"ויעבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' א'ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים" (שמות לד,ו-ז). 'דתניא: כשעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וכותב "ארך אפים”. אמר לפניו: רבונו של עולם, ארך אפים לצדיקים? אמר לו: אף לרשעים. א"ל: רשעים יאבדו. א"ל: השתא חזית מאי דמבעי לך. כשחטאו ישראל, אמר לו: לא כך אמרת לי, ארך אפים לצדיקים? אמר לפניו: רבש"ע, ולא כך אמרת לי אף לרשעים? והיינו דכתיב (במדבר יד, יז) "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר"' (סנהדרין קיא,א-ב). חז"ל אומר 'כשעלה משה למרום', שלכאורה זה מיותר, מה זה משנה שזה דווקא כשעלה? וכן משתמשים בלשון שראה את הקב"ה כותב... לכאורה מספיק היה להאמר 'כשלמד [או כששמע] משה "ארך אפים"'? לכן נראה שיש כאן רמז שי"ג מידות הרחמים קשורות לתורה, שהיא מביאה רחמים לעולם, וזה קשור בקשר מהותי שמתגלה בכל התורה, ולכן מודגש שזה היה כשמשה עלה לקבל את התורה. ומהו הדבר המיוחד בכל התורה? זהו שמצאו יושב וכותב – שיש דגש של מה שנכתב בתורה, שנראה שזה מרמז על י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם, שזה לימוד בתורה שבכתב, כדי להבין מה ה' רוצה במה שנאמר. (נראה שלכן ההתחלה ממש כמו תחילת הדרשה על כתרי האותיות: 'אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות' וכו' (מנחות כט,ב). שכמו ששם הכוונה כדי שידרשו מהתורה הלכות, כך גם כאן נראה כרמז על דרשות ללימוד הלכות מהתורה). [אולי לכן חלקו מי אמר את י"ג המידות, שבמדרש הגדול (בפס') מובא שזה השכינה או קול משמים, ובפרקי דר"א (מו) מובא שמשה אמר. שנראה שמשה קרא ובעקבות כך גם ה' אישור להחיל את י”ג מידות הרחמים, שבזה מובן שבפס' נאמר פעמיים קריאה: “ויקרא בשם ה'. ויעבר ה' על פניו ויקרא" וגו', לרמז שיש את קריאת משה, שזה מרומז שקרא בשם ה', ואח"כ ה' ריחם והשכינה קראה בשמו, שלכן נרמז גם "ויעבור … ויקרא". נראה שזה מרמז על לימוד התורה, שיש את לימוד של האדם, שזהו כקריאת משה, ויש את השכינה או קול, שזהו כאישור למה שאדם לומד (כמו 'אשכחיה רבה בר שילא לאליהו. א"ל: מאי קא עביד הקב"ה? א"ל: קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ... שתא קאמר: מאיר בני אומר' וכו' [חגיגה טו,ב], שה' מלמד מה שלומדים הת”ח). שבקריאת י"ג מידות הרחמים זהו כגילוי כעין הלימוד בתורה]. (יש מחלוקת בין הקדמונים איך לחלק את י"ג המידות, כאן זה יהיה ע"פ שיטת רוב הראשונים, וכמו שמובא בתוס' ד”ה 'שלש עשרה', בר"ה יז,ב). נראה ש"ה' ה'” זה כנגד 'ק"ו וג"ש', כיון שעל "ה' ה'” נאמר: 'ה' ה', אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה' (ר"ה יז,ב), שזה כעין רמז לשני הפכים בזמנים, כך גם ק"ו וג"ש הם שני הפכים, שיש מחלוקת האם כלל המידות אדם יכול ללמוד מעצמו או שצריך מסורת (מחלוקת רש”י ותוס'. סוכה לא,א), אבל לכו"ע ק"ו אדם יכול ללמוד מעצמו, וג"ש חייב מסורת, כמו שמובא בגמ': 'גזירה שוה ... דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו. אלא ק"ו דאדם דן מעצמו' וכו' (פסחים סו,א). שהם בודאי שני הפכים, ולכן זה מרומז בה' ה', שזה כעין שני הפכים גמורים, לפני החטא ולאחר החטא, ואף רומז על ג"ש שהיא קשורה למקודם – שזה צריך לבא במסורת מסיני, וק"ו קשור לאחרי, שבכל זמן (שזהו גם אחרי) יכולים לדון ק"ו. (ומה שהתחיל בק"ו ולא בג"ש, זה משום שק"ו היא מידת הלימוד המרובה ביותר, ולכן מטעם זה החל בה). [וכן שם הויה נקרא בשם ה' (שלא ככתבו), לרמז שאנו מגלים בעולם את רצון ה' (ומגלים שם ה' בעולם), שדרך הלימוד שלנו אנו בעצם מגלים את מה שה' רוצה והחביא בתורה, שלא נראה בכתיבה [כשלא לומדים] (שזהו הכתיבה הויה והקריאה אינה כך אלא אדנות). ולכן זהו שני הקצוות של י”ג המידות (שק”ו לכו”ע לומדים, וג”ש לכו”ע רק במסורת) ללמד שבכל הצורות (בכל המידות) שאנו לומדים, זה מגלה את גילוי ה' – את רצונו האמיתי כפי שניתן למשה בסיני. וכן ג”ש מסיני שזה ישירות במסורת מה', וק”ו זה לימוד שלנו, בשתי הצורות תמיד זהו גילוי של רצון ה' בתורה. וכן ג”ש זו מילה שמופיע בשני מקומות, לקשר בין שניהם, וכן בק”ו החמור כאילו נכלל בקל, כעין גילוי שקשורים, וזהו כשם הויה שמתגלה אצלנו בשם אדנות, אבל הכוונה להויה כיון שקשורים שלכן זה מגלה על זה]. “א'ל" כנגד 'בניין אב מכתוב אחד, ובניין אב משני כתובים', שלומדים מכאן לאחרים, כך כעין לוקחים את שם ה' 'א'ל' שהוא רחמים, ומגלים אותו בעולם לכל המקומות ללמוד ולגלות כמותו, לגילוי רחמים בכל העולם (וכל התורה היא שמות ה', ולכן 'כתוב' זה כעין כנגד שם ה'). [להבדיל משם הויה, שאינו נקרא כמו שנכתב, אלא משתנה בקריאתו, שיש שינוי. שם א'ל נקרא ככתבו, ולכן כעין דווקא הוא מגלה גם לאחרים בלא שינוי]. אולי גם כמו שפרש"י: '"א'ל" – אף זו מדת רחמים, וכן הוא אומר (תהלים כב) "אלי אלי למה עזבתני", ואין לומר למדת הדין למה עזבתני. כך מצאתי במכילתא' (רש"י. שמות לד,ו). הרי שהשם א'ל נאמר בהקשר שה' לא יעזבנו, אלא יהיה אתנו בגילוי (שישמור עלינו) בכל מקום, לכן זהו כבניין אב, שמביא לכל מקום את הגילוי שמתגלה בהלכה זו, שכך כעין שה' מתגלה לנו כמו במקום שיש גילוי ברור שמרחם, כך מגלה גם במקום אחר שמגלה שלא עוזבנו. (נראה כרמז שהשם א'ל הוא כמיעוט מהשם 'אלקים' שהוא דין, ולכן כעין רמז שכתוב אחד הוא רק חלק, שלכן יש ללמוד ממנו לאחרים, לכן כנגד הכתוב הכביכול חלקי [שממנו לומדים], בשם א'ל הוא רחמים, כעין שהוא חלקי, שעוצר ואינו מביא למידת הדין [אלקים]). “רחום" כנגד 'כלל ופרט', שה' רחמן, וכך מתגלה מול אותו אדם (או מול אותו הדור), שה' מרחם עליו, שזהו 'כלל' שה' רחמן, 'ופרט' שזה הגילוי באדם הפרטי (או דור) [ומהגילוי שבפרט אתה לומד שה' רחמן, שזהו 'אין בכלל אלא מה שבפרט', שמלמד שה' רחמן]. “וחנון" כנגד 'ומפרט וכלל', שה' חנון – שחונן רחמים כמתנת חינם, שזהו 'פרט' שהוא הפרטי, שכשאין לו זכות, אז מקבל מה'כלל', ממידת הרחמים של ה' [ולכן 'פרט וכלל – נעשה כלל מוסף על הפרט', שהכלל – רחמי ה' מוסיפים רחמים לפרט]. “ארך אפים" כנגד 'מכלל ופרט וכלל – אי אתה דן אלא כעין הפרט', כיון ש'"ארך אפים" – (סנהדרין קיא) מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע שמא יעשה תשובה' (רש"י שם). לכן זהו כעין שלאדם הפרטי כרגע אין זכות, אבל ה' עוטף אותו ברחמים מצד ה', ולכן כלל משני הצדדים, והפרט באמצע. אבל זה לא סתם שה' מרחם, אלא לא ממהר 'ליפרע שמא יעשה תשובה', כך שזה כעין קשור לאדם שצריך לעשות תשובה, ולכן זהו כלל כעין הפרט, שהעיקר הוא הכלל, רק שיש בכלל גילוי של הפרט. “רב חסד” זה כנגד 'מכלל שהוא צריך לפרט, ומפרט שהוא צריך לכלל', שצריך את שני הצדדים (את הכלל ואת הפרט), שזהו כמו ברב חסד: '"ורב חסד" – לצריכים חסד, שאין להם זכיות כ"כ (ר"ה יז)' (רש"י שם). שמדובר על אותם שיש להם זכויות, אבל אין להם מספיק זכויות, וכך זהו שילוב של שני הצדדים (של ה' ושל האדם). “ואמת" זה כנגד 'כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא'. שזהו כעין מידת האמת שהיא חותמו של הקב"ה ('דאמר רבי חנינא: חותמו של הקב"ה אמת'. שבת נה,א), שחותמת מעבירה הלאה את מה שבה, מגלה מה שנמצא בה בשאר, כך כעין שמלמד לכל הכלל – שמגלה בכל השאר. וכן '"ואמת" – לשלם שכר טוב לעושי רצונו' (רש"י), כך שזהו כעין שיצא ללמד על הכלל כולו, כמו שה' משלם שכר לכל עושי רצונו (וכן זהו שיצא מהכלל, כרמז שיש לאותם אנשים חיבור לה', כעין כלל –  יחד [כמו ציבור שהם כלל], כיון שכולם עושי רצונו, ואז כביכול ה' יוצא ונותן שכר לכולם). “נוצר חסד לאלפים" כנגד 'כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ליטען טען אחר שהוא כענינו – יצא להקל ולא להחמיר'. '"נצר חסד" – שהאדם עושה לפניו. "לאלפים" – לשני אלפים דורות' (רש"י). שכך מה שיצא לטעון טוען אחר שהוא כעניינו (הוא 'כעניינו', שהוא חלק מאנשי הדורות), כנגד שאותו אדם הוא 'יצא מן הכלל', שאינו כשאר שלא ראוים בשל מעשיהם, ולכן הוא עצמו קשור להקלה שלא כאחרים. לכן כעין שני אלפי הדורות הם רעים וקשורים להחמרה בדינם, אבל הוא הפרטי קשור להקלה, ולכן כעין שה' משאירם בדין החמרה, ומה שנוצר חסד במחיל את מידת הרחמים שלא להביא עליהם את דינם החמור, זה בשל שמביט רק באותו האדם הפרטי שעשה חסד, שרק  הוא לפני עיניו והוא קשור בהקלה. "נושא עוון" כנגד 'כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ליטען טען אחר שלא כענינו, יצא להקל ולהחמיר'. 'עוונות – אילו הזדונות' (רש"י), 'מהו שאמר משה "נושא עון ופשע וחטאה"? אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה, עשה להם זדונות כשגגות' (יומא לו,ב). לכן כשיצא מהכלל לטעון טוען אחר שלא כעניינו, שהוא עכשיו טוען שאינו בכלל החוטאים (שעשה תשובה), אז יש כאן להקל ולהחמיר, להקל שעוונותיו לא נחשבים כזדון, אבל גם להחמיר, שנחשב לו כשגגה, ולא נמחק לגמרי. ועוד: 'אמר ר יוסי בן חנינה: "נושא עוונות" אין כתיב כאן, אלא "נושא עון", הקב"ה חוטף שטר אחד מן העבירות, והזכיות מכריעות' (יר' סנהדרין י,א). לכן מצד אחד זה להקל, כי מכריע לזכויות, אבל עדיין זה לא שאין עבירות, אלא חטף רק אחד מהם, ולכן זהו כרמז להחמרה – שנשאר קשור לעברות. “ופשע" כנגד 'כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש'. 'פשעים – אילו המרדים שהאדם עושה להכעיס' (רש"י). אדם שעושה להכעיס דינו חמור ביותר, שגורמים או מסובבים לו מיתה: 'העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס, הרי זה אפיקורוס … אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיא הורג. ואם לאו היה בא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן' וכו' (רמב"ם הל' רוצח ד,י). לכן זהו כמו דבר שיצא מהכלל, כעין שכבר לא מכלל ישראל, שדינו כמחוץ לבנ"י עד שנדע שחזר בתשובה, שאז זהו כמו שהתורה החזירה אותו (אבל זה רק כשזה 'בפירוש' ברור לנו). “וחטאה" כנגד 'דבר הלמד מעניינו, ודבר הלמד מסופו', שחטאה זה שגגות, ולכן זהו שלמד מעניינו, שאינו רוצה לחטוא, ולכן מתברר ששגג, וכן למד מסופו שכשחטא לא ידע שאסור, שחטא בשוגג. “ונקה" כנגד 'כן שני כתובין המכחישין זה את זה, עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהן', 'ונקה לא ינקה – לפי פשוטו משמע: שאינו מוותר על העוון לגמרי, אלא נפרע מעט מעט. ורבותינו דרשו (בבלי יומא פ״ו.): מנקה הוא לשבין, ולא ינקה לשאינן שבים' (רש"י). שכך כעין שני כתובים מכחישין, שמצד אחד העוון נשאר ולכן היה צריך להענש מיד, ומצד שני שלא מעניש מיד שכאילו אין עוון, עד שבא השלישי וקובע, שקובע שבהמשך יפרע מעונש קצת קצת כל פעם. או שיש ששבים בתשובה שלהם מנקה, ויש שלא שבים בתשובה שלהם לא מנקה, שזהו שני כתובים, שני סוגים, ועכשיו נשאר השלישי שמכריע, כנגד האדם הספציפי הזה, שבודקים מה הוא עושה (שב בתשובה או שלא שב), ובכך מכריעו לכאן או לכאן (האם שייך למאלו שמנקה להם או שלא).