"צָרִיך לִזָּהֵר מְאד, שֶׁלּא לֶאֱכל פְּרִי, שֶׁלּא נִתְבַּשְּׁלָה כָּל צָרְכָּהּ... וְהָאוֹכֵל פְּרִי קדֶם גְּמַר בִּשּׁוּלָהּ, יְכוֹלָה לְהַזִּיק לוֹ מְאד לְנִשְׁמָתוֹ כִּי יוּכַל לְאַבֵּד נַפְשׁוֹ עַל יְדֵי זֶה, כִּי הַפְּרִי כָּל זְמַן שֶׁהִיא צְרִיכָה לְהִתְגַּדֵּל, יֵשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך כִּי הִיא צְרִיכָה חִיּוּת לְהִתְגַּדֵּל וְעַל כֵּן בְּוַדַּאי יֵשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך שֶׁמּוֹשֶׁכֶת יְנִיקָתָהּ וְחִיּוּתָהּ, וּכְשֶׁתּוֹלְשִׁין אוֹתָהּ קדֶם זְמַנָּהּ, קדֶם שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עֲדַיִן כָּל צָרְכָּהּ עֲדַיִן יֵשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך. כִּי כְּשֶׁמִּתְבַּשֶּׁלֶת כָּל צָרְכָּהּ, שׁוּב פָּסַק מִמֶּנָּה כּחַ הַמּוֹשֵׁך כִּי אֵינָהּ צְרִיכָה עוֹד לִמְשׁך חִיּוּת... וְיֵשׁ בָּזֶה דְּבָרִים נִפְלָאִים, סוֹדוֹת נִסְתָּרִים וְנוֹרָאִים מְאד... וְדַע, שֶׁיֵּשׁ מַלְאָך, וְתַחְתָּיו כַּמָּה מְמֻנִּים וְכֻלָּם אוֹחֲזִים בְּיָדָם שׁוֹפָרוֹת וְהֵם עוֹמְדִים וְחוֹפְרִים תָּמִיד וּמְחַפְּשִׂים תָּמִיד אַחַר אֲבֵדוֹת וְהֵם תּוֹקְעִים תְּקִיעָה תְּרוּעָה... וּכְשֶׁהֵם מוֹצְאִים אֵיזֶה אֲבֵדָה, נַעֲשֶׂה רַעַשׁ וְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה כִּי יֵשׁ כַּמָּה דְּבָרִים אֲבוּדִים הַיְנוּ מַה שֶּׁאוֹבְדִים אֲבֵדוֹת הַרְבֵּה עַל יְדֵי הַתַּאֲווֹת... שֶׁקָּשֶׁה מְאד מְאד לִהְיוֹת מְקַבֵּל... וְיֵשׁ בָּזֶה רָזִין גְּדוֹלִים".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, פח)

כל התאוות דומות לפרי לא בשל. החשק לקחת בטרם עת וחוסר היכולת להמתין, הם אלו שעושים את ההבדל בין האהבה לתאווה. גם על פרי עץ הדעת כתוב בספרים (רמ"ע מפאנו, "עשרה מאמרות"), שחטאו של אדם הראשון היה, שאכל מעץ הדעת קודם זמנו. לו היה מחכה ליום שבת היה יכול לאוכלו כראוי.

האהבה והתאווה דומות מאוד, אלא שאת האהבה מקבלים ואת התאווה לוקחים. באהבה האדם רוצה לתת לזולתו ובתאווה האדם רוצה רק לקחת. האהבה נותנת כוח והתאווה מרוקנת את האדם מכוחו. באהבה האדם הוא כלי שרת למענה והתאווה היא כלי שרת למען התאוותן.

אכן קשה להיות מקבל! אומר רבי נחמן ומפליג ומכפיל בתיאור הקושי הזה במילים "שֶׁקָּשֶׁה מְאד מְאד לִהְיוֹת מְקַבֵּל" - כי כדי לקבל יש להמתין, לשחרר אחיזה ושלטון ואילו האדם רוצה לקחת.

בברסלב אומרים שבשביל "מתנה" צריך "המתנה" (ראה "שיח שרפי קודש" ו-ת), מי שרוצה לקבל מתנה מוכרח לדעת להמתין לה.

כל ההבדלים המשמעותיים הללו בין האהבה לתאווה, נמצאים כולם במרחק פסיעה זה מזה - פסיעה קטנה של המתנה (שיר השירים ג, ה): "אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". אך אם לא הצליח האדם להמתין, הוא מאבד את המתנה המגיעה לו ואת האהבה הממתינה לו. אלו הן האבדות שעליהן מדבר רבי נחמן, שנמצאות וממתינות בפרי עד שיבשיל. רבי נחמן מבקש מהאדם להסתכל בבוז על התאווה, ולדעת שהוא לא ישבע משום תאווה, אלא רק מן האהבה ולכן רק לה יש להמתין.

ליד כל אדם יש מעין מלאך כזה, התוקע בשופר המנסה לעורר באדם יראה ולעוררו מנהייתו אחרי תאוותיו. אלא שהאדם על פי רוב לא שומע! וכי איך ישמע והוא אינו מלאך? וכי איך ימתין ולפניו התאווה, ואילו המתנה מובטחת לו, רק לאחר זמן?

התאוותן לא שומע את המלאכים, אך רבי נחמן מנסה ופונה אליו ואומר לו לעצור לפני שייסחף אחר תאוותיו. אותה תאווה שאתה חושק בה אני רוצה לתת לך אבל טובה יותר, כזו שמגיעה לך בלי שתצטרך לחטוף אותה. כזו שבאה אלייך מעצמה, מלמעלה, כמתנה. בוא ונהג כמלך ולא כעבד נרצע, כל שעליך לעשות לשם כך הוא - להמתין!

רבי נחמן אומר ומסביר לנו: התאווה היא פרי שאיננו בשל, וכאשר אדם אוכל פרי קודם בישולו, הפרי מושך חיות מן האדם כדרך שעדיין היה צריך למשוך מן האדמה, ויכול על ידי זה לאבד את נפשו של האוכל. אולם כאשר אוכלים פרי בשל שנקטף בקלות מן העץ, משום שגמר את יניקת חיותו הנזקקת לו, הוא לא מושך חיות מן האדם האוכל אותו.

בדומה לכך, גם התאווה היא קשר של תלות שמושך חיות מן השני ובסופו של דבר בנוי על חולשה. התאוותן מרגיש "מלא" לרגע כאשר הוא משיג אותה, אך מייד אחר כך הוא נותר בחסרונו הקודם ללא חיות וכוח.

לעומת התאווה, האהבה - היא ביטוי של קשר הנובע מתוך חופש ובחירה בקשר של שני הצדדים ש"בשלים" ונעים זה אל זה מתוך שלמות.

הרב דן האוזר, מהספר: "על קצה בהונות ההוויה - לעומק תורותיו של רבי נחמן"