד יש כח של תיקון עולם שמשפיע לכל העולם. נראה שלכן זה מתבטא בשבעה דברים (אמנם בחכם יש הרבה יותר מעלות, אלא שכאן מדובר על המעלות שבו נראת שלמותו מול הגולם שאינו שלם, ולכן בזה יש בו מעלת תיקון עולם הרבה יותר גבוה) לומר שיש בו כח לתיקון הבריאה שנבראה בשבעה ימים, ולכן זה מתגלה במעלתו. 'אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין' זה כנגד יום ראשון שמתחיל בבראשית: '"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו"' (רש"י. בראשית א,א). זה מרמז על כך ששותק כשעומד מול מי שגדול ממנו בחכמה – תורה, ובמניין – במספר השנים ובמספר התלמידים, שהתלמידים זהו ישראל. וכן בראשון נברא האור, שזה מרמז על התורה ("ותורה אור". משלי ו,כג) שזה כרמז על מי שגדול ממנו בתורה, וכן בו נברא האור הגנוז שנגנז, ולכן כעין רמז לדבר שהיה פעם, ולכן מרמז על גדול בשנים, שהחכם לא מדבר בפניו. 'ואינו נכנס לתוך דברי חבירו' זה כנגד יום שני שבו הופרדו המים והרקיע, שזה כמו שהחכם לא מערבב דבריו עם דברי חברו. 'ואינו נבהל להשיב' כנגד יום שלישי, שבו חטאה האדמה אבל לא נענשה עד חטא עץ הדעת ('"עֵץ פְּרִי" – שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן אלא "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי" ולא הָעֵץ פְּרִי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה' [רש”י. בראשית א,יא]), כך שביום שלישי התגלה שה' לא מיהר להגיב למעשה האדמה, כמו שהחכם לא ממהר להשיב עד אחרי שבוחן היטב. (וכן נברא הצומח, שצמיחה היא דבר איטי). בנוסף האדמה התגלתה ע”י שהמים זזו, שזהו כעין שהחכם לא ממהר להשיב עד שמברר בדעתו את האמת ואז משיב (שבמחשבתו מברר, שמזיז כל מיני מחשבות, כמו שהמים זזו, עד שהתשובה ברורה לו לגמרי, כמו שהאדמה התגלתה והיא ברורה לגמרי – שלא מכוסה כבמים). 'שואל כענין ומשיב כהלכה' זה כנגד יום רביעי, שבו נתלו המאורות והובדל יום ולילה, שכך החכם לא סוטה ומערבב בין נושא לנושא בשאלות, אלא עוסק באותו נושא, וכן משיב בצורה ישרה כהלכה לשואל אותו בכדי להעמידו על העיקר בצורה נכונה, שזהו כעין שלא מערבב בין יום ולילה. וכן בכך במשיב כהלכה לשואל אותו הוא מאיר את דעת השואל, וכן בשאלה כענין הוא מאיר את דעתם של תלמידיו (שלא מבלבל אותם), ולכן זהו כמאורות שמאירים. 'ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון' כנגד יום חמישי, שהחכם יודע מה להקדים ומה לאחר בדבריו, שזהו כעין שבחמישי נבראו העופות והדגים, שהדגים צוללים והעופות עולים למעלה באויר, כך שזה כעין שמזיז לכאן או לכאן, ע"פ מה ראוי לסדר את הסדר למעלה ולמטה בדבריו. 'ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי' כנגד יום שישי שבו נברא אדם וחטא בעץ הדעת, והשורש לחטא הזה היה שחוה אמרה דבר שלא נאמר לה: "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון" (בראשית ג,ג), [גם זה היה בשישי], שכך התגלגל החטא: '"ולא תגעו בו" – הוסיפה על הצווי לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל) "אל תוסף על דבריו”' (רש"י). 'ומודה על האמת' כנגד יום שבת, שהוא כנגד לעתיד לבא ('שבת אחד מששים לעולם הבא'. ברכות נז,ב. וכן: '"מזמור שיר ליום השבת" – ליום שכולו שבת'. ר"ה לא,א) שאז יהיה גילוי מלכות ה' בעולם כראוי, וה' חותמו-גילויו אמת ('דאמר רבי חנינא חותמו של הקב"ה אמת'. שבת נה,א).