לשתוק כדי לדבר

אמר רבן גמליאל (מס' אבות) כל ימי גדלתי בין חכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה.

פעם קראתי מאמר של הרב גינזבורג. הוא מדייק, לגוף טוב שתיקה, לא לנפש.

אבל גם פה יש לשים לב בין דיבור נורמלי, לבין דיבור פטפטני יוצא דופן. פטפטן הוא אדם שמדבר בשטף, ללא הפסקה. הוא לא מבחין בכלל אם למאזין יש זמן או רצון לשמוע אותו. פטפטנים בדרך כלל שקועים בעצמם. הם לא מסוגלים לשאת שתיקה כי היא מעוררת בהם תחושת פאניקה ומועקה. יש להם "מנועים פנימיים", שמחפשים את התזוזה, ולכן הם מדברים בלי סוף כדי לנחם ולהרגיע את עצמם, וכך פעמים הם מסיחים את דעתם מנושאים שליליים או תחושות מופנמות שאולי עליהם להתעמת איתם. בהקשר זה הדיבור האינסופי משמש כבריחה מהשקט שעלול להסגיר את הכאב הפנימי.

זה אולי נשמע מוזר, כי דוקא השתקן עלול להראות כחסר ביטחון, והפטפטן בד"כ נראה כריזמטי ובטוח בעצמו, אבל תתפלאו, דברנות מתמדת עשויה להיות מנגנון הגנה מפני חרדת נטישה ובדידות. בד"כ מנגנון זה נוצר עקב העובדה שבילדותם חשו התעלמות מצד הקרובים אליהם, ובעקבות כך נוצרה אצלם ההרגשה שהם דחויים וגלמודים מבחינה נפשית.

הדיבור המופרז והשוטף הוא מנגנון הגנה שנועד לאחוז באחרים ע"י שיחה ללא הפסק. אני תופס אותך ע"י דיבור ללא הפסק, העיקר שלא תלך ממני.

 האמת, כולנו לפעמים משתמשים במנגנון זה (אולם במינון נמוך), לדוגמא, כאשר אנו נמצאים במקום כלשהו שבו אנו לא מכירים איש, כגון אירוע וכיוצ"ב. במקרים אלו לרוב אנו מאריכים בשיחה עם פלוני, אף שאין לנו כל רצון בכך. השיחה היא רק כלי שנועד למנוע מאיתנו את תחושת חוסר הנעימות שיש בבדידות. יש לנו פחד מהשתיקה.

אחד הדברים הידועים אצל פסיכולוגים היא השתיקה. פעם חשבתי שזה ניסיון למשוך זמן (מה אכפת להם? הם מרוויחים יותר מחמש שקל לדקה). אח"כ הבנתי שזה בכלל לא חידוש שלהם.

בהלכות אבלות יש הלכה מיוחדת... כשנכנסים לנחם אבלים אסור לנו לפתוח בדיבור. האבל צריך לפתוח ראשון. מה ההיגיון בזה? למה לא נפתח אנחנו? נעזור לו קצת... מסכן.

ההיגיון בזה הוא אדיר... אם אנחנו נפתח את השיחה, האבל ירגיש לא נעים ויאלץ לענות לנו, אעפ"י שהוא עדיין לא מוכן לדבר, הוא עדיין בוסר, מר.

 השתיקה שלנו נותנת לו זמן להתבשל... להיות מעט עם עצמו, להיות מוכן. כשהוא יהיה בשל, אנחנו נהיה שם בשבילו.

לפני כמה שנים קראתי מעשה שאהבתי מאוד.

לפני כמה חודשים, מספר פסיכיאטר אמריקאי, נכנסתי למאפייה בסאן דייגו כדי לקנות לחם.

הבטתי מחלון הזכוכית וראיתי ילד קטן יושב על המדרכה. הוא נראה עצוב מאוד. הייתי פשוט מוכרח לצאת החוצה ולשבת

איתו.

ישבתי לידו בערך חצי שעה בלי לומר כלום. לא התקרבתי אליו כי ידעתי שאם התחיל מהר מידי וקרוב מידי, הוא פשוט יסתלק.

בערך אחרי חצי שעה, אמרתי בקצרה ובפשטות: "זה קשה?!"

הוא אמר : "אהה!!!"

עברו עוד חמש עשרה דקות, אמרתי : "עד כדי כך גרוע?"

והוא אמר : "כן, אני בורח מהבית."

אחרי חמש דקות נוספות אמרתי שוב: "המצב עד כדי כך גרוע?"

ואז... מבלי לומר מילה, הוא הרים את החולצה שלו, והראה לי שכל גופו מכוסה כוויות של מגהץ חם...

מן המקרה הזה למד הפסיכיאטר מסקנה בסיסית:

"אם אתה יושב עם ילד ואכפת לך ממנו, ואם אתה לא מפחד מהתשובות שלו, הוא יגלה לך כמעט הכל על עצמו".

הדבר הכי גרוע לדעתי שגם בינינו לבין עצמנו אנחנו לא יודעים לשתוק. כשיש לנו מעט שקט, הזדמנות להיות לבד, אנחנו מיד דואגים למלא את זה עם איזה נגן או שיחת טלפון. העיקר לא להיות לבד ובשקט עם עצמי. השקט הזה מבהיל אותי... נראה כאילו יש "שתיקה מביכה" ביני לבין עצמי. אבל האמת שהשתיקה הזאת היא המפתח לכל הבעיות שלנו...

יש לנו כל כך הרבה שאלות שאין עליהם תשובות, אנחנו מחפשים תשובות בכל מקום חיצוני אבל שכחנו שהתשובה נמצאת עמוק בתוכנו. אסור לנו להיבהל משתיקות... שתיקה ועוד שתיקה, דקה ועוד חמש – לבסוף זה יקרה, נמצא את התשובות.

אם נדע להקשיב, גם הילד שבתוכנו יגלה לנו הכל.