"ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז,ד). 'ר' יהושע אומר: שנה אדם שתי הלכות בשחרית ושתים בערבית ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאלו קיים כל התורה כולה. מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה, ומהיכן היה לובש ומתכסה, הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושניים להם אוכלי תרומה' (מכילתא שמות טז,ד). ע"י המן יכלו לשבת וללמוד תורה בלי בעיות פרנסה, ולכן כעין שהתורה נתנה דווקא להם לדרוש, כיון שיכלו ללמוד בקלות, וכן בדומה קצת זה לאוכלי תרומה. אולם נראה שבא לומר בזה גם עומק, שכיון שהמן מאפשר ללמוד תורה, סימן שיש קשר ביניהם, כמו שהכהנים מקבלים תרומה ויש עליהם תפקיד ללמד את בנ"י תורה ("יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך". דברים לג,י). נראה שעל יסוד זה גם דרשו: '"וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ". הדא הוא דכתיב: (תהלים סח, כ) "ברוך ה' יום יום". אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: במדה שאדם מודד בה מודדין לו: אני נתתי לכם את התורה, שתהיו עוסקים בה יום יום, שנאמר (משלי ח, לד) "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום", וכן (ישעי' נח, ב) "אותי יום יום ידרושון"; חייכם שאשביע אתכם לחם מן השמים יום ביומו, שנאמר "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי" וגו', ולא עוד אלא שאני מברך אתכם יום יום, שנאמר "ברוך ה' יום יום יעמס לנו"' (שמו”ר כה,ט). שמה שנאמר "ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי" דרשו שבא לרמז שלקיטת המן קשורה לחיבור לתורה (ולא רק שמנסה אותם אם ישמרו על המן שיאכל כראוי בזמנו). נראה שלכן גם דרשו על המן שהוא כעין דברי הגדה: '(שמות טז, לא) "והמן כזרע גד לבן" … אחרים אומרים: גד שדומה להגדה שמושכת לבו של אדם כמים' (יומה עה,א), שנראה שמעבר לפשט שהתכוונו לומר על שבחו של המן נראה שרמזו גם שהוא מקשר לד"ת, כמו שדברי הגדה הם ד"ת שאנשים נמשכים אליהם (וזהו "המן" הוא "כזרע גד" כמו ד"ת של הגדה שזורע באדם חיבור מאהבה לתורה). המן לא מחבר רק ללימוד תורה, אלא גם לקיומה (מכח השפעתו לדבקות בתורה), לכן גם היה בו גילוי של השתעבדות לה': "לבן" שמלבין עונותיהן של ישראל' (שם) 'שמלבין עונותיהן – מתוך שהיו דואגים שמא לא ירד מן למחר היו משעבדים לבם למקום' (רש”י). כך ע”י המן היו מתחברים לתורה, מתוך שהיו משעבדים ליבם לה', ולכן שבים בתשובה על חטאיהם, ומתחזקים בשמירת תו”מ. גם בצורת ירידת המן היתה השפעה לחיבור לתורה, שהיה כדאי לאדם להתחבר לתורה כדי לקבל בצורה טובה יותר: 'כתיב (במדבר יא, ט) "וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו", וכתיב (שמות טז, ד) "ויצא העם ולקטו”, וכתיב (במדבר יא, ח) "שטו העם ולקטו", הא כיצד? צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו. כתיב "לחם", וכתיב "עוגות", וכתיב "וטחנו", הא כיצד? צדיקים לחם, בינונים עוגות, רשעים טחנו בריחים' (שם). אפילו ממון היו מקבלים עם המן: '(שמות לו, ג) "והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר", מאי "בבקר בבקר”? א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מדבר שירד להם בבקר בבקר, מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן' (שם). שמן הסתם מי שקיבל עם המן ממון רב הם כאלו שהשתמשו בו לקדושה, ולכן דווקא בנדבת המשכן זה נאמר כדי לרמז שניתן להם בשביל הקדושה (כמו שהיתה ירידה שונה וצורה שונה של המן בין צדיק, בינוני או רשע), ממילא גם בזה היתה משיכה גדולה מאוד לקיים את התורה, שזה שווה ממון רב. גם המן עצמו הוא בעל מעלה רוחנית: 'תנו רבנן: (תהלים עח, כה) "לחם אבירים אכל איש", לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי ר"ע. וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל, אמר להם: צאו ואמרו לו לעקיבא: עקיבא טעית, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם? והלא כבר נאמר (דברים ט, ט) "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי"! אלא מה אני מקיים אבירים? לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים' וכו' (שם,ב). הרי שהמן מקשר כעין לדרגת מלאך (שלכן נבלע באברים כעין שאין בו חומריות), ממילא מקשר גם לתורה ומצוות. לכן נראה שבמן בשל קשרו לתורה יש כח לתיקון עולם, ולכן קשור לתיקון עץ הדעת. לכן נקרא "מן" כרמז ל"המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת" (בראשית ג,יא). שהמן מחבר לתורה שהיא נכתבה בחמשה חומשים, לכן 'ה' כרמז לתורה ו-'מן' כרמז למן שמקשר לתורה בשביל התיקון, וזהו "המן". לכן נראה שזה מתבטא בטעמו: 'כתיב "לחם”, וכתיב "שמן”, וכתיב (שמות טז, לא) "דבש"?! אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לנערים לחם, לזקנים שמן, לתינוקות דבש' (יומא עה,ב). שזה כנגד הנאמר על עץ הדעת: 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון. רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר (בראשית ט, כא) "וישת מן היין וישכר”. רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג, ז) "ויתפרו עלה תאנה". ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א). שכך במן היה בטעמו כעין רמז למהותו כמקשר לקדושה ותיקון עולם, לכן כנגד חיטה היה לחם (והוא כנגד הנערים, כעין רמז להתפתחות החכמה שמקטנותו, כעין התינוק שאוכל דגן ומתחזק דעתו שמקטנותו), דבש כנגד תאנה (שממנה עושים דבש תאנים. וזה כנגד תינוקות שכשהם קטנים אז הם לא כ"ך מתביישים, ולאט לאט לומדים להתבייש [בהתחלה להיות תמיד לבוש, ואח”כ יותר בצניעות], ולכן כעין העלה תאנה שכיסה מבושתם), וכנגד הגפן היה זית ששניהם זה נוזל הנעשה מהפרי והוא חשוב מהפרי, ומה שלא היה טעם יין זה משום שהמעלה ביין הוא שהוא משכר, ומי ששתה אסור לו להורות ולכן זה היה פוגם בלימוד תורה שלהם אילו היה נעשה יין, לכן נעשה לשמן שמרמז על אור תורה (והוא טוב לזקנים שלכן לכך נעשה לזקנים, כעין היין הישן שהוא הנאה לזקנים [מגילה טז,ב]). אולי לכן כשחטאו והשאירוהו "וירם תולעים ויבאש" (שמות טז,כ), כנגד האדם שבשל חטא עץ הדעת הוא נענש שימות, שלכן אז מעלה תולעים ונסרח (אולי רמז "וירם" – 'וי-רם', שבאה אנחה לעולם ['וי'] בשל שחטא באכילה מעץ הדעת, שלא שמע לה' אלא עשה עצמו כבעל חשיבות עצמית מול ה' [וכן הנחש פיתה באמירה שה' לא רוצה שיהיו חכמים כמותו, שפעל לפתות דרך גאוה], שזהו 'רם' שהגביה ליבו וחטא). שזה כשחטאו והשאירוהו, אבל כשאוכלים כראוי זה מחברם לתורה ומצוות ובכך מתקן את חטא עץ הדעת, לכן המן התגלה עם עליית הטל (“ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס דק ככפר על הארץ". שמות טז,יד), כרמז לתיקון השלם, שאז תהיה תחיית המתים שקשור בטל: “... כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לאליהו: לך והתר נדרו של טל שאין המתים חיים אלא בטללים … ומניין שאין המתים חיים אלא בטללים? שנאמר (ישעיהו כו) "יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורת טלך וארץ רפאים תפיל"' וכו' (יר' תענית א,א). הטל היה כעין קופסה למן: 'כתיב (שמות טז, יד) "ותעל שכבת הטל", וכתיב (במדבר יא, ט) "וברדת הטל"? אמר רבי יוסי ברבי חנינא: טל מלמעלה וטל מלמטה, ודומה כמו שמונח בקופסא' (יומא עה,ב). אולי בא לרמז כנגד שהנשמה שהיא משמים נמצאת בתוך הגוף הארצי כקופסא, שכך הטל הגשמי מכסה את המן הרוחני שירד משמים, שזה כביטוי שהמן מחזק את גילוי הנשמה ע"י תו"מ. אולי גם כנגד ארון הברית שבו הלוחות, שהוא כקופסא לתורה (ללוחות), שכך רומז שהמן מחבר לתורה (והטל נוצץ באור כעין הזהב של הארון, שנוצץ), או כנגד שבארון יש שלוש קופסאות, שהאמצעי עץ ומסביב זהב, שכך הטל נוצץ ונראה כזהב, והמן בא לתקן את חטא עץ הדעת (ע”י תו”מ). וכן מעלה ומטה כרומז שכל המציאות של כל העולמות תלויה במעשינו – קשרנו לתורה. בשישי נשאר לשבת ולא הבאיש, כעין רמז שבקשר לקדושה (שבת) יש ניתוק מהחטא, ולכן הצדיק הגמור שמת לא מסריח (וכן מה שהבאיש בשאר הזמנים ולא לשבת, כרמז שהמיתה והרקבון הם עונש מחטא עץ הדעת, שהמן בא לתקנו). לכן כמות של המן היא "והעמר עשרית האיפה הוא" (שמות טז,לו), כרמז לעשרת הדברות ("עשרית”) שהצטוונו – ש'איפה' בגימטריה 'צו' ("והעמר" כרמז לאמירה [ע' מתחלף ב-א'] שה' אמר את הדברות בסיני, וכן שמתקנים את העולם שיהיה קדוש – שהוא נברא בעשרה מאמרות). '"ונמס" – כיון שחמה זורחת עליו היה פושר והולך, ונחלים היו מושכין ממנו והולכין לים הגדול, ובאין אילים וצבאים ויחמורים וכל בהמה ושותין מהם, ואחר כך באין האומות וצדין מהם, ואוכלים אותן וטועמים בהם טעם מן שהיה יורד לישראל' (מכילתא. שמות טז,כא). נראה דרשו זאת כדי להסביר למה המן נמס ולא נרקב כגוש, ולכן דרשו שזה נעשה כדי להראות את חשיבותם של ישראל. נראה שיש בזה גם רמז שהמן נמס ומתחבר למים שהולכים לשתות, כרמז לתורה ('דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה,א) "הוי כל צמא לכו למים". ב"ק פב,א), ונעשה בחיות טעם מן, וגם הגוים טועמים זאת, כעין רמז שע"י ריבוי תורה משפיעים על כל הבריאה קדושה, ואף משפיעים בזה תיקון גם לגוים. נראה ש'מן' בא"ת ב"ש זה 'יט', שזה הסך של י"ב שבטי ישראל בחיבור לתורה שיש בה שבעה ספרים ('דא"ר שמואל בר נחמן א"ר יונתן: (משלי ט, א) "חצבה עמודיה שבעה" אלו שבעה ספרי תורה' [שבת קטז,א]). ולדעה הרגילה שיש חמשה זה כנגד חמשה חומשים ושני לוחות הברית (סה”כ שבע), שכך מרמז על היות המן מקשר ומאחד בין בנ"י והתורה.