מסופר: רבי אבא היה יושב בשער הפתח

של לוד, ראה בן אדם אחד שהיה בא ויושב באיצטבא עשויה מן תל עפר, והיה

עייף מהדרך ויושב ונם שם. פתאום ראה רבי אבא נחש אחד שהיה בא אצלו

להזיקו, ויצא שרץ מן אפעה מין נחש

ארסי והרג את הנחש. כאשר נעור האיש

ההוא, ראה את הנחש ההוא מולו שהיה

מת, נעמד האיש ההוא ונפלה האיצטבא

ההיא לעומק שמתחתיו והוא ניצל. בא רבי אבא אצלו אמר לו אמור לי מה

מעשיך? שהרי הקדוש ברוך הוא עשה לך שני נסים אלו, אין הם לחינם. אמר לו אותו אדם, כל ימי לא עשה לי בן אדם רע בעולם, שלא התפייסתי עמו ומחלתי

לו, ועוד, אם לא יכולתי להתפייס עמו,

השתדלתי לעשות עימהם טוב.

לא עליתי למיטתי עד שמחלתי לו ולכל

אלו שציערו אותי, ולא נטרתי לו שנאה

כל היום על הרע ההוא שעשה לי, ולא

די לי בזה אלא שמהיום ההוא והלאה

(זוהר הקדוש פר' מקץ)