"ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה" (בראשית יח,כ-כא). 'א"ר לוי: אפי' אני מבקש לשתוק דינה של ריבה איני מניח אותי לשתוק. מעשה בשתי נערות שירדו לשתות ולמלאות מים. אמרה אחת לחברתה: למה פניך חולניות? אמרה לה: כלו מזונותיה, וכבר היא נטויה למות. מה עשתה? מלאה את הכד קמח והחליפו, נטלה זו מה שביד זו. וכיון שהרגישו בה, נטלו ושרפו אותה. אמר הקב"ה: אפי' אני מבקש לשתוק, דינה של נערה אינו מניח אותי לשתוק, הה"ד "הכצעקתה", הכצעקתם אינו אומר, אלא הכצעקתה. ואיזו זו? דינה של נערה' (ב"ר מט,ו). בפשטות ר"ל הביא משל להדגים מקרה שבו יכול היה לקרות דבר שעליו חל חומרת דינם (ולכן בסנהדרין קט,ב נאמר הסיפור בצורה אחרת). או שהיתה בידם מסורת של סיפור כזה. אולם אפשר שלמד ממה שנעשה במציאות, על מה היה הדבר שעליו היה חומרת דינם. זה קשור לנערה, כמו שדייק שנאמר "הכצעקתה" שמרמז על צעקה של נערה. אנשי סדום היו חוטאים בהתנגדות עזה למידת החסד, כמו שרואים שכשהמלאכים הגיעו לסדום, אנשי סדום רצו להרע להם, שזהו גילוי של רוע – ההיפך ממידת החסד. כמו כן מובא במדרש שכך הנהיגו עצמם: '"ויאמרו האחד בא לגור וישפוט שפוט", דין שדנו ראשונים אתה בא להרוס? רבי מנחמא משם רבי ביבי: כך התנו אנשי סדום ביניהם, אמרו: כל אכסניא שהוא בא לכאן, יהו בועלים אותו ונוטלים את ממונו, אפילו אותו שכתוב בו "ושמרו דרך ה'”, אנו בועלים אותו ונוטלים את ממונו' (ב"ר נ,ז). כמו כן, מובא בגמ': 'אמר ר' אלעזר: ... מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים, דכתיב (בראשית יח, יט) "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וגו', וכתיב בתריה (בראשית יח, כ) "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה"' (יומא לח,ב). הרי שאברהם הוא ההיפך מסדום, והכוונה אצל אברהם לגילוי חסד: ' ... גומלי חסדים דכתיב (בראשית יח, יט) "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו" וגו'' (יבמות עט,א). ממילא הדבר הבולט ביותר בסדום היה התנגדותם למידת החסד, ולכן נענשו בהקשר לזה. לכן למד ר"ל שהדבר שבנערה היה קשור לדבר של חסד, זהו שעזרה לחברה שלה והענישוה על זה, וכיון שדינם היה במיתה סימן שהענישו את הנערה במיתה. דנו אותה בשריפה, לכן זה התגלה בעונשם, שהיה באש "וה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש" וגו' (יט,כד). כמו כן למד ר"ל שהמעשה שעשתה היה קשור למים, שלכן למד שירדו לשתות, וכן החביאה ע"י הכד (שזה הגיוני שיעשו דרך הכד, כיון שעם זה יורדים למעין למלאת מים), גם זה נלמד מעונשם, שדרש ר"י: 'רבי ברכיה משם רבי יוחנן: שמענו בדור המבול שנדונו במים, והסדומים שנדונו באש. מנין ליתן את האמור בזה בזה? ת"ל: "רבה" "רבה" לגזירה שוה' (ב"ר מט,ה). כיון שבפס' נאמר שעונשם באש, ואילו מים נלמד ברמז, לכן למד ר"ל שהענישוה באש, אבל היה מעורב בזה גם מים, ולכן נענשו גם במים, אלא שזה נסתר בפס' כדי לרמז שזה לא היה בפסק הדין שעשו לה (ולכן לא נאמר בגלוי שנענשו במים, אלא בנסתר, כמו שלא רואים מה עשתה ע”פ גזר הדין [שזהו נסתר]), אלא קשור למעשה שעשתה, שבגלל זה הענישו אותה, ולכן למד שזה היה קשור במים. בנוסף, דור המבול נחתם דינו על הגזל ('א"ר יוחנן: בא וראה כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל' וכו' [סנהדרין קח,א]). לכן נרמז כאן לקשר למבול (בג"ש "רבה") שבצורה דומה כאן היה נזק בהקשר לממון, שזהו שנתנה לחברה שלה משלה (כמו שבמבול לקחו מהשני), כי לא היה לחברה שלה כלום (שלכן אמרה שהולכת למות), כמו שבמבול לקחו דבר שאינו נחשב כממון שיש בו חשיבות של ממש, שלקחו פחות משווה פרוטה (יר' ב”מ ד,ב), כך כאן נתנה לחברה כיון שלא היה לה ממון (וכמו ששם נאמר בברייתא שלקחו מ'קופה של תורמוסין', שלקחו מאוכל [אולי בשל שהמצוי בפחות משוה פרוטה זה דברים של אוכל שהוא קטן וזול, להבדיל מחפצים שככלל הם שוים הרבה יותר מפרוטה], כך גם כאן זה היה שנתנה לחברתה אוכל). אולי גם למד ר"ל ממה שלוט עשה, שזה היה ההיפך ממעשה סדום (שלכן באו אנשי סדום נגדו), ונאמר "ויבאו אל ביתו ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו" (יט,ג). שמרמז שחטאי סדום קשורים לכך שפגעו בנערה שהלכה לשתות ולהביא מים (כנגד "ויעש להם משתה", ששותים, וכן הביאו לשם משקה), והיה בזה קשר לקמח, שממנו עושים מצות, ולחברתה לא היה כלום, כמו למלאכים שבאו מהדרך בלי כלום. '"ומצות אפה" – פסח היה' (רש"י). מה העניין לומר שזה היה פסח? אלא שאולי מרמז שהנערה שעשתה דבר חיובי, היה כעין זכות הנשים שהיו במצרים, שבזכותם נגאלו – שזהו פסח: 'דרש רבי עקיבא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. ומה עשו? בשעה שהיו הולכות לשאוב מים הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבין מחצה מים ומחצה דגים' וכו' (שמו"ר א,יב). [אולי למד זאת מכך שמהמראות של הנשים נעשה הכיור, וחז”ל מחברים זאת לכך שהיו שואבות מים וכו': 'אמר רבי שמעון בר חלפתא: מה היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן היאור, והקדוש ברוך הוא היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן … משהיו אוכלין ושותין, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת: אני נאה ממך, וזה אומר: אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאווה ופרין ורבין … בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאווה מתוך הפרך, העמידו כל הצבאות … כשראה משה אותן המראות, זעף בהן. אמר להם לישראל: טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו, המראות למה הן צריכין? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, על אלו אתה מבזה?! המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים. טול מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים, שממנו יהיו מתקדשין הכהנים, שנאמר: "ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות אשר צבאו" (שמ' לח ח), באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלה' וכו' (תנחומא "פקודי" סימן ט), שמדוע מתחילים בכך שהלכו לשאוב והיו תופסות אז דגים? הרי מספיק היה לומר שהיו מאכילות, מה זה משנה מניין הביאו את האוכל? אלא שיש בזה דבר עקרוני, שמהמראות עשו את הכיור, שבו רוחצים ידים לפני שעובדים במקדש, והקרבנות הם בשר, כך שרומז לגילוי של המים והדגים שבעקבות זה פעלו אח"כ עם המראות כדי להעמיד את צבאות בנ"י, שלכן זכו שישתמשו בנחושתם לעשיית הכיור]. כך אותה נערה עזרה לחברתה כשירדו למים לשאוב,  שכמו שלקחו הנשים את הדגים מהמים ונתנו לבעליהם, כאן היא נתנה לחברתה את האוכל, וכן האוכל היה קמח, כמו מצות בפסח (וגם שאם היו שם דגים לא היתה צריכה לעזור לחברתה). אולי אפשר גם שלמד "זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד”, שזעקת חטאי סדום עולה מאותה הנערה – 'ריבה', שזה נרמז ב"רבה", כמובא בגמ': 'והיינו דכתיב (בראשית יח, כ) "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה", ואמר רב יהודה אמר רב: על עיסקי ריבה' (סנהדרין קט,ב). שחטאו נגדה על שנתנה לחברתה (כעין רמז כמו "סדם ועמרה" שאלו שני שמות), על "כי כבדה" שכיבדה את חברתה באוכל שלה בזמן שהלכו למקום מים, שזה רמז ב"מאד", ש"אד" זהו כמו "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" (בראשית ב,ו) שזה קשור למים, שכך הנערה כיבדה את החברה שלה, שנתנה לה בכד קמח, כשהלכו לשאוב מים, וכך הלכה הנערה משם עם הקמח, שזה נרמז "מ-אד", שכיבדה אותה וכך הלכה ממקום המים עם הקמח. בגמ' הסיפור מובא בשינוי: 'הויא ההיא רביתא דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא. איגלאי מלתא, שפיוה דובשא ואוקמוה על איגר שורא. אתא זיבורי ואכלוה. והיינו דכתיב (בראשית יח, כ) "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה", ואמר רב יהודה אמר רב: על עיסקי ריבה' (סנהדרין שם). 'בחצבא – תוך כד שלה כשיוצאת לשאוב מים'. שלמדו כעין ר"ל שהיה כאן נתינת אוכל בכד (ובפרט לחם, כעין קמח), ובקשר לשאיבת מים. אולי דרשו שהמיתו אותה ע"י דבורים (שזה שורף כעין אש, כמו שנחש מכיש זה כמו אש: 'ומי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו' [כתובות ל,ב]), כיון שבפס' נאמר "וה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת ה' מן השמים" (יט,כד), שמדוע היה צריך להגיע מהשמים דווקא? לכן למדו שגם מיתתה היתה ע"י דבורים, שזהו אש שמגיע כעין מהשמים, שהדבורים עפות, וכך עפו אליה ועקצוה. (אולי כיון שנרמז פעמיים על עסקי נערה, גם מ"כי רבה" וגם מ"הכצעקתה", יש ללמוד שהיו שתי נערות. או שהיא אותה אחת, אלא שעזרה לשניים [חברתה והעני], ועל שניהם הוציאוה להורג, ולכן הצעקה היא כעין על פעמיים. או שזה אותו מקרה, ובגמ' לא דייקו שזו חברתה, אלא אמרו עני כדי להדגיש שעשתה זאת רק משום חסד, דאגה לעני, ולא בשל יחסי הקרבה ביניהם. ומה שנאמר במדרש שהמיתוה באש, ובגמ' נאמר בדבורים י"ל שלא דייקו ואמרו באש כדי להדגיש שדנו אותה בדין שריפה [ולכן כך נענשו], אבל זה ע"י הדבורים. ובגמ' נאמר לחם, אבל הכוונה לקמח, או שנתנה את שניהם, לחם לאכול מיד וקמח כדי שיהיה לה לאח"כ, שיש חשיבות בשני אלו, ולכן נאמר כאן כך וכאן כך). ולמדו שהמיתוה על החומה, כיון שנאמר "… ואש מאת ה' מן השמים. ויהפך את הערים האל" (יט,כה), שהוסמך בין האש, שזה מרמז לעונש על מיתת הנערה, לבין העיר, שהערים כל אחת מהן מוקפת בחומה לציין את גבולותיה (והיה להן חומה, כיון שנאמר “ולוט ישב בשער סדם" [יט,א], הרי שיש שער, ממילא יוצא שהעיר מוקפת חומה), והוסמכו לרמז שהמיתו אותה בחומה.