ישועת ישראל - כביכול ישועת ה'
"ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" (שמות יד,ל). חז"ל דורשים (ע"פ תנחומא בובר "אחרי מות" סימן יח, זה דרשת ר"מ) כאילו נאמר שה' עצמו נושע: '"וַיּוֹשַׁע ה' ביום ההוא את ישראל". וַיִּוָּשַׁע כתיב, כביכול ישראל נגאלים וכאלו הוא נגאל' (במדבר רבה ב,ב). ראה ב'הגלות והגאולה' – 'גאולת ישראל גאולת השכינה', שמרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מביא בהרחבה כמה דוגמאות שכשישראל נגאלים זה בעצם גאולה של שם ה' בעולם, שישראל מגלים את שם ה' בעולם, ולכן שם ה' תלוי בנו. נראה שזה נדרש כאן, לא רק כי האותיות נדרשות כך, אלא יש כאן כעין רמז, שהרי דרשו במכילתא: '"תַּהֲרֹס קָמֶיךָ", 'תַּהֲרֹס קָמֵינוּ' אֵין כְּתִיב כָּן, אֶלָּא "תַּהֲרֹס קָמֶיךָ". מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל מִי שֶׁקָּם כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל, כְּאִלּוּ קָם כְּנֶגֶד הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא... אַף כָּן אַתָּה אוֹמֵר: (זְכַרְיָה ב,יב) "כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת: אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם, כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ", רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 'בְּבָבַת' אֵין כְּתִיב כָּן, אֶלָּא "בְּבָבַת עֵינוֹ", כִּבְיָכֹל כְּלַפֵּי מַעְלָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶלָּא שֶׁכִּנָּה הַכָּתוּב' (מכילתא מסכתא דשירה,ו [שמות טו,ז]). ממילא יוצא שמי שפוגע בישראל כביכול פוגע בקב"ה, והדגש הוא על עין, שנראה שרומז לעניין ראיה, שכשרואים את בנ"י רואים אותנו כמייצגי ה', ולכן העזרה או הפגיעה בבנ"י זה בעצם בעומק עשיה מול ה'. (זהו גם המשך המדרש בבמ”ר: '"ובשם אלקינו נדגל" שקבע הקדוש ברוך הוא שמו בשמנו, ועשה אותנו דגלים, שנאמר "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ"', שדגלים זה דבר שנראה ומסמל דברים, שכך כשרואים את בנ"י רואים בנו סמל של גילוי שם ה'). והנה כאן אצלנו נדרש מהמשך הפס': 'כדרב הונא, דאמר רב הונא: ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו, וכדדרש רבה בר מרי, מאי דכתיב (תהלים קו, ז) "וימרו על ים בים סוף"? מלמד שהמרו ישראל באותה שעה, ואמרו: כשם שאנו עולין מצד אחד, כך מצריים עולים מצד אחר. אמר לו הקב"ה לשר של ים: פלוט אותן ליבשה ... מיד פלט אותן ליבשה, ובאו ישראל וראו אותן, שנאמר (שמות יד, ל) "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים"' וכו' (פסחים קיח,ב). הרי שיש התערבות של הקב"ה כדי שיראו ישראל את מצרים – אויבי ישראל מתים (ולא שסתם כך נפלטו ליבשה במקרה מעצמם). כך שנראה שבפס' הזה רמוז עניין של ראיה ושל קשר לגילוי ה', שבנ"י לא האמינו כראוי בה', ולכן חשבו שה' לא הרג את המצרים ולכן ה' הראה להם במיוחד. כך נראה שיש רמז בפס' הזה על גילוי שם ה' – באמונה בו, דרך ראיה, ולכן גם דרשו את ההתחלה של הפס', שה' הושיעם ויש קשר לגילוי שם ה' – אמונה בה', וזה קשור לעין – לראיה (שבבנ"י היתה ראיה פיזית, ובגאולת בנ"י שהיא גאולה של שם ה' זהו ראיה רוחנית, וכרמוז ב"בבבת עינו”). נראה שבמכילתא בפס' שמביאים מזכריה שהנוגע בנו כנוגע כביכול בעינו של הקב"ה, בגילוי שם ה', אומר הפס' "כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת: אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם, כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ", שזה נאמר בעניין של גלות, כעין רמז שכל הגלויות קשורות לגלות מצרים, ולכן הגילוי של מה שנעשה במצרים מתגלה אח"כ במשך הדורות בגלויות, ולכן דברי זכריה כעין מרמזים על הנעשה ביציאת מצרים שרדפו אחר בנ"י – שבאו לפגוע בבנ"י, שכעין באו לפגוע בגילוי שם ה', כמו שנעשה בגלויות, וזה התגלה במצרים בישועה של בנ"י שזה בעצם ישועה של הקב"ה כביכול. (נאמר שבפס' מופיע שם השם “צבאות”, כעין רמז שבנ”י הם צבא ה', ולכן אנו מסמלים את גילויו בעולם, שזה קשור להמשך – לדרשת ר”י את ההמשך של “בבבת עינו” של ה' כביכול). נראה שכאן בפס' נאמר שבנ"י ראו את מצרים "מת על שפת הים", כיון שזה מרמז על כך שרדפו אחר בנ"י כמייצגי ה', ולכן זהו נגד ה', כיון שבתחילת העניין נאמר: “וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירת בין מגדל ובין הים לפני בעל צפן נכחו תחנו על הים" (שמות יד,א-ב), ודרשו חז"ל: 'דָּבָר אַחֵר: (שְׁמוֹת יד,ב) "פִּי הַחִירֹת", אֵין חִירוֹת אֶלָּא מְקוֹם חֵרוּתָן שֶׁלַּמִּצְרִיִּים, מְקוֹם אִטְלִיז, מְקוֹם עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֵם. לְשֶׁעָבַר הָיְתָה נִקְרֵאת "פִּתֹם", שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת א,יא) "וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס". חָזְרוּ לָהֶם לְהִקָרֹאת "פִּי הַחִירֹת", שֶׁהִיא מְאַחֶרֶת לְעוֹבְדֶיהָ … "לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן". בַּעַל צְפוֹן נִשְׁתַּיַּר מִכָּל הַיִּרְאוֹת שֶׁלָּהֶן בִּשְׁבִיל לְפַתּוֹת לִבָּן שֶׁלַּמִּצְרִיִּים … "נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם" בִּשְׁבִיל לְפַתּוֹת לִבָּן שֶׁלַּמִּצְרִיִּים' (מכילתא מסכתא ד"ויהי",א [שמות יד,ב]). '"וּפַרְעֹה הִקְרִיב". הוּא הִקְרִיב אֶת הַפֻּרְעָנוּת לָבֹא עָלָיו. כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה שֶׁנִּשְׁאַר בַּעַל צְפוֹן, אָמַר, בַּעַל צְפוֹן הִסְכִּים עַל גְּזֵרָתִי. אֲנִי חָשַׁבְתִּי לְאַבְּדָם בַּמַּיִם, וּבַעַל צְפוֹן הִסְכִּים עַל גְּזֵרָתִי. הִתְחִיל מְזַבֵּחַ וּמְקַטֵּר וּמְנַסֵּךְ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ לְכָךְ נֶאֱמַר: (שְׁמוֹת יד,י) "וּפַרְעֹה הִקְרִיב", הִקְרִיב לְזַבֵּחַ וּלְקַטֵּר' (שם, ב [יד,י]). יוצא שמה שחנו שם זה כדי שפרעה ירדוף אחרי בנ"י ע"י שמאמין בע"ז שלו, וחשב שהע"ז מסכימה לדעתו שימית את בנ"י במים. לכן כשטבעו היה בזה גילוי שם ה', להיפך מרצון המצרים לפגוע בבנ"י בשל הע"ז, שזהו (ע"ז) נגד אלוקות ה' שבנ"י מייצגים. לכן ראו בנ"י את מצרים מתים על שפת הים, כגילוי של עונש שקשור במים, שפרעה חשב שהע"ז אישרה את דבריו לאבד את בנ"י במים, וכן הע"ז היתה ליד הים, ולכן שם התברר הכאת מצרים להצלת בנ"י כגילוי שם ה', בהיותנו מייצגי שם ה' בעולם.