"ולקחתם לכם ביום הראשון” וכי ראשון הוא, והלא יום חמישה עשר הוא, ואת אמרת ביום הראשון?! אלא ראשון הוא לחשבון עונות. רבי מני ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: משל למה הדבר דומה? למדינה שהייתה חייבת ליפס למלך, והיה המלך משלח לגבותה, ולא הייתה נותנת, שהיה שטר גדול. כך פעם הראשון. ופעם שני היה משלח לגבותה, ולא היו נותנין. מה עשה המלך? אמר לבני פלטרין שלו, עמדו ונלך עליהם. עד שהן הולכין כמו עשר מילין, שמעו בני המדינה. מה עשו? התחילו גדולי המדינה יוצאין לאפנטי של מלך. אמר להם: מי אתם? אמרו לו: בני מדינה פלונית אנו ששלחת לגבותינו. אמר להם: ומה אתם מבקשין? אמרו לו: בבקשה ממך עשה עמנו חסד, שאין לנו מה ליתן. אמר להם: בשבילכם אני מניח לכם מחצה. עד שהוא בא, יצאו בריוני (צ"ל 'בינוני' וכך הנוסח בויק"ר ל,ז) המדינה, אף הן קדמו אותו כמו חמישה מילין. אמר להם: ומי אתם? אמרו לו: בני המדינה פלונית ששלחת לגבות ואין לנו כח לעמוד, אלא בבקשה ממך שתרחם עלינו. אמר להם: כבר הנחתי מחצה, ובשבילכם אני מניח מחצה על מחצה. עד שהוא מהלך, יצאו כל בני המדינה אליו גדולים וקטנים. אמר להם: מה אתם מבקשים? אמרו לו: אדוננו המלך, אין לנו כח ליתן מה שאנו חייבים לך. אמר להם: כבר הנחתי מחצה ומחצה על מחצה, ובשבילכם אני מניח הכל, אלא מכאן ואילך ראש חשבון הוא. המלך, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא יתברך ויתברך שמו. בני המדינה, אלו ישראל, שהם מסגלין עונות כל ימות השנה. מה הקדוש ברוך הוא עושה? אומר להם: עשו תשובה מראש השנה. והם נכנסין ובאין ביום הכיפורים ומתענין בו ועושין תשובה, והקדוש ברוך הוא מוחל להם. ומה הם עושין? ערב ראש השנה גדולי הדור מתענין, והקדוש ברוך הוא מוותר להם שליש מעונותיהם. ומראש השנה ועד יום הכיפורים, יחידים מתענים, והקדוש ברוך הוא מוותר שליש מעונותיהם. וביום הכיפורים, כל ישראל מתענין ומבקשין רחמים אנשים ונשים וטף, והקדוש ברוך הוא מוותר להם את הכל, דכתיב: "כי ביום הזה יכפר עליכם" וגו' (ויק' טז ל). מה ישראל עושין? נוטלין לולביהן ביום טוב ראשון של חג ומהללים ומקלסים לפני הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא מתרצה להם ומוחל להם, ואומר להם: הרי ויתרתי לכם את כל עונותיכם הראשונות, אבל מעכשיו הוא ראש חשבון. לכך כתיב: "ולקחתם לכם ביום הראשון”, ראשון לחשבון עונות' (תנחומא "אמור" סימן כב). המדרש הזה קשה, מה הקושיא בפס'? ומה המובן של ההסבר שסוכות זהו הראשון לחשבון עוונות, לאחר שנאמר שהתכפר ביוה"כ (כך שהוא היה צריך להיות הראשון)? ראה ב'לזמן הזה' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א (תשרי, 'ראשון לחשבון עוונות') שמביא 3 הסברים מה היה קשה למדרש (שלכאורה בפשטות הכוונה הוא הראשון של חג הסוכות...) ומה שנאמר שכופר ביוה"כ, זה עדיין לא מספיק, כי עדיין יש פגם של אי עשיה, ולכן סוכות מתקן את העשיה של האדם, ולכן אז באה הכפרה השלמה (ראה שם). נראה שלכן מובא בויק"ר כסיום לאחר הדרשה הזו: 'אמר רב אחא: (תהלים קל, ד): "כי עמך הסליחה" מר"ה הסליחה ממתנת אצלך. כל כך למה? "למען תורא", בשביל ליתן אימתך על בריותיך' (ויק"ר ל,ז). שבא להדגיש שהסליחה מתעכבת מר"ה בשביל אימה, שבזה בא לרמוז שימי הדין קשורים לאימה, שזה דבר משתק –  שגורם לאי עשיה, שזה מסביר מדוע צריך את סוכות בסוף. וכן בתנחומא מובא בסוף: 'אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בעולם הזה אמרתי לכם שתעשו סוכה, לשלם לי את גמולי שגמלתי עמכם, שנאמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי" וגו', ואני מעלה עליכם כאלו אתם גומלים לפני. אבל לעתיד לבא, אני אופיע במלכותי ואני מגן עליכם כסוכה, שנאמר "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב" (ישעיה ד ו)'. שנראה שבא לרמז שבסוכות יש עניין של עשיה, שזהו לשלם לקב"ה כביכול, שזהו כעין שעושים תמורה (שאי אפשר להחזיר באי עשיה), ולעתיד הקב"ה יקח את העשיה שלנו ויעשה בעקבותיה גילוי מלכותו והגנה כסוכה, שזהו כביכול שה' עושה כהמשך לפעולתנו, שבא להדגיש שיש בסוכות עניין של עשיה. (גם העניין של הופעת מלכות ה' תלוי במעשינו – קידושינו את העולם וגילוי ה' בו, ולכן מרמז על העשיה, שזהו כח סוכות). מה גם שבפשטות מובא במדרש 'נוטלין לולביהן... ומהללים ומקלסים' וכו', שמודגשת העשיה. מה שנאמר שהמלך שלח פעמיים קודם, כנראה שכך היתה הרגילות לעשות. או שזה רמז שמשה החל לכפר כבר בסיום העליה הראשונה, ואח"כ עלה שוב, ובסיום של הפעם השלישית זהו ימי הדין, לכן ההגעה נחשבת לפעם השלישית. או כרמז לחודשים תמוז אב אלול, שתמוז ואב כעין שה' מחכה לתשובה (שהרי חטא העגל היה בתמוז), ואלול זהו סמוך לימי הדין, והגדולים מתענים בערב ר"ה שזהו אלול, ולכן נרמז שמתחיל בהגעה לאחר פעמיים שלא שילמו – שלא שבו בתשובה, ואז בשלישית מתחיל להפגש... והמרחקים י' מילין ו-ה' מילין נראה שרומז לתורה שבה עשרת הדברות וחמשה חומשים, שהכפרה נתנה ביוה”כ עם הורדת הלוחות. מניין לחז"ל שזה קשור לאותם שלושה סוגי אנשים שמתענים? בפשטות דימו ע"פ המציאות הקיימת. אולם אפשר שלמדו שלוש כרמז לשלושת העליות של משה שבסופם נאמרה הסליחה (שאף בראשון בסופו התחנן לה' שיסלח, כך שגם בו יש קשר לבקשת סליחה). אולם נראה שלמדו זאת מכך שהמשפט "ביום הראשון" קשה משלושה טעמים (כמו שהזכרנו קודם): א. 'ומצאתי כתוב בשם רבינו הגדול מהר"ר יצחק די ליאון ז"ל, שהטעם מפני שבאותה פרשה הביא שלשה עניינים: סוכה וחגיגה ולולב. וגזר הכתוב בסוכה שתהיה בחמשה עשר, וגם חגיגה, ואם כן בלולב היה לו לכתוב כן...' (בית יוסף אורח חיים סימן תקפא). ב. 'כי לפני זה מדבר מחגיגה (אשר הוא רק במקדש) ועתה מדבר מלקיחת לולב (הנוהג גם במדינה וגם כאשר נחרב הבית) ולפי זה היה צריך להתחיל גם בלולב בחמישה עשר לחדש השביעי' (יפה תואר לויקרא רבה ל,ז). ג. 'והנה המצווה הזאת, רצוני לקיחת הלולב, לא נצטוותה לכלל ישראל רק ביום הראשון לבד, ולא נמשכה אל השני והשלישי ולא אל שאר ימי החג רק מדברי סופרים. גם מה שנוטלין אותו במקדש מן התורה כל שבעה, (סוכה מא, א) אינו מהפסוק הזה כי אם מאומרו "ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים" (תו"כ אמור פ' ט"ז). ולזה לא היה ראוי שיאמר במצווה הזאת ביום הראשון, אלא ולקחתם לכם בחמישה עשר לחדש השביעי פרי עץ הדר וגו'. (עקידת יצחק "אמור" שער ס"ז). אם כן לכאורה מדוע התורה רשמה כך שיווצרו שלוש סיבות מדוע לא ראוי להאמר "ביום הראשון"? לכן הבינו חז"ל שיש כאן רמז לשלושה חלקים שהם כרקע לכפרה של הראשון הזה. הסיבה הראשונה היא שהיה צריך להמשיך אותו דבר כמו בחגיגה וסוכה. והרי חגיגה זה קרבן שזה קדשים, וסוכה היא צילא דמהימנותא, שיושבים בצל השכינה. לכן זה מרמז על הגדולים והצדיקים, שהם מתענים סמוך לר"ה (ור"ה יומיים, כעין רמז בשנים – חגיגה וסוכה). הסיבה השניה היא שעכשיו מתחיל לדבר בדבר שונה, שאינו כמו חגיגה שזה במקדש, אלא לולב זה תמידי גם ללא המקדש. כך שנראה שזה מרמז על הבינונים, שהם אינם צדיקים כמו הגדולים (כמו הקדושים שנרמזים בחגיגה) אבל עדיין קרובים להם, ולכן היה מקום להשוות בניהם (שלכן עומדים על ההבדל בין חגיגה ללולב שלכן היה צריך לומר בט”ו). הסיבה השלישית היא שמצוות לולב חלה רק ביום הראשון, והרי הדין של לולב שהוא ביום הראשון חל על כולם, ולכן מרמז על כלל בנ"י – על כל בנ"י שצמים ביוה”כ. (ואף שיש במקדש לקיחה כל שבעה, זה לא נלמד מכאן, ולכן כרמז שכאן אין התייחסות לבעלי מעלה, אלא לכלל בנ"י). נראה שלכן בלולב (שזה מה שמביא המדרש, שאיתו מהללים ומקלסים) יש שלושה מחוברים (לולב, הדס וערבה) ואחד נפרד (אתרוג). כרמז שיש שלושה זמנים בימי הדין, שאותם צריך לתקן ,את אי העשיה שבהם, ולכן הם מאוגדים יחד, ככלל ימי הדין, ובכל אחד מהם יש חיסרון (בלי ריח או טעם), לעומת האתרוג שהוא בשלמות (של ריח וטעם), ולכן הוא בנפרד כי הוא לא כימי הדין עם חיסרון, אלא מייצג את סוכות שמתחבר אליהם לתקנם, ולכן צריך להצמיד את כל הארבעה. ויחד מתקנים ומשפיעים לעשיה חיובית, ובכך משלימים את החסרון שהיה בימים נוראים. לכן הדגש הוא בפס' של ארבעת המינים (מעבר לכך שבו מהללים ומקלסים, שהרי גם בעשיית סוכה יש עשיה חיובית, אז מדוע דווקא הודגש בלולב? אלא) שבא להדגיש את השלמת תיקון ימי הדין ע"י ארבעת המינים שמרמזות זאת.