על סירות של החכם הסיני (1 תגובות לחידוש זה)
על "צריך" והסירה של החכם הסיני
אתם מכירים את זה שמישהו מוריד את הזבל והכל מטפטף? אתה רואה שהוא ראה
את זה, ופשוט בחר להתעלם.
ומה עם אותם נהגים שעוקפים את כל הפקק ומשתחלים לקראת סופו... ומה
הזמן שלנו, הפקר???
יש בפסיכותרפיה שיעור חשוב. הוא נקרא עיוותי מחשבה.
יש לנו מספר תיקיות במוח (שאולי הם מולדות ואולי נרכשות אבל תכל'ס מה
זה משנה?), שעושות שם הרבה בעיות, וצריך להחליף להם שם, לשדרג אותם.
אחד העיוותים המוכרים לאלו שסובלים מכעס (כמוני למשל) הוא עיוות מחשבה
שנקרא "צריך". כך צריך להתנהג!
יש ערכים וחוקים ברורים שצריך לנהוג על פיהם, ואם לא זה גורם לבטן שלי
להתהפך...
נו, אז אם נאמר שזה עיוות
בגלל שאני חושב שיש חוקים שלי שעל פיהם צריך לפעול, אז אני מבין מדוע זה נקרא
עיוות, אבל ריבונו של עולם, לא אמור להיות ברור לכל אדם נורמאלי שאם לכלכת את כל
המדרגות במיץ זבל אז אתה צריך לנקות???!!!
לא ברור לך שכולם מחכים בפקק והזמן שלהם לא פחות חשוב משלך???!!!
לא צריך להיות גאון בשביל להבין שאם יש סימון של חניה אז זה נועד כדי
שתחנה בתוכו, ולא שתתפוס שתי חניות!!!, ומילא זה היה קורה פעם אחת, או פעמיים, אבל
כל יום ויומו??? ולשאלתכם, כבר ניסיתי ללמד עליו כף זכות (אולי הוא עיוור?) אבל
אחד השכנים שאל אותו בעדינות והוא השיב שאין לו כוח ללכת ולחזור עם הרכב כדי
להתיישר....
כמעט השתגעתי ששמעתי את זה! אמנם יש ביטוי בחז"ל "כל העולם
נברא בשבילך", אבל נראה לי שהוא הבין את זה בצורה לא נכונה!
טוב. למסקנה למדתי על עיוותי מחשבה, ולעיוות הזה הכי נקשרתי (הוא היה
מאוד מוכר).
דבר אחד לא הבנתי. כל שאר העיוותים באמת היו עיוותים, אבל מה העיוות
פה???
אני צודק! לא אמורים להיות כך! לא כך מתנהגים בני אדם! אנחנו לא
קופים! הוא המעוות ולא אני.
אבל בכל זאת... הבטן שלי מתהפכת. זה הגיוני שאדם זר, שאין לי שום
שליטה על ההתנהגות שלו, יכול "ללחוץ על כפתור" ולהפעיל אותי כל פעם
מחדש??? הדבר היותר לא הגיוני מההתנהגות "היפה" שלהם, הוא העובדה שבנוסף
לזה הם גם מצליחים לשחק לי בנפש.
הם יעקפו בפקק, יחנו בשתי חניות, ילכלכו את המדרגות, יחייכו, ואני
אתפוצץ מבפנים... זה הגיוני???
שנים חיפשתי מה יש לפסיכולוגיה לומר על "העיוות" הזה. הם לא
הצליחו לענות לי למה זה נקרא עיוות? ואיך הם יסתדרו איתו? הרי תכל'ס, גם הם, עם כל
ההתפלספויות שלהם מבינים שיש חוקים ברורים ומינימליים שלפחות שם הבן אדם אמור
להבין את עצמו. דרך אגב, לי כבר הייתה תשובה (אל תדאגו עוד נגיע לזה), רק עניין
אותי מה הם יגידו...
לימים קראתי בספר של פרופסור נתי רונאל, הוא הביא בערך את השאלה שלי,
והרגשתי שהנה סוף סוף יש מי שהולך לתרץ אותם...
אני אצטט (שנים עשר הכלים עמ' 95).
"אם ההתנהגות שפגעה בנו אינה אישית, אז למה דוקא אנחנו נפגענו?
מזל רע, גורל, תיקון קארמה או אתגר, תלוי בהשקפה שלנו. החכם הסיני
צ'ואנג- טסה מציע הבחנה ציורית בהקשר הזה: נתאר לעצמנו שאנחנו מפליגים בנהר לאטנו
ולפתע סירה מתנגשת בנו. האם יהיה הבדל בתגובה שלנו אם היא סירה ריקה שנסחפה בזרם,
או סירה מאוישת שהנוהג בה, מסיבה כלשהי השיט אותה לתוך הסירה שלנו? ברור שבמקרה של
סירה ריקה, נתייחס אל האירוע כבלתי מכוון אישית אלינו, כאל מזל רע לכל היותר. אפשר
להתייחס להרבה מאורעות בחיים כאל "סירה ריקה"... עכ"ל.
נו? מה אתם אומרים, נחמד אה?
האמת כמעט השתכנעתי... אבל משהו בי עדיין מעט עצבני... אחחחחחח דוקא
בי הסירה בחרה להתנגש? לא מצאה לה על מי ליפול? המחשבה הזאת שכל היום סירות
מתנגשות בי הכניסה אותי לדיכאון. אני כבר לא כועס על בני אדם (כי הסירה ריקה), אבל
החלפתי את זה בנטיות אובדניות... איזה מזל נאחס!!!
עכשיו נתחיל מהתחלה.
האמת ש"צריך" זה באמת עיוות, מדוע אתם שואלים?
כי עצם המחשבה ש"צריך" להיות משהו זה כבר עיוות, מי קבע מה
צריך???
"צריך" זה מושג של לכתחילה. מה זאת אומרת? לפני המעשה יש
דרך בה צריך לנהוג. שמורידים פח צריך לשים שקית חזקה כדי שלא תטפטף, והיה אם טפטף
אז מנקים. לכתחילה לא צריך לעקוף בפקק או לחנות בשתי חניות, אבל מה יקרה אם מישהו
כבר עקף או חנה?
אם זה קרה אז נוצרה מציאות חדשה... מציאות שבה כך זה היה אמור לקרות!
וכך ה' רצה שיקרה!
איך אני יודע???... פשוט... כי זה קרה!
שנייה , אז מה זה אומר שמותר לעקוף או לחנות כך, וזה מה שה' רוצה? שנהיה
פרזיטים?
לא... ה' רוצה שנתנהג בצורה ראויה, ומי שלא מתנהג כך זה עסק שלו ולא
שלך! הוא חנה בשתי חניות זה עסק שלו, אבל עכשיו אתה צריך להתמודד עם זה, וזה עסק
שלך וכך היה צריך להיות!
עכשיו אתם מבינים למה זה נקרא עיוות?
אצלנו ביהדות יש הבדל עצום.... אצלנו אין סירות ריקות, אין מקרה ובטח
שאין "קארמה". אצלנו יש אחד יחיד ומיוחד. שבתוך כל סירה שנתקעת בי הוא
נמצא.
פעם יצא לי לראות מקרה מצחיק...
הלך לידי ברחוב איזה "ערס" בעייתי, הוא היה נראה כמי שכבר
הכיר מקרוב את הסרט של "מאחורי הסורגים"... פתאום מישהו בא מאחור והביא
לו סטירה בעורף....
אני כבר הלכתי אחורה, פחדתי שיקשרו אותי לרצח...
להפתעתי הערס הסתובב (עם מבט
של אמסטף בעיניים), ומיד עלה לו חיוך רחב ואז הם התחילו להתחבק.... מסתבר שהם
חברים בלב ובנפש (כנראה היו ביחד בסרט...).
אז מה אני רוצה לומר בעצם?
כשהסירה היא ריקה אז זה מתסכל, לפעמים זה יותר מעצבן שאין לי על מי
לכעוס...
אבל ביהדות כשאני מקבל סטירה, אז אני מסתובב ורואה שמי שהביא לי את
הסטירה זה אבא שלי. אהובי.
חשבתי על מה שכתבת כמה פעמים. במיוחד בימי הקורונה האחרונים, שלא כולם תמיד מקפידים על הכללים..
והתחבטתי בשאלה היכן עובר הגבול? מתי עלינו להתעלם מה"צריך" ומתי באמת יש צורך לדבר ולהעיר..
חומר למאמר חדש :-)