'אוכלים ושותים ושמחים, ואין מתענין בראש השנה, ולא בשבת שובה. אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם' (שו"ע או"ח סימן תקצ"ז סימן א). כיום כולם נוהגים לאכול ולשתות ולשמוח בר"ה. אולם דין זה לא היה מקובל על כולם במשך הדורות, כמו שמביא באריכות מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'לזמן הזה', 'ר"ה יום שמחה או זעקה') שזה היה מחלוקת בתקופות שונות בגאונים. היו שפסקו שיש לכתחילה להתענות בר"ה, כמו שפסק רב שר שלום גאון, ורב צמח גאון, וכך מובא באוצר הגאונים: 'ששאלתם בר"ה ובשבת שבין ר"ה ליוה"כ, מותר להתענות בהן, אי לא? טובא מותר להתענות בהן, ולומר תחנונים. ואם יכולין כל ישראל לעשות כן, יעשו. וצריכין לעשות כן, וכך מנהג במקומותינו ובישיבות' וכו' (אוצר הגאונים, יו"ט טז,ב). הרי שלכתחילה עדיף להתענות בר”ה. לעומת זאת ישנם מהגאונים שפסקו שאין להתענות כלל, כמו שפסק רב האי גאון: 'ששאלתם להתענות בשני ימים טובים של ר”ה. כך אנו רואים יפה שלא להתענות, שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים לישראל בר”ה: “אכלו משמנים ושתו ממתקים”... הילכך לא תעשו כן' (שם). ורס”ג הרחיב יותר: '"כי קדוש היום לאדננו”. ככת' "זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא כג כד). מן התורה ומדברי קבלה ומן התלמוד, מצינו מפורש שאסור להתענות בראש השנה. מן התורה מנין? דכת' "זכרון תרועה מקרא קדש", ובשאר מועדות נאמר "מקרא קדש", הרי הוקשו כל המועדות זה לזה. מדברי קבלה הוא דאמרן בספר עזרא: "כי קדוש היום לאדוננו". מן התלמוד מנין? דגרסי' בתלמוד ירושלמי בתעניות: וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות, שכן מצינו ביום הכפורים מתענין ולא מתריעין. ר' עקיבה אומ': מתריעות ולא מתענות, שכן מצינו בראש השנה מתריעין ולא מתענין' (רס"ג. נחמיה ח,י). היתה גם שיטה אמצעית, פשרה ביניהם, של רב נטוראי גאון: 'הכי אמר רב נטוראי: ביו"ט ראשון של ר"ה, אי אפשר לישב בו בתענית, משום דאורייתא הוא. אבל בשני ובשבת לית בהו קושיא... לפיכך נהגו רבותינו הראשונים לישב בהם בתענית' וכו' (אוצר הגאונים, שם). מקור נוסף לאכילה ושתיה בר"ה (מובא בראבי"ה), שנאמר בשמואל (א כה,לח) “כי על יום טוב באנו" שהכוונה שבאו ערב ר"ה, שהיו זקוקים לסעודת יו"ט. (ראה ב'מועדי ישראל' שם). מיילא לדעה של רב נטוראי גאון אפשר ליישב את הראיות נגד התענית בר"ה, ולומר ששם מדובר ביו"ט ראשון. אבל לשיטת הגאונים שגם ביו"ט הראשון יש להתענות, מה יעשו עם כל הראיות נגד זה? על הראיה מעזרא, כבר הביא מרן שר התורה הגרש"ג זצוק"ל זיע"א (שם), שבתקופתם היתה סיבה נוספת לחגוג בר"ה, בשל שב-א' תשרי חינכו את המזבח. ממילא לפי זה אפשר שלכן אצלם לא נהגו להתענות בשל כך. ומה שנקרא חג ומקרא קודש, אפשר שלא למדו שזה מחייב שצריך לשמוח בו. ומה שמובא ביר' שהיו אוכלים ושותים, הכוונה שהיה מותר, ולכן היו הרוב עשוים כך, אבל לכתחילה עדיף לצום. אולי אפשר לומר שיש לחלק בתקופות שונות, ששני המקומות שבהם נאמר ששמחו היה אצל דוד (נבל הכרמלי), ואצל עזרא. בשני המקרים יש חשיבות של שלטון יהודי בארץ, אצל דוד הרי כבר נמשח למלך (אע”פ שעדיין לא מלך בנתיים), וכן נעריו שמרו מליסטים וכדו' (שמואל א כה,ז) כך שהגנו על הישוב בארץ. אצל עזרא עלו לא"י, וחיזקו את הישוב בארץ, בחומה ושומרים (נחמיה ז,א). לכן נראה שיש להבדיל בין כשישראל מגינים ושולטים בארץ, שאז יש קשר לא"י, מקום השכינה, שבישיבתנו בחזקה בארץ אנו מגלים את מלכות ה' בעולם בכח, בחוזק ובמעלה גדולה. לכן בר"ה אנו מחוברים למעלת ר"ה כמלכות ה' בעולם, ולכן שמחים ומראים בעצמנו שבטוחים אנו שדיננו יצא לטובה, בשל היותנו שייכים למעלה חיובית בדומה לגילוי של ר"ה. (וכן בא”י יש גילוי של שמחה [אור החיים, דברים כו,א], בשל הקשר לשכינה שבא"י. לכן זה מתבטא גם בדין של ר”ה, שבו יש גילוי מלכות ה' בעולם). לעומת זאת, כשבנ"י בגלות, שאז יש חסרון בגילוי ה' ומלכותו בעולם, אנו חוששים שמא יתגלה חסרון גם בדיננו בר"ה, ולכן לשיטת אותם גאונים יש להתענות. אולי אפשר למצוא רמז לזה, שהפס' שקורא לר"ה חג הוא בתהלים: "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" (תהלים פא,ד), שזה נאמר ע"י דוד, כיון שאז היתה מלכות ישראל בארץ. במזמור זה נאמר קודם: “הרנינו לאלקים עוזנו" (פס' ב), ומפרש הרד"ק: 'ראוי לכם עם ה׳ שתרנינו לאלקים עוזינו ותשבחו לו על הטובה שעשה לכם ביום זה ... התחלת הגאולה היתה שנחו מהעבודה הקשה אשר עבדו בה בראש השנה, בהסירו מסבל שכמו, הראה לנו עוזו וגבורתו. שהיינו ברשות אדונים קשים, וכאשר רצה הא'ל יתעלה שמו לא היה כח ביד המצריים להעבידנו'. כך שיש קצת רמז לעניין שאנו לא תחת יד האומות. גם נאמר אח"כ "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים" (פס' ו), כך שנרמז על קשר למלכות-שלטון בנ"י (וכן בהמשך הפרק נאמר על הכנעת האויבים של בנ”י). נראה שאפשר גם לחלק בין כשהמקדש קיים, שאז אנו במעלה גבוה, ובמקדש השופר הוא קול שמחה, כיון שאנו במקדש נחשבים "לפני המלך ה'” (ראה ב'מועדי ישראל', 'המסתורין של יום הדין של ר"ה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). לכן נראה שכשתוקעים בשופר בביהמ"ק, זה משפיע לכולם מעלה גדולה של קשר לה', ולכן גם מרבה שמחה בכל מקום. אבל כשאין את ביהמ"ק, לאותם שיטות גאונים שסוברים שעדיף לצום, אז חל הדין לצום. לכן מובן שכשנאמר על ר"ה "מקרא קודש”, נאמר גם קשר למקדש: “דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש. כל מלאכת עבדה לא תעשו והקרבתם אשה לה'” (ויקרא כג,כד-כה). “ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם. ועשיתם עלה לריח ניחח לה'” וגו' (במדבר כט,א-ב).