"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א,א). '"בָּרָא אֱלֹקים" – ולא אמר "בָּרָא ה'". שבתחילה עלה במחשבה לברואתו במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין. היינו דכתיב (להלן ב ד): "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם"' (רש”י). מרן שר התורה פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א מביא שתי אפשרויות כיצד להבין את הבריאה תחילה בדין ואח”כ הרחמים. אפשרות א' שהמאמרות הם שנבראו בדין, ואח"כ ע”י שיתוף הרחמים נברא העולם בפועל (ומחבר זאת להסבר של ר"ת שהבריאה במחשבה בתשרי, ובמעשה בניסן), שהמאמרות הם היסוד והשורש שעליו העולם מתקיים. אפשרות ב' שהבריאה בדין הכוונה לטבע, שהוא קבוע ולא משתנה, כמו מידת הדין (כדברי המקובלים ש”אלקים” בגימטריה 'הטבע'), והרחמים זה הגשם והצמיחה, שהגשם קשור לרחמים, שאין לו קביעות (שקשור תמיד ביד ה', שזה אחד משלושה המפתחות שביד ה', שלא נמסרו לשליח [תענית ב,א]). (ראה ב'תורת המקרא' "בראשית" 'ב'. 'מועדי ישראל' – 'תשרי וניסן כחדשי בריאת העולם בכוח ובפועל', ו'בריאת העולם וגבורות גשמים'). נראה שלשתי דעות אלו ניתן למצוא רמז בחז”ל, במחלוקות של ב”ש וב”ה (אמנם ב”ש אינה משנה במקום ב”ה, אבל כאן שמדובר על מדרשי אגדה מקובלנו ככלל שאין מחלוקת בדברי אגדה, אלא שניהם אמת, שזה גילוי מצדדים אחרים). מובא במדרש: 'בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אומרים: השמים נבראו תחלה, ואחר כך נבראת הארץ. ובית הלל אומרים: הארץ נבראת תחלה, ואח"כ השמים. אלו מביאין טעם לדבריהם, ואלו מביאין טעם לדבריהם. על דעתיהן דבית שמאי, דאינון אמרין השמים נבראו תחלה ואחר כך הארץ, משל למלך שעשה לו כסא ומשעשאו עשה איפיפורין שלו, כך אמר הקב"ה (ישעיה סו, א): "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי" וְגוֹ'. ועל דעתיהן דבית הילל, דאינון אמרין הארץ נבראת תחלה ואח"כ השמים, משל למלך שבנה פלטין, משבנה את התחתונים אחר כך בנה את העליונים, כך "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" ... ר' יוחנן בשם חכמים אמר: לבריאה שמים קדמו, ולשכלול הארץ קדמה. אמר רבי תנחומא: אנא אמרי טעמא, לבריאה השמים קדמו שנאמר "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים", ולשכלול הארץ קדמה שנאמר "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם". א"ר שמעון בן יוחאי: תמיה אני, היאך נחלקו אבות העולם בית שמאי ובית הילל על בריית שמים וארץ ?! אלא שאני אומר שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסויה, שנאמר (ישעיה מח, יג): "קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו"' (ב"ר א,טו [וכן מובא ביר' חגיגה ב,א]). בפשטות הכוונה לשמים מול הארץ, אולם אפשר גם שמרמז על השמים כרמז לחלק הרוחני, לעומת הארץ שזה הצד הגשמי. (ומה שנרמז בכסא ואח"כ שרפרף, לא בא לומר שמדובר על שני דברים מנותקים, אלא זה כרמז לשני כיסאות [שגם שרפרף הוא כסא קטן], שמשלימים זה את זה, כך שקשורים [וודאי שבבניין החלק העליון קשור לתחתון, שעומד עליו]). ב"ש שמידתם היא מידת הדין (ולכן מחמירים בדר"כ), הם מזדהים עם השיטה של המאמרות, שהם בדין, ואח"כ הצטרפה מידת הרחמים כדי לברוא בפועל, אבל בעצם הכל זהו גילוי של המאמרות של הדין, שזה מתאים לגילויים של ב"ש במידת הדין בעולם. לכן הם אומרים שקודם זה השמים, המאמרות שנמצאים בשמים, ורק אח"כ הארץ שזה ע"י ששותפה מידת הרחמים נברא העולם – הארץ בפועל. לעומת זאת ב"ה שמידתם מידת הרחמים, הם מזדהים עם השיטה שהטבע זה גילוי אלקים, אבל העולם לא יכול להתפתח בלי מידת הרחמים, כך שהגילוי של מעשה האדם ושכלול העולם זה ע"י הרחמים, שזה כשיטתם שמגלים בראיה של מידת הרחמים. לכן הם סוברים שקודם נברא העולם, קודם נברא הטבע, ורק אח"כ השמים, שזהו החלק הרוחני, הגשם שביד ה', ומעשי האדם לשכלול ותיקון העולם גם ברוחני. לכן מובן גם מה שמביא ר"י, שלבריאה השמים קדמו, שהרי ההתחלה של הכל זהו המאמרות (שהוא ההתחלה, זהו היסוד לכל, ובלעדיו אין כלום), שזהו השמים. אבל לשכלול, שזהו הגשם שמשכלל את העולם, בגילוי של זה, הארץ קדמה, כי בזה קודם נברא הטבע ואח"כ הגילוי הקשור לרוחני – הגשם. רשב"י בא ומדגיש שנשמע ממחלוקתם כאילו זה שני דברים שונים, לכן מדגיש שהכל זה אחד, כסיר ומכסה, שהעולם לא יכול להתקיים כלל זה ללא זה, כמו שהביא רש"י שראה שהעולם לא יכול להתקיים בלי מידת הרחמים, כך שיש צורך בשניהם (דין ורחמים) לבריאת העולם, ולכן מדגיש שלשיטתו צריך להדגיש את שניהם יחד, שרק יחד העולם נברא ומתקיים. נראה שגם מחלוקת אחרת קשורה בזה: '"ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים”. בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אומרים: מחשבה בלילה ומעשה ביום. ובית הלל אומרים: מחשבה ומעשה ביום. אר"ש בן יוחאי: תמיהה אני, איך נחלקו אבות העולם בית שמאי ובית הלל על בריית שמים וארץ?! אלא, מחשבה בין ביום בין בלילה, ומעשה עם דמדומי חמה' (ב"ר יב,יד). שנראה שגם זה קשור למחלוקתם הקודמת (וכן רשב"י לשיטתו שמחברם), ב"ש שמגלים כשיטה של המאמרות, הרי כשנבראו המאמרות עדיין לא נעשה כלום בעולם בפועל, שהרי רק כששותפה מידת הרחמים יצא העולם להברא בפעול. לכן סוברים שהמחשבה (שזהו החלק הראשון), שזהו חלק המאמרות, זה בלילה, בחושך שלא רואים כלום, כיון שבפועל לא נברא כלום בעולם בפועל. אבל מעשה, שהעולם נברא בפועל, זהו ביום, שאז כן רואים, שכששותפה מידת הרחמים ניברא העולם בפועל. לעומתם ב"ה לשיטתם, שמגלים את הגילוי של שם אלקים בבריאת הטבע, הוא כעין המחשבה, כיון שאין בו את השלמות בעולם (שנחשב כלא יכול לעמוד כמות שהוא, ולכן כעין נחשב רק במעלת מחשבה בלא קיום. וכן בפשטות מחשבה זה כרמז להתחלה, כמו שמחשבה זה ההתחלה למעשה) ובכ"ז הרי היה קיום של הטבע, לכן גם הוא נחשב ביום, שרואים מציאות, לכן סוברים ב"ה שמחשבה ומעשה ביום. רשב"י לשיטתו שמחבר ביניהם, ואומר ששניהם אמת, ששני אלו מתגלים בבריאת העולם. אולי גם אפשר שזה קשור למחלוקת ר"א ור"י על בריאת העולם בתשרי או ניסן (ר"ה י,ב-יא,א), שמסביר ר"ת: 'אומר ר"ת: דאלו ואלו דברי אלקים חיים. ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות, ולא נברא עד ניסן. ודכוותה אשכחן בפרק עושין פסין (עירובין דף יח.) גבי אדם שעלה במחשבה לבראות שנים, ולבסוף לא נברא אלא אחד' (תוס' ד"ה 'כמאן'. ר"ה כז,א). יוצא שתשרי מזוהה עם המאמרות, וניסן עם הבריאה בפועל (כך מסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'מועדי ישראל'). ממילא ע"פ זה מתאים שר"א שהוא קשור לב"ש (תוס' ד"ה 'שמותי'. נידה ז,ב) הוא קשור לשיטה של הגילוי בהתחלה במאמרות, לכן הוא מדגיש את תשרי כבריאה, שכך התחילה הבריאה. לעומתו ר"י סובר כשיטת ב"ה, שמדגישים את הבריאה של הטבע ושל הגשם אח"כ, ממילא בשניהם מדובר על המציאות הקיימת בעולם, ולכן סובר בניסן, שאז נברא העולם בפועל. לכן גם נרמז בראיות שמביאים: 'תניא ר"א אומר: מנין שבתשרי נברא העולם? שנאמר (בראשית א, יא) "ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי", איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים, ואילן מלא פירות? הוי אומר זה תשרי. ואותו הפרק זמן רביעה היתה, וירדו גשמים וצימחו, שנא' (בראשית ב, ו) "ואד יעלה מן הארץ". ר' יהושע אומר: מנין שבניסן נברא העולם? שנא' (בראשית א, יב) "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי", איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים, ואילן מוציא פירות? הוי אומר זה ניסן. ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה, שנאמר (תהלים סה, יד) "לבשו כרים הצאן" וגו'' (ר"ה יא,א). ר"א מדגיש שיש גילוי של גשמים ('זמן רביעה היתה וירדו גשמים'), כיון שלשיטתו החלק השני לא מגלה גשמים, אלא את הרחמים לבריאת כל העולם, כך שאין התייחסות מיוחדת לגשמים דווקא בחלק השני, לכן מדגיש כרמז בפס' שזה כבר נרמז בהתחלה, כרמז לשיטתו שאין יחוד בגשמים כהמשך (אלא המאמרות זה על כל העולם, ולכן כעין כולל גם את הגשמים שיהיו בו). ר"י לעומתו מדגיש את זיווג חיה ובהמה, שזה דבר הכלול בטבע החיות, כרמז שההתחלה זה בגילוי של הטבע. גם נראה שהדשאים זה רמז להתחלה (שהם קטנים על הארץ, וכן יש סוגים של צמחים קטנים שמתחלפים כל שנה), ופרי העץ זה רמז להמשך, כיון שלוקח זמן שקודם יש עץ ורק אחרי כמה זמן מגדל פירות (וכן העץ עומד שנים, כך שכרומז להמשכיות). ר"א מרמז שבהתחלה הארץ מוציאה דשאים, כיון שהמאמרות זהו ההתחלה, ולכן הוא כדשא שמרמז להתחלה, שהעולם מתחיל לצמוח, שמהמאמרות יצמח העולם אח"כ, שזהו גם שבעצים יש פירות, שההמשך (שמרומז בפירות העץ) יהיה שלם, שבהמשך בחיבור הרחמים יתקיים כל העולם כולו בשלמות. לעומת זאת, לר"י העולם מלא דשאים, והעצים רק מתחילים להצמיח פירות, כרמז שההתחלה שזה טבע העולם הוא כבר נברא, ולכן מרמז בדשאים על הארץ, שבהתחלה כבר יש מציאות קיימת בעולם, שזהו דשא שמכסה את האדמה, כרמז לטבע שקיים. אבל זה לא הכל, יש צורך גם בגשמים ומעשה אדם כדי שהעולם יחשב מושלם, שזהו החלק השני (של גשמים ברחמים), לכן ברמז להמשך, שזהו פירות העץ, אז רק מתחילים לצאת פירות, כיון שיש בהמשך (בחלק השני) צורך בגשמים וצמיחה וגידול כדי שתגמר בריאת העולם, שזהו שפירות גדלים. (זהו גם ההמשך, לשיטת ר"י: 'ואידך נמי הא כתיב "עץ פרי"? ההוא כדר' יהושע בן לוי. דא"ר יהושע בן לוי: כל מעשה בראשית לקומתן נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו, שנא' (בראשית ב, א) "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" אל תקרי צבאם אלא צביונם' (שם). 'בקומתן נבראו – והיינו עץ פרי, ראוי היה לטעון פרי מיד' (רש"י). שיש בתחילה טבע, שכבר ראוי להוציא בטבעו, אלא שצריך עוד גשם כדי שיצמח, שזה יהיה בהמשך).