הדמיון ביניהם מופיע עוד כשהם בבטן אמם. חז"ל מעידים שיעקב ועשו היו מפרכסים לצאת. כלומר, כבר בתחילת דרכם, הם היו בעלי כוחות רצון אדירים, שאיפות גדולות ונכונות להשקיע מאמצים גדולים על מנת להשיג את יעדם. יחד עם זאת, כבר בנקודת ההתחלה מתבלט ההבדל הגדול בין השניים. עשו מפרכס לצאת לבתי עבודה זרה ואילו יעקב מפרכס לצאת לבתי כנסיות ובתי מדרשות.

הן יעקב והן עשו בעלי רצון אדיר להנהיג ולשלוט. אצל יעקב הדבר מתבטא בכך שהוא קונה את הבכורה וכבר בלידה ידו אוחזת בעקב עשו, ואצל עשו הדבר מתבטא הן ביציאתו ראשון מבטן אמו והן בצערו הנורא ובכיו הגדול כאשר יעקב לוקח ממנו את הברכה- דבר שמביא לידי זעם וכעס כל כך גדולים עד שהוא חפץ להרוג את אחיו.

אלא שגם כאן הדבר בו חפץ עשו אינה מה שחפץ יעקב. וננסה לעמוד על שורש ההבדל שבין יעקב לעשו.

עשו מוגדר בתורה כאיש ציד. איש ציד הוא אדם שמסתובב בעולם ומנסה לקחת לו את הדברים בהם הוא חפץ. הוא איש היודע לנצל את העולם לצרכיו. חז"ל כותבים שעשו לא צד רק חיות אלא גם נשים, וכפי שאומר רש"י (בראשית כו,לד) "כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותם". יתר על כן, חז"ל דורשים על הפסוק (כה,כח) "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" שעשו היה צד גם את אביו, וכדברי רש"י במקום "שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו", "שואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות".

הציד, לעומת כל מקצוע אחר כדוגמת רעיית צאן ועבודת האדמה, הוא מקצוע שרק לוקח ולא נותן, רק מנצל ולא מפתח. זהו מקצוע לא יצרני. הציד מייצג את המחלה האנושית הגדולה והחריפה ביותר- האגואיסטיות.

ואמנם התורה אומרת שעשו לא היה רק איש יודע ציד אלא גם 'איש שדה'. אבל חז"ל מפרשים, כפי שמביא רש"י "כמשמעו, אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות".

לעומתו, יעקב אבינו הוא איש תם, ומבאר רש"י שיעקב לא בקיא בכל המהלכים של עשו. הוא אינו יודע לרמות ולשקר. בנוסף להיותו 'איש תם' יעקב אבינו גם 'יושב אהלים' – כלומר, על פי הפשט, הוא היה רועה צאן (כפי שכותב הרשב"ם, וכפי שאנו מוצאים שיעקב עסק ברעיית צאן במשך שנים רבות בבית לבן הארמי).

רעיית הצאן הינה הפעולה ההפוכה למלאכת הציד. רעיית צאן הינה שיעבוד לעולם בכדי לפתחו ולהרבותו. הדבר חריף במיוחד אצל יעקב שבתחילה רועה את צאן אביו, לאחר מכן רועה את צאת לבן, אך את צאנו הוא אינו רועה. יעקב מייצג את הדמות שמסורה כל כולה לפיתוח העולם ויישובו. לכן גם מבארים חז"ל שכאשר יעקב מגיע לשכם, הוא מתקן שם מטבע, שווקים ומרחצאות.

גם אם נלך על פי המדרש שהכוונה שיעקב היה 'יושב אהלים' שהוא היה יושב באהלים של שם ועבר ועוסק בתורה, כוונתו של יעקב הינה להיות סולם שמחבר שמים וארץ. יעקב הוא איש תם, איש שלם, איש שנותן לעולם את משמעותו וערכו, על ידי שהוא עוסק בתורה ובחיים גם יחד, תוך שהוא עצמו מהווה סולם- "והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו"- ביעקב (נפש החיים).

לכן גם מובן שעשו נאלץ כל הזמן לרדוף אחר החומר, כי החומר לא מעוניין בו. זוהי דרכו של הצייד, לנסות באלימות ובתחבולות לתפוס את הבורחים ממנו. לעומת זאת ביעקב כל העולם רוצה להידבק, כפי שמבטאים זאת חז"ל במדרש שאפילו האבנים רבות על מי יניח הצדיק את ראשו.

בחיצוניות אפשר אולי היה להתבלבל שהרי, למשל, עשו היה מכבד את אביו. אלא שבאמת כל כוונתו הייתה לזכות בברכות (ואולי גם בירושה). עשו כן מחפש רוחניות- הוא רוצה עבודה זרה – אך כל מהותה של העבודה הזרה הינה לשעבד אליך ואל רצונותיך כוחות רוחניים כדי שתוכל לקבל מהם שפע. לעומת זאת יעקב מכבד את אביו ואת אמו לא כדי לקבל תמורה אלא כדי לתת. יעקב, רוצה לעבוד את ה' ואומר מראש שהוא מסתפק בלחם לאכול ובגד ללבוש ותו לא.

עומק ההבדל שבין יעקב לעשו הוא ההבדל בין איש נתינה והשקעה לאיש לקיחה וניצול.

זהו הזיהוי הפנימי של יהודי, יהודי הוא נותן, יהודים הם לא ציידים הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, כפי שמתאר זאת הרב קוק (אורות ישראל ד) 'עצמות החפץ של היות טוב לכול, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל'.

כל אחד צריך לשאול את עצמו, המניע את חיי הוא כוח הנתינה או רצון הלקיחה, ואהבת לרעך כמוך הוא הכלל הגדול ביותר בתורה, כי הוא קובע את מי אני עובד כאן בעולם, את האגו שלי, או את ה' 'הטוב ומטיב לרעים ולטובים'?, אלו שאלות שחייב אדם בכנות ובישרות לענות עליהם!

יהי רצון שנזכה להיות בני יעקב.