'וקבעו לשנות משנת "איזהו מקומן" וברייתא ד"רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות" אחר פרשת התמיד, משום הא דאמר רב ספרא (קידושין ל, א): לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד, ופריך: ומי ידע כמה חיי? ומשני: לא נצרכה אלא ליומי, שצריך בכל יום ללמוד משלשתן ... משנת איזהו מקומן קבעוה אחר פרשת התמיד, משום דכתיב (מלאכי א, יא): "וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי". וכי בכל מקום מוקטר מוגש? אלא אלו תלמידי חכמים שעוסקין בעבודה בכל מקום, מעלה אני עליהם כאילו מקריבין ומגישים לשמי' (טור או"ח סימן נ). 'וכתב הרא"ה (חי' ברכות לב.), שתיקנו לשנות פרק איזהו מקומן, לפי שאין בכל אותו פרק מחלוקת והיא משנה ברורה למשה מסיני, עכ"ל' (ב”י). אנחנו אומרים על המשנה הזו בתפילה בקשה שיחשב 'כאילו הקרבתי חטאת' וכדו', ולכן יש מעלה במשנה הזו שמתומצת בה קשר לקרבנות השונים, שכך נחשב כאילו הקרבנו אותם (גם לנוסחים שלא אומרים אותם [וכך ראיתי ב'סידור האחיד' שיצא לאור כשמרן שר התורה הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א היה הרה”ר לצה”ל, שלא מופיע שם הבקשות], בכ”ז עצם הקריאה נחשבת כעין הקרבה, כמו שלכן קוראים את פרשת התמיד כיון שבקריאתה נחשב כמו הקרבה [טור או"ח סימן מח]). נראה שיש חמשה דגשים במשניות האלו (שעליהם אנו אומרים 'יהי רצון..'): חטאת, עולה, אשם, תודה ושלמים (אמנם גם מופיע בהמשך בכור מעשר ופסח, אולם הם לזמנים מיוחדים [פסח. ועוד שהצטוו עליו לפני העגל, כך כשעין יש לו מעמד לעצמו] או למי שמגדל [בכור ומעשר] ואינם אצל האדם הרגיל ביומיום. בנוסף, בקודמים יש עניין של כפרה ותודה, לעומת אלו שאין בהם זאת). נראה שזה בא לרמז שהקרבות קשורים לתורה, שהצטוו על המשכן לאחר הכפרה ביוה"כ על העגל: '"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. אימתי נאמר למשה הפרשה הזו של משכן? ביום הכיפורים עצמו, אף על פי שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל. אמר רבי יהודה ברבי שלום: אין מוקדם ומאוחר בתורה, שנאמר: "נעו מעגלותיה לא תדע" (משלי ה ו), מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשיותיה. הוי, ביום הכיפורים נאמר למשה ועשו לי מקדש. מנין? שכן עלה משה בששה בסיוון, ועשה ארבעים יום וארבעים לילה, ועוד עשה ארבעים, ועוד עשה ארבעים, הרי מאה ועשרים. ואתה מוצא, שביום הכיפורים נתכפר להם, ובו ביום אמר לו הקדוש ברוך הוא: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם על מעשה העגל. ולכך נקרא "משכן העדות”, שהוא עדות לכל באי העולם, שהקדוש ברוך הוא שוכן במקדשכם. אמר הקדוש ברוך הוא: יבוא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו את העגל, שכתוב בו: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב" וגו' (שמו' לב ג). ולכן מתכפרין בזהב' (תנחומא "תרומה" סימן ח). כך שהמשכן בא יחד עם הכפרה ביוה"כ, שנתנה יחד עם הלוחות השניים, ולכן נקרא עדות כרמז שה' מחל, אבל בפשטות הכוונה למשכן שבו נתונים הלוחות, שהם נקראים העדות (שמות כה,טז). כיון שהכפרה באה ביוה"כ עם הלוחות ('יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות'. תענית ל,ב), ולכן קשור המשכן והתורה. לכן זה קשור למה שהביא הטור שיש קשר לת"ח שנחשב כמו שהקריבו. לכן נראה שבמשנה זו יש רמז לחמשה קרבנות (לכפרה ותודה), שקשורים כעין גילוי של התורה, שהיא השורש לכח הקרבנות. נראה שבראשית כנגד קרבן תודה, שספר בראשית בו מסופר על האבות שנקראו ישרים (ע"ז כה,א), לכן זה מתבטא בקרבן תודה שמודה לה' על הכל, שיודע שהכל ישר (שהכל לטובה), וה' הצילם מכל צרה, ולכן כמו קרבן תודה שמובא על הצלה [ובו גם מופיע איל נזיר, כרמז שאברהם התנתק משאר העולם להקמת בנ”י]. ספר שמות בו מסופר על מעשה העגל, ולכן זה מתבטא בקרבן חטאת, שיש בו 'חטאות הציבור והיחיד' כעין רמז לעגל שבנ"י עשו ע"י אהרן. וכן מובא 'פרים הנשרפים', שזה פר כהן משיח, שהכה"ג חטא, כרמז לעגל ע"י אהרן. וכן פר העלם דבר של ציבור, שהציבור חטא שבי"ד אמרו להם שמותר, שזה כרומז שבנ"י חטאו בעגל ואהרן עשה כאילו שזה מותר. וכן 'שעירים הנשרפים' שזהו שעירי ע"ז, כך שמרמז על העגל. וכן יש פר ושעיר של יוה"כ, שביוה"כ נתנה הכפרה על העגל. ספר ויקרא כנגד קרבנות אשם, כיון שהוא ספר קרבנות – קדשים, ובאשם יש אשם מעילות. גם מובא אשם מצורע, שמצורע מופיע בויקרא. (גם אשם גזלות מופיע בויקרא ה'). אשם תלוי, בא על ספק, כעין רמז שע"י הקרבנות והמשכן כעין מכסים על חטא העגל (כעין מתקנים כלא היה), ולכן כביכול נראה כספק אם היה חטא או לא. נזיר (אמנם מופיע בבמדבר, אולם) הוא דומה לכה"ג שלא מטמא לקרוביו (ויקרא כא,י), ולכן בגילוי של המשכן והתורה, זה דומה למתגלה אצל הכה"ג (שהוא כעין הנזיר במקדש) בספר ויקרא. בספר במדבר מסופר על כל הטובות שה' עשה לבנ"י במדבר, אע”פ שהכעיסוהו, ולכן מרמז כעין שלמים: 'דבר אחר: "שלמים" – שהכל שלום בהן; הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלים' (ספרא ויקרא טז,ב). שה' התנהג עמנו במידת השלום (אע"פ שהכעסנו אותו), והשפיע עלינו טובה. לכן גם כביכול נאכל לשלושה כמו שספר במדבר מחולק לשלושה ספרים (שבת קטז,א). ספר דברים זהו ספרו של משה, לכן מרמז כמו משה שהיה "איש האלקים" (דברים לג,א), כך עולה כולה לגבוה: 'דבר אחר: "זאת תורת העולה”. למה נקרא שמה עולה? שהיא עליונה מכל הקורבנות, "העולה היא העולה”. תדע, מי שהיה מביא חטאת, הכהן נוטלה, וכך המנחה, וזבח השלמים לבעליהן, האשם לכהן. אבל העולה, אין בריה טועם ממנה, אלא כולה עולה להקדוש ברוך הוא שהוא עליון, לכן נקרא שמה עולה' (תנחומא "צו" סימן א). גם עולה באה: 'רבי עקיבא אומר: אין עולה באה אלא על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה' (יומא לו,א). כך שמרמז על ספר דברים שהוא משנה תורה, שבו מובאות שוב המצוות. (וכן מובא: 'גופא, אמר רשב"י: לעולם אין העולה באה, אלא על הרהור הלב' וכו' [ויק"ר ז,ג]. ספר דברים נאמר בשער הכניסה לארץ, משה התחנן להכנס לארץ, ולא נענה, כיון שחטא במי מריבה, שע"פ הרמב"ם חטאו היה שכעס [שמונה פרקים לרמב"ם, ד], והרי הכעס קשור ללב, ולכן דומה לעולה שמכפר על חטא שבלב).