"וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹול הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, יב)

פרשת "וזאת הברכה" החותמת את חמשת חומשי התורה, מתארת גם את יומו האחרון של משה רבינו, מוסר התורה, שבו הוא מברך את שבטי ישראל. ולאחר שאנו קוראים על התלמיד הממשיך יהושע בן נון, מופיעים הפסוקים האחרונים בתורה המציינים בהבלטה את ההבדל בין משה רבינו ובין כל המנהיגים והנביאים שיקומו אחריו (דברים לד, י-יב): "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם... וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹול הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל".

כך מסתיימים חמישה חומשי התורה, ומכאן ממשיך מסלול היסטורי-רוחני אדיר ועוצמתי: נביאים, כתובים, משנה, תלמוד, ספרי עיון ופרשנות, הגות, מוסר, חסידות ופסיקה - תורה שבעל פה שמתפתחת ומתרחבת ומועצמת על ידי כל לומדי התורה מאז ועד היום.

הפרשן הגדול של התנ"ך ושל התלמוד הוא רש"י (רבי שלמה יצחקי, צרפת, המאה ה-11). כיצד מפרש רש"י את הפסוק האחרון בתורה שמסיים את פרשת וזאת הברכה? רש"י מוצא בפסוק שלושה היבטים המתארים את גדולתו של משה רבינו:

"וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה" - שקיבל את התורה בלוחות בידיו.

"וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל" - ניסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא.

"לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" - שנשאו ליבו לשבור את הלוחות לעיניהם.

הדבר מפתיע. על פי דברי רש"י, משבחת התורה את משה בכך: שקיבל את התורה, בכך שעשה ניסים וגבורות בארבעים שנות הנדודים במדבר, ובכך ששבר את הלוחות לעיני עם ישראל!

קראנו על כך בספר שמות. כאשר משה רבנו עלה להר סיני לקבל את התורה, ועם ישראל שהמתין לו למרגלות ההר יצר עגל והחל לסגוד לו, כאשר ירד משה מן ההר עם שני הלוחות בידיו, הוא ראה את העגל ואת האקסטזה ששררה סביבו, והשליך ארצה את שני הלוחות. האם זה המעשה שחשוב להזכיר כגבורה של משה, המנהיג הדגול, "אב לכל הנביאים"? האם כך רצה רש"י שנסיים את חמשת חומשי התורה, בטעם מר של לוחות שבורים?

שמונה מאות שנה אחרי רש"י חי הרבי מגוּר, הרב יהודה אריה ליב אלתר (1847-1905), שהיה אחד מהמנהיגים הבולטים של יהדות פולין. כשהוא מתייחס לאירוע שבירת הלוחות, הוא מבאר, שעם ישראל לא היה ראוי לקבל את הלוחות הראשונים לאחר חטא העגל. מאידך, כל עוד הלוחות הראשונים היו קיימים היה בלתי אפשרי לקבל לוחות אחרים. לשם כך שבר משה את הלוחות - כדי שהעם יוכל להמשיך הלאה ולקבל לוחות שניים.

על פי פירוש זה נוכל להבין מה רצה רש"י לומר כשסיים את פירושו לתורה בתזכורת חשובה זו:

כל אדם, בפרט אדם הלומד תורה ועוסק בהתקדמות רוחנית, נזקק לעיתים ל"שבירת לוחות". לפעמים אדם מתעקש להחזיק בתובנות ישנות, בהרגלים קודמים, וזה חוסם בעדו מלפרוץ דרך קדימה. האדם קושר לפעמים את כנפיו ומונע מעצמו להמריא, להתעלות.

כשאנו מסיימים את חמשת חומשי התורה ומבקשים להמשיך הלאה ולהתקדם, מזכיר לנו רש"י שאיננו מוגבלים באמת. אם אנו מרגישים חסומים, עלינו לבחון מה הם הלוחות שמצפים שנשבור אותם - מה הם ההרגלים, התכונות, התפיסות, שעלינו להשליך ולשבור כדי להמשיך הלאה.

הרב שמואל רבינוביץ (רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים), מהספר: "אבני דרך בפרשת השבוע"