"ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" (בראשית כג,ב). '"ויבא אברהם" – מבאר שבע. "לספוד לשרה ולבכתה" – ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה' (רש"י). רש"י מסביר בפשטות שמה שנאמר שאברהם בא, הכוונה שבא מב"ש לחברון. במדרש מובא: '"וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה". מהיכן בא? רבי לוי אמר: מקבורתו של תרח לשרה בא. א"ל ר' יוסי: והלא קבורתו של תרח קדמה לקבורתו של שרה שתי שנים? אלא מהיכן בא? מהר המוריה. ומתה שרה מאותו צער, לפיכך נסמכה עקידה ל"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה"' (ב"ר נח,ה). חז"ל לא מסתפקים בפשט כמו שמביא רש"י, כיון שברור שאם הוא היה בב"ש והיא בחברון אז היה צריך לבא לחברון, לכן למדו שבא לומר שבא ממקום מיוחד. ר"י לומד שבא מהר המוריה, שהתורה באה להדגיש ששרה מתה בעקבות העקידה, שלכן הוסמך ונאמר "ויבא" שבא (חזר) ממה שהלך קודם לעקידה. אלא שלכאורה שיטת ר"ל תמוה, שהרי אין רמז שאברהם הלך לקבור את תרח אביו, וכן זה היה שנתיים קודם לכן, אז מדוע שזה יאמר עכשיו כרמז לכך שהלך לקבור את תרח? אלא שהסברו של ר"י הוא ע"פ תפיסת חז"ל שיצחק היה בן 37 בזמן העקידה, אולם כבר אמר הראב"ע: 'ורבותינו ז"ל אמרו שהיה יצחק כאשר נעקד בן שלשים ושבע שנים. ואם דברי קבלה נקבל, ומדרך סברא אין זה נכון, שהיה ראוי שתהיה צדקת יצחק גלויה ויהיה שכרו כפול משכר אביו, שמסר עצמו ברצונו לשחיטה. ואין בכתוב מאומה על יצחק. ואחרים אמרו שהיה בן חמש שנים. גם זה לא יתכן, בעבור שישא עצי העולה. והקרוב אל הדעת שהיה קרוב לי"ג שנים, והכריחו אביו ועקדו שלא ברצונו. והעד, שאביו הסתיר הסוד ממנו ואמר: "אלקים יראה לו השה", כי אילו אמר לו "אתה העולה", יתכן שיברח' (ראב"ע. בראשית כב,ה). ממילא לפי זה העקידה היתה הרבה לפני מות שרה, וכן משמע בחז"ל בילקו"ש: '... מלכה ושרה היו אחיות, שנאמר "ויקח אברם ונחור להם נשים", ושתיהן היו עקרות, וכיון שנעקד יצחק על גבי המזבח, אמר הקב"ה לאברהם "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ", היה אברהם מהרהר ואומר: אחרים מתברכין בזכותי, ומלכה קרובתי אחות אשתי לא היתה צריכה להפקד? מיד ילדה מלכה גם היא, ילדה מלכה בנים אין כתיב כאן, אלא "גם היא", שכשם שהיתה שרה עקרה ונפקדה, כך מלכה נפקדה' (ילקו"ש, רמז תשס"ו). יוצא שבתואל נולד בעקידה אז ודאי שאת רבקה ילד אחרי כמה שנים טובות, ממילא אין זה כמו הדעה בחז"ל שיצחק היה בעקידה בן 37 ואז נולדה רבקה, וחיכה 3 שנים (עד שהיה בן 40 [בראשית כה,כ]), אלא העקידה היתה הרבה שנים קודם (כראב"ע). ממילא לפי זה מובן שר"ל לא מקשר זאת לעקידה, כיון שאולי לשיטתו סובר כילקו"ש שהעקידה היתה הרבה שנים קודם, ולכן פרש זאת על קבורת תרח שהיה שנתיים קודם. אולי אפילו רומז זאת שנאמר קודם "ויהי אחרי הדברים האלה" (כב,כ), ומסופר על הלידות, שראה זאת כעין שלאחר העקידה החלה מלכה להוליד (ולכן סמוך לעקידה), אבל על הולדת רבקה שמע רק כשהלך לקבור את תרח, כשנפגש עם אחיו ולכן סיפר לו את תולדותיו, ולכן מה שנרמז ב"ויבא" זה שבא לאחר קבורת תרח, ואמנם קבורתו היתה לפני שנתיים, אבל באה התורה לרמז על קשר ביניהם, כעין המשך. בפשטות י"ל שאברהם היה עוד בהרגשה של אבל על מות אביו, שהיה רק שנתיים קודם, ועכשיו הצטרף אליו גם האבל על מות שרה. אולי בזה למד ר"ל מדוע נאמר "ולבכתה" בכ' קטנה (ראה הסבר אחר בבעל הטורים), כרמז שהיה בהשפעת קצת אבל על אביו, לכן כ' קטנה, שגימטריה קטנה של כ', זהו 2, כעין השנתיים שעברו מזמן מות תרח, שלכן לא בכה בכי גדול כמו אילו היה בוכה עליה בלי שתרח היה מת שנתיים קודם לכן, שאז היה בוכה יותר (שע"י שאדם קרוב למיתת אביו הוא פחות מתרגש ממיתה נוספת). אולם נראה יותר מזה, שר"ל בא להדגיש כאן את מעלת גמילות החסד של אברהם, שכאן מסופר על קבורת שרה, כמה השקיע בזה, אולם יכולים לחשוב שזה רק בגלל שרצה את מערת המכפלה גם בשביל עצמו, ולכן התאמץ כ"ך. לכן מרמזת התורה על קבורת תרח, שאברהם הלך עד חרן כדי לקברו, שהתאמץ בזה מאוד (ללכת כ"ך רחוק בשביל לקבור), שזה מראה שעניין הקבורה היה חשוב אצל אברהם, ולכן גם כאן זהו המשך כמו שם (כרמז "ויבא" משם לכאן – כעין המשך ישיר), שהתאמץ בגלל החשיבות של לקבור כראוי. לכן גם מובן שדרשו חז"ל שאת מערת המכפלה גילה כשעשה הכנסת אורחים, כשהכין את האוכל (' ... ורץ להביא בן בקר, וברח מלפניו בן הבקר ונכנס למערת המכפלה. ונכנס אברהם אחריו, ומצא שם אדם הראשון ועזרו שוכבים על המטות וישינים, ונירות דולקות עליהן, וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר. אמ' לבני יבוס לקנות מהם את מערת המכפלה במכר טוב, בזהב ובכתב לאחוזת קבר עולם' וכו' [פרקי דר"א, לו]), כיון שהקבורה במערת המכפלה זה עניין של חסד (מצוות הלווית המת וקבורתו), ולכן קשור למעשה החסד שעשה בהכנסת האורחים, שזהו מידתו של אברהם – "חסד לאברהם" (מיכה ז,כ). נראה שיש כאן עניין חשוב בהדגשה של מעשה החסד של אברהם בקבורת שרה, ובקבורת תרח, שמובא על מעלת החסד שהיא מעל הצדקה: 'ת"ר: בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה: צדקה בממונו, גמילות חסדים בין בגופו בין בממונו; צדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים; צדקה לחיים, גמילות חסדים בין לחיים בין למתים' (סוטה מט,ב). כיון שאברהם הוא עמוד החסד, אז בו מתגלה מעלת החסד, ולכן יש בחיי אברהם גילוי של החסד בשלושת אלו. גמ"ח זה גם בגופו, כמו שאברהם הכין והגיש בעצמו למלאכים – האורחים לאכול (בראשית יח,ז-ח). גמ"ח זה גם לעשירים, כמו שאברהם רדף להציל את לוט ושאר האנשים (בראשית יד), וכן התפלל על סדום (שם יח), וכן על אבימלך שיתרפא (שם כ,יז) [גם בהכנסת האורחים, לא בדק אם יש להם ממון, כך שזה לכולם גם לעשירים. אולם אין זה כ"ך ראיה כיון שגם עשיר כשהוא בדרך ואין עליו ממון, הוא נחשב כעין עני. אולם אברהם גם לא בדק שאין עליהם כסף, שאז נחשבים כעשירים, ולכן זה גם ראיה שחסד זה אף לעשירים]. וחסד זה אף למתים, כמו כאן שמתגלה החסד שעשה עם המתים – עם שרה ועם תרח, שהתאמץ לקברם.