נושא המאמר – הילד משה

"אמא, אני לא מסוגל ללמוד בבית הספר הזה" אומר דן וממשיך "הרמה הלימודית שם גבוהה מידיי ואני צובר פיגור בחומר." ההורים חושבים, אוליי הגיע הזמן להפחית לחץ מהילד. אוליי באמת הוא לא יכול. אך האמא מֶסֱבַה את תשומת ליבו של בעלה "שים לב שכאשר הוא נדרש להתאמץ לעזור לאחיו להכין את ש.ב שלהם הוא ממש מצליח דיי יפה, הייתכן שינה סיבה אחרת לגילויי הקושי שלו"?

פרשת השבוע שמות, אנו מתחילים ללמוד על שיעבוד בנ"י בארץ מצרים. ממצב בו יוסף היה השליט הוא המשביר לכל עם הארץ, שליטה מלאה בכלכלת הממלכה הגדולה בעולם, למצב בו תושבי מצרים לא מכירים עוד בעם הנבחר. "ויקום מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". הקב"ה ברחמיו המרובים שומע את תפילת עמו ישראל ברחמים ומתחיל את תהליך הגאולה.

כאן המקום להזכיר שוב את שהודענו עליו בעבר מס' פעמים. בבואנו לדון בסוגיות חינוכיות כמנהגנו, אין לנו אלא לתאר את העובדות כפי שמבארים לנו הפסוקים. ומהם ננסה לקחת רעיון שממנו ניתן לבנות מהלך חינוכי. אין כוונתנו לרדת לעומקם של דברים כפי שמבארים זאת חז"ל הקדושים, אין ידינו משגת זאת. אך בהחלט ניתן ורצוי להביט לנוכח, ולציין את הנקודות מהם ניתן ללמוד סוגיות בחינוך הילדים. לכן, זאת חשוב לדעת, אין אנו עוסקים בדמותו של משה רע"ה ח"ו. אין לנו קצה קצהו של מושג והבנה מלבד עדותה הנאמנה של תורתינו הקדושה. אלא על דמותו של הילד משה.

התינוק משה גדל בבית המלוכה, שם הוא נמצא ללא אב ואם ביולוגיים, למרות שאימו אכן הניקה אותו, אך היא לא יכלה לספק לו את היחס האימהי החם והאוהב לו זקוק כל ילד ובמיוחד זה הגדל בבית לא לו כמתבקש. בהתייחס לֶשֶם שקיבל התינוק, שנימשה מהמים על ידי בת פרעה, כותב הרש"ר הירש¹ כי השם משה בא לציין ולהזכיר לו תמיד את דבר הצלתו. "אל ישכח כל ימי חלדו, שהושלך אל המים, ונמשה מתוכם על ידי בת פרעה. על כן יהיה כל ימיו בעל לב רך וקשוב לייסורי הזולת, ויהיה נכון תמיד להיות מושיע בעת צרה. להיות מוֹשֶה.." כוונה בהחלט טובה וראויה אך האם הזיכרון התמידי הזה על עובדת הנטישה אותה חווה הילד בינקותו עשויה להשפיע על דפוסי התנהגותו בבגרותו? שמו של התינוק מעיד עליו יותר מאלף עדים כי הוא ננטש בינקותו. כאות וכזיכרון לציון עובדה זו הוטבעה זיכרון זה בשמו, כאמור.

הקב"ה נגלה למשה רע"ה בסנה בוער . "של נעליך מעל רגליך" ² ומיד מקבל את הציווי להיות הגואל של העם הנמצא בעבדות. תגובתו הייתה קצרה ותכליתית. "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י ממצרים."³ מילות המפתח בפסוק זה הינם ללא ספק "מי אנוכי." צמד מילים המבטאות את תחושתו של האדם בכל הקשור להערכת עצמו. לכאורה, משה לא האמין ביכולתו לקיים את השליחות מצד שתי סיבות האחת האמונה בשליחות עצמה והשנייה יכולתו האישית.. האו"ח הקדוש מתמצת הבנה זו כך – "לא יאמן בשליחותו ויסתכן... שטען כי לצד מיעוט ערכו לא יצטדק"⁴. אנו נתמקד בסיבה המבטאת את תחושתו באשר ליכולותיו האישיות. בהמשך לאחר שהקב"ה פורך את כל קושיותיו של משה רע"ה שולף משה את הטענה החשובה בעניו. "...לא איש דברים אנוכי... כי כבד פה וכבד לשון אנוכי..."⁵ הקב"ה מפתה אתו בשמך שבעה ימים ומשה עסוק במציאת החסרונות האישיים שלו. כל זאת מפני שחשש כבד ליווה אותו באשר להצלחתו לבצע את המשימה.

הגמגום היה תופעה משפחתי כך מגלה לנו האו"ח הקדוש, כי גם אהרון היה כבד פה⁶ אך הבדל 'קטן' היה בין שני האחים. משה עִקבו הגמגום ואילו לאהרון הוא לא שימש כתירוץ⁷. והקב"ה ממשיך לדבר אל משה ומשכנע אותו למלא את השליחות. משה מסרב והקב"ה מחזק אותו. "אתה יכול ומסוגל" "אני אהיה עימך" "אשלח איתך שותף שיעזור לך". הקב"ה לא נותן לסיבות שהעלה משה רע"ה לשמש לו כתירוץ. הגם שהקב"ה היה יכול לרפא את גמגומו של משה ובכך להסיר את המכשול האחרון. אך לא זו דרכו של עם הקודש, לא עוקפים את הבעיה אלא מתמודדים איתה. משה לא מקבל את הרפואה הזו ולבסוף בכל זאת הולך.

כמה פעמים נפגשים אנו ההורים עם אחד מילדינו או מתלמידנו אשר לא מאמין ביכולותיו לבצע את מלאכת הלמידה המוטלת עליו. או כל משימה אחרת הדורשת מאמץ והתגברות או גילוי אחריות. לא אחת אנו עומדים אל מול השאלה אוליי אנו מכבידים מידיי? אוליי יש מקום להקל הרי הילד זועק שהוא איננו יכול! לעיתים הילד לא מאמין ביכולותיו 'רק' משום שהיה מי שדאג להוכיח לו כי הוא אינו מסוגל. היה מי שדאג לבצע לו מבחנים קשים מידי ובכך להבליט את חוסר הידע שלו. ואין הכוונה רק ללימודים במסגרת מערכת החינוך. אלא הכוונה גם בתוך כותלי הבית, כאשר הילד סופג במשך היום קיתונות של בערות ודברי ביקורת על כל שעל ושעל. כאשר הוא שומע רק ובעיקר את הצדדים החלשים שלו, הוא מתחיל להאמין שהמבוגר שאמר לו את מה שאמר בוודאי צודק, שהרי הוא מבוגר, וכידוע לילדים יש תחושה עמוקה שהמבוגרים צודקים בכל אשר הם אומרים ואו עושים. עד לשלב בו האמון מופר ואז הקטן מתחיל לאבד את הביטחון שלו.

מנהל בית ספר אחד נכנס להחליף את המורה לחשבון בכיתה ו'. התלמידים היו נרגשים עד מאוד שהמנהל נכנס ללמד וואו!! איזו התרגשות. כולם ישבו במתח ובחרדת קודש, ממתינים דרוכים לכניסתו. הוא הגיע בדיוק בזמן לכיתה, והחל ללמד. שאל מס' שאלות בחשבון ונוכח לדעת שאין מתנדבים לענות, אין מי שמוכן לעמוד באתגר ולענות על שאלת המנהל. אך היה ילד אחד שישב ראשון לנוכח פני המנהל, והוא כן העז להרים יד ולנסות לענות תשובה. הילד היה בטוח כי תשובתו תזכה להתייחסות נאותה כי בוודאי היא נכונה. ואכן התלמיד הרים את ידו ומשקיבל את רשות הדיבר אמר את התשובה עליה חשב כאשר חיוך רחב מלווה את אמירתו. משסיים להסביר, ציפה הוא כי המנהל ירום הודו יחמיא, יואמר איזו מילה טובה, או לכל הפחות יאשר את נכונות התשובה. אך תגובה זו בוששה מלהגיע. לא זו אף זו המנהל אמר לתלמיד איזו תשובה יוצאת מן הכלל! פניו של התלמיד אורו, אך לזמן קצוב. "איזו תשובה יוצאת מן הכלל בטיפשותה אמר המנהל ירום הודו, אמר ולא יסף! התלמיד שצבעי פניו התחלפו ששינוי צבעי גופה של הזיקית לא ידע את נפשו מרוב בושה. אומנם, גם אם האמת בדברי המנהל, מדוע בחר הוא להתייחס בכזו עוצמה של זלזול אל התלמיד. ועוד היחידי שהעז לענות, להתגבר על הבושה מפניו של המנהל שתפס את מקומו של המורה לחשבון. אך דעתו של התלמיד לא הצליחה להשיג את ההבנה הראויה שבכוונת המנהל. הפעמון צלצל וכולם רצו אצו את מגרש המשחקים. מבלד התלמיד שהציץ ונפגע, העז, ניסה, רצה והשתדל.

כאשר הילד מבין שאין הוא מסוגל, לא מפני שבאמת אין הוא מסוגל אלא רק משום שאדם 'גדול' אמר לו זאת. הילד הזה עשוי להתכנס בתוך עצמו ולא לנסות להעמיד את כישוריו וכישרונותיו במבחן המציאות. אם נחבר את האמירה הזו של המנהל אל הילד שגדל בבית בו הפרגון והעידוד רחוקים מאוד מקצה לשונם וממחשבתם של ההורים, שכן הם עסוקים עד למאוד בהכל חוץ מלהתבונן בילד הקטן השב מבית הספר בפחי נפש. ילד כזה שגם בביתו שלו הרי הוא מבצרו, גם שם לא מעריכים נכונה את יכולותיו הרי שהוא עשוי להשתמש האמירה כזו כחומה בפני עתידו. ועל מנת שהוא יהפוך את האמירה האומללה הזו לקרש קפיצה אל עתידו עליו להיות בעל יכולת הבחנה ועמידה יוצאים מגדר הרגיל. בעל תכונת אופי, שהחוללות האישית, לעיתים לא מסוגלת להציע לו.

• לסיכום

אשר על כן כדאי מאוד שנדע ואף נבין אנו ההורים והמורים שבידנו הדבר. בידינו להעצים את יכולות ילדינו ולו במשפט ואו במילה אחת קטנה. ע"י שנראה את מעלת ילדינו ותלמידנו ולא את חסרונם. ע"י שנדע לומר להם בפה מלא, עד כמה הם מוכשרים ועד כמה אנו מעריכים את יכולותיהם. נכון, ייתכן מאוד שהילד הזה לא מוכשר בעניין מסוים או במקצוע מסוים בלימודים. אין הדבר מאפיל על כל צדדי אישיותו, ייתכן מאוד והוא כשרוני במקצוע אחר או בתחביב שעדיין לא היה מי שישקף לו את זאת. לעיתים כל שעלינו לעשות הוא לראות להתבונן ולומר לו את מה שראינו, את הצד החיובי שבמעשה. לדוגמא – במקרה האמיתי שהובא לעיל, אם המנהל היה שם לב לא רק לנכונות התשובה אלא גם היה ער לעובדה שהילד אזר אומץ וענה, הוא ניסה במקום שאחרים מילאו פיהם מים, היה ניתן לחזק אותו על עצם הרצון, על עצם הניסיון על החשיבה שהפעיל הגם שתוצאותיה היו לא נכונות. אך בהרבה מאוד מקרים התהליך חשוב יותר מהתוצאה!!!