לעוף על עצמי

אז איך האדם תופס את עצמו? בגדול, זה מורכב משני חלקים: מה הוא חושב על עצמו? ובנוסף - מה הוא חושב שאחרים חושבים עליו. פעמים רבות הבעיה נמצאת  בילדות של המטופל והיא מרחפת על "האני הבוגר".

ישנן שיטות חיצוניות שטוענות שכדי לעלות את "הדימוי העצמי" יש לנסות להסביר ולהוכיח לאדם כמה מעשיו טובים, כמה תכונות אופי טובות מתגלות אצלו, ובקיצור להוכיח לו כמה הוא "מוצלח", או מנגד להוכיח לו שהתדמית השלילית שהוא חושב –מקורה בדמיון (מעניין מה הם אומרים כאשר אין זה דמיון, אלא באמת הוא אדם שפעולותיו אינן מהמוצלחות ביותר, ואף פחות מכך). שיטה זו בעייתית ביותר... למה?

תחשבו, גם אם נאמר שאותו פסיכולוג שכנע אותו כמה הוא מוצלח, הרי השכנוע נבע מגורם חיצוני ולא פנימי, ומה יקרה כאשר יסתיים הטיפול ושאר האנשים בעולם יחזירו את המטופל למציאות המרה שהוא לא כזה מוכשר? האם השכנוע של הפסיכולוג יגבור על כל הסביבה???

השיטה שהיהדות מציעה קצת שונה, פחות סימפטית בהתחלה למטופל, אבל שורשית מאוד ולא תלויה באחרים. היהדות מפגישה אותנו עם המקום שבו הישות העצמית היא הגורם העומד מאחורי תחושת החולשה והמסכנות. שהרי הצורך "להיות", כלומר הצורך לקבל אישור חיצוני מהסביבה ("לייק" בשפה עכשווית) הוא הגורם לסבל כאשר הם חסרים, נובע בדיוק מאותו "מקום בנפש" שממנו נובעת הגאוה וההתנשאות – מנקודת ה"ישות" הרואה את עצמי כמרכז העולם.

מדוע לא חושבים שאני חכם? האם אני יפה מספיק? כמה מעריכים אותי? בקיצור המחשבה שכל העולם עסוק בי (עד כדי כך שאנשים מסרבים לצאת מהבית כי הם קמו בבוקר עם פצעון בפנים, הם בטוחים שכל העולם מרוכז עכשיו בפצעון שלהם.

אנחנו כל היום עסוקים בלחשוב איך החברה תופסת אותנו, מחפשים להרשים. מתלבשים "מותגים", נוסעים במכוניות יוקרה, לומדים לימודים נחשבים... הכל כדי לזכות לכמה מבטי הערצה חיצוניים של חברה חיצונית. כל דקה נכנסים לפייסבוק לראות כמה תגובות אנחנו מקבלים... תגידו, זה אמיתי???התנהגות הזאת מפרקת אותנו.

 האדם נהיה "עבד" לאיך שהחברה תופסת אותו.

המטרה שלנו היא להפגיש את האדם עם "האני" האמיתי שלו, הטהור, ולא עם כל התנאים שהחברה העמידה כדי להיחשב "מוצלח".

כאשר אנו משוחררים, אפילו קצת, מהצורך "להיות", לחוש דרך האישור החיצוני של הסביבה את הערך והחשיבות שלנו, אנו פתוחים לקשר עם הערך האמיתי שלנו – הקשר עם מקורנו בוראנו ושורשנו, והשליחות שלנו בעולם, הבאה מכחו, ולא מכח מה שהחברה חושבת שצריך להיות.

למסקנה, שורש תיקון ההרגשות השליליות (התסביכים) של האדם כלפי עצמו, לא נעוץ בהסבר לסובבים אותו שיעניקו לו גיבוי חברתי, שיחלקו לו כמה מחמאות ביום או ש'יתפסו אותו' על איזה הצלחה זנוחה ויחמיאו לו שהוא מוכשר, יפה וכו', אלא יש לחנך אותו - ואת עצמנו - לאמת האמיתית, שהמציאות שלנו היא מציאות טובה. חלק מה'. ואף שפעמים יש לי תכונות שליליות, זה לא משנה את העובדה הבסיסית שלי שאני טוב גמור! והמציאות הזאת לא תלויה במראה שלי, ולא בכמות השכל או הכישרון שה' חנן אותי, אלא היא מציאות קבועה ולא משתנית.

בקיצור, כאשר אני רוצה לעוף על עצמי, אני צריך ללמוד כיצד להצמיח כנפיים, הדבקת כנפיים בדבק לבן וניסיון לעוף איתם תגרום לי להתרסק ברצפה!