פרשת האזינו - ראשון

י(לב א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:י
האזינו השמים - שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר (לעיל ל, יט) שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ. ולמה העיד בהם שמים וארץ, אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהן קיימים לעולם. ועוד, שאם יזכו, יבואו העדים ויתנו שכרם, הגפן תתן פריה, והארץ תתן יבולה, והשמים יתנו טלם. ואם יתחייבו, תהיה בהם יד העדים תחלה (לעיל יא, יז), ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, ואחר כך ואבדתם מהרה על ידי האומות: י

י(ב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב:י
יערף כמטר לקחי - זו היא העדות שתעידו שאני אומר בפניכם תורה נתתי לישראל שהיא חיים לעולם כמטר זה שהוא חיים לעולם, כאשר יערפו השמים טל ומטר: יערף - לשון נטיפה וכן (לקמן לג, עח) יערפו טל, (תהלים סה, יב) ירעפון דשן: תזל כטל - שהכל שמחים בו, לפי שהמטר יש שהן עצבים, כגון הולכי דרכים ומי שהיה בורו מלא יין: כשעירם - לשון (תהלים רמח, ח) רוח סערה, כתרגומו כרוחי מטרא. מה הרוחות הללו מחזיקים את העשבים ומגדלין אותם, אף דברי תורה מחזיקין את לומדיהן ומגדלין אותם: וכרביבים - טיפי מטר. ונראה לי על שם שיורה כחץ נקרא רביב, כמה דאת אמר (בראשית כא, כ) רובה קשת: דשא - אדברי"ץ [צמחיה] עטיפת הארץ מכוסה בירק: עשב - קלח אחד קרוי עשב, וכל מין ומין לעצמו קרוי עשב: י

י(ג) כִּי שֵׁם יְהוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ:י
כי שם ה' אקרא - הרי כי משמש בלשון כאשר, כמו (ויקרא כג, י) כי תבאו אל הארץ, כשאקרא ואזכיר שם ה' אתם הבו גודל לאלהינו וברכו שמו. מכאן אמרו שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש: י

י(ד) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא:י
הצור תמים פעלו - אף על פי שהוא חזק, כשמביא פורענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא, כי אם בדין כי תמים פעלו: אל אמונה - לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא. ואף על פי שמאחר את תגמולם, סופו לאמן את דבריו: ואין עול - אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה: צדיק וישר הוא - הכל מצדיקים עליהם את דינו, וכך ראוי וישר להם. צדיק מפי הבריות. וישר הוא וראוי להצדיקו: י

י(ה) שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל:י
שחת לו וגו' - כתרגומו חבילו להון ולא ליה: בניו מומם - בניו היו והשחתה שהשחיתו היא מומם: בניו מומם - מומם של בניו היה ולא מומו: דור עקש - עקום ומעוקל, כמו (מיכה ג, ט) ואת כל הישרה יעקשו, ובלשון משנה חולדה ששיניה עקומות ועקושות: ופתלתל - אנטורטיליי"ש [פתלתל] כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין אותו סביבות הגדיל. פתלתל מן התיבות הכפולות, כמו (ויקרא יג, מט) ירקרק, אדמדם, סחרחר (תהלים לח, יא), סגלגל (מלכים א' ז, כג): י

י(ו) הַ לְיְהוָה תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ:י
הלה' תגמלו זאת - לשון תימה, וכי לפניו אתם מעציבין, שיש בידו ליפרע מכם ושהטיב לכם בכל הטובות: עם נבל - ששכחו את העשוי להם: ולא חכם - להבין את הנולדות שיש בידו להטיב ולהרע: הלא הוא אביך קנך - שקנאך שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה: הוא עשך - אומה באומות: ויכננך - אחרי כן בכל מיני בסיס וכן. מכם כהנים מכם נביאים ומכם מלכים כרך שהכל תלוי בו: י

י(לב ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ:י
זכר ימות עולם - מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו: בינו שנות דר ודר - דור אנוש שהציף עליהם מי אוקינוס ודור המבול ששטפם. דבר אחר לא נתתם לבבכם על שעבר. בינו שנות דור ודור להכיר להבא שיש בידו להיטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעולם הבא: שאל אביך - אלו הנביאים שנקראים אבות, כמו שנאמר באליהו (מלכים ב' ב, יב) אבי אבי רכב ישראל: זקניך - אלו החכמים: ויאמרו לך - הראשונות: י

י(ח) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם, יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:י
בהנחל עליון גוים - כשהנחיל הקדוש ברוך הוא למכעיסיו את חלק נחלתן הציפן ושטפם: בהפרידו בני אדם - כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם ולא עשה כן, אלא יצב גבולות עמים קיימם ולא אבדם: למספר בני ישראל - בשביל מספר בני ישראל שעתידים לצאת מבני שם, ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, הציב גבולות עמים שבעים לשון: י

י(ט) כִּי חֵלֶק יְהוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ:י
כי חלק ה' עמו - למה כל זאת, לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם ועתיד לצאת. ומי הוא חלקו, עמו. ומי הוא עמו יעקב חבל נחלתו - והוא השלישי באבות, המשולש בשלש זכיות, זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו, הרי שלשה, כחבל הזה שהוא עשוי בשלשה גדילים והוא ובניו היו לו לנחלה, ולא ישמעאל בן אברהם, ולא עשו בן של יצחק: י

י(י) יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן, יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ:י
ימצאהו בארץ מדבר - אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר, שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו מה שלא עשו ישמעאל ועשו, שנאמר (לקמן לג, ב) וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן: ובתהו ילל ישימון - ארץ ציה ושממה מקום יללת תנינים ובנות יענה אף שם נמשכו אחר האמונה, ולא אמרו למשה האיך נצא למדברות מקום ציה ושממון, כענין שנאמר (ירמיה ב, ב) לכתך אחרי במדבר: יסבבנהו - שם סבבם והקיפם בעננים וסבבם בדגלים לארבע רוחות וסבבן בתחתית ההר, שכפהו עליהם כגיגית: יבוננהו - שם בתורה ובינה: יצרנהו - מנחש שרף ועקרב ומן האומות: כאישון עינו - הוא השחור שבעין, שהמאור יוצא הימנו. ואונקלוס תרגם ימצאהו יספיקהו כל צרכו במדבר, כמו (במדבר יא, כב) ומצא להם, (יהושע יז, טז) לא ימצא לנו ההר. יסבבנהו אשרינון סחור סחור לשכינתיה, אוהל מועד באמצע וארבעה דגלים לארבע רוחות: י

י(יא) כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ:י
כנשר יעיר קנו - נהגם ברחמים ובחמלה כנשר הזה רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן בין שוכה לחברתה, כדי שיעורו בניו, ויהא בהם כח לקבלו: יעיר קנו - יעורר בניו: על גוזליו ירחף - אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע, אף הקב"ה (איוב לז, כג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, כשבא ליתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מארבע רוחות, שנאמר (לקמן לג, ב) ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש, (חבקוק ג, ג) אלוה מתימן יבא זו רוח רביעית: יפרוש כנפיו יקחהו - כשבא ליטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ לפיכך נושאן על כנפיו. אומר מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני, אף הקב"ה (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים, כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד (שמות יד, יט - כ) ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו': י

י(יב) יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ, וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר:י
ה' בדד ינחנו - נהגם במדבר בטח ובדד: ואין עמו אל נכר - לא היה כח באחד מכל אלהי הגוים להראות כחו ולהלחם עמהם. ורבותינו דרשוהו על העתיד, וכן תרגם אונקלוס. ואני אומר דברי תוכחה הם, להעיד השמים והארץ ותהא השירה להם לעד שסופן לבגוד ולא יזכרו הראשונות שעשה להם ולא הנולדות שהוא עתיד לעשות להם, לפיכך צריך ליישב הדבר לכאן ולכאן. וכל הענין מוסב על (פסוק ז) זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, כן עשה להם וכן עתיד לעשות, כל זה היה להם לזכור: 

יפרשת האזינו - שלישי

י(לב יג) יַרְכִּבֵהוּ עַל (במותי) בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי, וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר:י
ירכבהו על במותי ארץ - כל המקרא כתרגומו: ירכבהו וגו' - על שם שארץ ישראל גבוה מכל הארצות: ויאכל תנובת שדי - אלה פירות ארץ ישראל שקלים לנוב ולהתבשל מכל פירות הארצות: וינקהו דבש מסלע - מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני הבא לי קציעות מן החביות. הלך ומצא הדבש צף על פיה. אמר לו זו של דבש הוא. אמר לו השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה: ושמן מחלמיש צור - אלו זיתים של גוש חלב: במותי ארץ - לשון גבוה: שדי - לשון שדה: חלמיש צור - תקפו וחזקו של סלע. כשאינו דבוק לתיבה שלאחריו נקוד חלמיש, (תהלים קיד, ח) וכשהוא דבוק נקוד חלמיש: י

י(יד) חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה, וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר:י
חמאת בקר וחלב צאן - זה היה בימי שלמה, שנאמר (מלכים א' ה, ג) עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן: עם חלב כרים - זה היה בימי עשרת השבטים, שנאמר (עמוס ו, ד) ואוכלים כרים מצאן: חלב כליות חטה - זה היה בימי שלמה, שנאמר (מלכים א' ה, ב) ויהי לחם שלמה וגו': ודם ענב תשתה חמר - בימי עשרת השבטים, (עמוס ו, ו) השותים במזרקי יין: חמאת בקר - הוא שומן הנקלט מעל גבי החלב: וחלב צאן - חלב של צאן, וכשהוא דבוק נקוד חלב כמו (שמות כג, יט) בחלב אמו: כרים - כבשים: ואילים - כמשמעו: בני בשן - שמנים היו: כליות חטה - חטים שמנים כחלב כליות וגסין ככוליא: ודם ענב - היה שותה יין טוב וטעם יין חשוב: חמר - יין בלשון ארמי: חמר - אין זה שם דבר, אלא לשון משובח בטעם אינו"ש בלע"ז [יין טוב]. ועוד יש לפרש שני מקראות הללו אחר תרגום של אונקלוס אשרינון על תוקפי ארעא וגו': י

י(טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ:י
עבית - לשון עובי: כשית - כמו כסית, לשון (איוב טו, כז) כי כסה פניו בחלבו, כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ, וכן הוא אומר (שם) ויעש פימה עלי כסל: כשית - יש לשון קל בלשון כסוי, כמו (משלי יב, טז) וכוסה קלון ערום ואם כתב כשית דגוש היה נשמע כסית את אחרים, כמו (איוב טו, כז) כי כסה פניו: וינבל צור ישעתו - גנהו וביזהו, כמו שנאמר (יחזקאל ח, טז) אחוריהם אל היכל ה' וגו', אין לך נבול גדול מזה: י

י(טז) יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים, בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ:י
יקנאהו - הבעירו חמתו וקנאתו: בתועבות - במעשים תעובים, כגון (ויקרא יח, כב) משכב זכור וכשפים (ויקרא יח, יב), שנאמר בהם תועבה: י

י(יז) יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם, חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם:י
לא אלה - כתרגומו דלית בהון צרוך, אלו היה בהם צורך לא היתה קנאה כפולה כמו עכשיו: חדשים מקרוב באו - אפילו האומות לא היו רגילים בהם. גוי שהיה רואה אותם, היה אומר זה צלם יהודי: לא שערום אבתיכם - לא יראו מהם לא עמדה שערתם מפניהם. דרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה, כך נדרש בספרי. ויש לפרש עוד שערום לשון (ישעיה יג, כא) ושעירים ירקדו שם, שעירים הם שדים. לא עשו אבותיכם שעירים הללו: י

י(יח) צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי, וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ:י
תשי - תשכח. ורבותינו דרשו, כשבא להיטיב לכם אתם מכעיסין לפניו ומתישים כחו מלהיטיב לכם: אל מחוללך - מוציאך מרחם, לשון (תהלים כט, ט) יחולל אילות, (שם מח, ז) חיל כיולדה: י

פרשת האזינו - רביעי

י(לב יט) וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו:י

י(כ) וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם:י
מה אחריתם - מה תעלה בהם בסופם: כי דור תהפוכות המה - מהפכין רצוני לכעס: לא אמון בם - אין גדולי נכרים בהם, כי הוריתים דרך טובה וסרו ממנה: אמן - לשון (אסתר ב, ז) ויהי אומן נורריטור"ה בלע"ז [חינוך]. דבר אחר אמון לשון אמונה, כתרגומו. אמרו בסיני (שמות כד, ז) נעשה ונשמע, ובשעה קלה בטלו הבטחתם ועשו העגל: י

י(כא) הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם, וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם:י
קנאוני - הבעירו חמתי: בלא אל - בדבר שאינו אלוה: בלא עם - באומה שאין לה שם, שנאמר (ישעיה כג, יג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה, ובעשו הוא אומר (עובדיה א, ב) בזוי אתה מאד: בגוי נבל אכעיסם - אלו המינים, וכן הוא אומר (תהלים יד, א) אמר נבל בלבו אין אלהים: י

י(כב) כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית, וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים:י
קדחה - בערה: ותיקד - בכם עד היסוד: ותאכל ארץ ויבלה - ארצכם ויבולה: ותלהט - ירושלים המיוסדת על ההרים, שנאמר (שם קכה, ב) ירושלים הרים סביב לה: י

י(כג) אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת, חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם:י
אספה עלימו רעות - אחביר רעה על רעה לשון (ישעיה כט, א) ספו שנה על שנה, (לעיל כט, יח) ספות הרוה, (ירמיה ז, כא) עולותיכם ספו על זבחיכם. דבר אחר אספה אכלה, כמו (בראשית יט, טו) פן תספה: חצי אכלה בם - כל חצי אשלים בהם. וקללה זו לפי הפורענות לברכה היא, חצי כלים והם אינם כלים: י

י(כד) מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי, וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר:י
מזי רעב - אנקלוס תרגם, נפיחי כפן, ואין לי עד מוכיח עליו. ומשמו של רבי משה הדרשן מטולושא שמעתי שעירי רעב, אדם כחוש מגדל שער על בשרו: מזי - לשון ארמי שער מזיא, דהוה מהפך במזיא: ולחמי רשף - השדים נלחמו בהם, שנאמר (איוב ה, ז) ובני רשף יגביהו עוף, והם שדים: וקטב מרירי - וכריתות שד ששמו מרירי. קטב כריתה, כמו (הושע יג, יד) אהי קטבך שאול: ושן בהמות - מעשה היה והיו הרחלים נושכין וממיתין: חמת זוחלי עפר - ארס נחשים המהלכים על גחונם על העפר, כמים הזוחלים על הארץ. זחילה לשון מרוצת המים על העפר, וכן כל מרוצת דבר המשפשף על העפר והולך: י

י(כה) מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה, גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה:י
מחוץ תשכל חרב - מחוץ לעיר תשכלם חרב גייסות: ומחדרים אימה - כשבורח ונמלט מן החרב חדרי לבבו נקופים עליו מחמת אימה והוא מת והולך בה. דבר אחר ומחדרים אימה שבבית תהיה אימת דבר, כמו שנאמר (ירמיה ט, כ) כי עלה מות בחלונינו, וכן תרגם אונקלוס. דבר אחר מחוץ תשכל חרב על מה שעשו בחוצות, שנאמר (ירמיה יא, יג) ומספר חוצות ירושלים שמתם מזבחות לבושת: ומחדרים אימה - על מה שעשו בחדרי חדרים, שנאמר (יחזקאל ח, יב) אשר זקני בית ישראל עושים בחטף איש בחדרי משכיתו: י

י(כו) אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם, אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם:י
אמרתי אפאיהם - אמרתי בלבי אפאה אותם. ויש לפרש אפאיהם אשיתם פאה להשליכם מעלי הפקר. ודוגמתו מצינו בעזרא (נחמיה ט כב) ותתן להם ממלכות ועממים ותחלקם לפאה, להפקר. וכן חברו מנחם. ויש פותרים אותו כתרגומו יחול רוגזי עליהן, ולא יתכן, שאם כן היה לו לכתוב אאפאיהם אחת לשמוש ואחת ליסוד, כמו (ישעיה מה, ה) אאזרך, (איוב טז, ה) אאמיצכם במו פי, והא' התיכונה אינה ראויה בו כלל. ואונקלוס תרגם אחר לשון הברייתא השנויה בספרי החולקת תיבה זו לשלש תיבות אמרתי אף אי הם, אמרתי באפי אתנם כאילו אינם, שיאמרו רואיהם עליהם איה הם: י

י(כז) לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל זֹאת:י
לולי כעס אויב אגור - אם לא שכעס האויב כנוס עליהם להשחית ואם יוכל להם וישחיתם יתלה הגדולה בו ובאלהיו ולא יתלה הגדולה בי, וזהו שנאמר פן ינכרו צרימו, ינכרו הדבר לתלות גבורתי בנכרי, שאין הגדולה שלו: פן יאמרו ידנו רמה וגו' - כי אותו גוי אובד עצות המה: י

י(כח) כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה, וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה:י
ואין בהם תבונה - שאילו היו חכמים ישכילו זאת, איכה ירדוף וגו': י

פרשת האזינו - חמישי

י(לב כט) לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת, יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם:י
יבינו לאחריתם - יתנו לב להתבונן לסוף פורענותם של ישראל: י

י(ל) אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַיהוָה הִסְגִּירָם:י
איכה ירדף אחד - ממנו אלף מישראל: אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם - מכרם ומסרם בידנו. דילבר"ר בלע"ז [להסגיר]: י

י(לא) כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם, וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים:י
כי לא כצורנו צורם - כל זה היה להם לאויבים להבין שהשם הסגירם ולא להם ולאלהיהם הנצחון, שהרי עד הנה לא יכלו כלום אלהיהם כנגד צורנו, כי לא כסלענו סלעם. כל צור שבמקרא לשון סלע: ואיבינו פלילים - ועכשיו אויבינו שופטים אותנו, הרי שצורנו מכרנו להם: י

י(לב) כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ:י
כי מגפן סדום גפנם - מוסב למעלה. אמרתי בלבי אפאיהם ואשבית זכרם, לפי שמעשיהם מעשה סדום ועמורה: שדמות - שדה תבואה, כמו (חבקוק ג, יז) ושדמות לא עשה אוכל, (מלכים ב' כג, ד) בשדמות קדרון: ענבי רוש - עשב מר: אשכלת מררת למו - משקה מר ראוי להם, לפי מעשיהם פורענותם. וכן תרגם אונקלוס ותושלמת עובדיהון כמררותהון: י

י(לג) חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם, וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר:י
חמת תנינים יינם - כתרגומו הא כמרת תניניא כס פורענותהון, הנה כמרירות נחשים כוס משתה פורענותם: וראש פתנים - כוסם, שהוא אכזר לנשוך. אויב אכזרי יבא ויפרע מהם: י

י(לד) הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי, חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי:י
הלא הוא כמוס עמדי - כתרגומו כסבורים הם ששכחתי מעשיהם, כולם גנוזים ושמורים לפני: הלא הוא - פרי גפנם ותבואת שדמותם כמוס עמדי: י

י(לה) לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ:י
לי נקם ושלם - עמי נכון ומזומן פורענות נקם וישלם להם כמעשיהם הנקם ישלם להם גמולם. ויש מפרשים ושלם שם דבר, כמו ושלום, והיא מגזרת והדבר אין בהם (ירמיה ה, יג), כמו והדבור. ואימתי אשלם להם: לעת תמוט רגלם - כשתתום זכות אבותם שהן סמוכין עליו: כי קרוב יום אידם - משארצה להביא עליהם יום אידם קרוב ומזומן לפני להביא על ידי שלוחים הרבה: וחש עתדות למו - ומהר יבואו העתידות להם: וחש - כמו (ישעיה ה, יט) ימהר יחישה. עד כאן העיד עליהם משה דברי תוכחה להיות השירה הזאת לעד כשתבא עליהם הפורענות. ידעו שאני הודעתים מראש. מכאן ואילך העיד עליהם דברי תנחומין שיבואו עליהם ככלות הפורענות ככל אשר אמר למעלה (לעיל ל, א - ג) והיה כי יבואו עליך וגו' כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו': י

י(לו) כִּי יָדִין יְהוָה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב:י
כי ידין ה' עמו - כשישפוט אותן ביסורין הללו האמורים עליהם, כמו (איוב לו, לא) כי בם ידין יוסר עמים. כי זה אינו משמש בלשון דהא, לתת טעם לדברים של מעלה, אלא לשון תחלת דבור, כמו (ויקרא כה, ב) כי תבואו אל הארץ, כשיבואו עליהם משפטים הללו ויתנחם הקב"ה על עבדיו לשוב ולרחם עליהם: יתנחם - לשון הפך המחשבה להיטיב או להרע: כי יראה כי אזלת יד - כשיראה כי יד האויב הולכת וחוזקת מאד עליהם ואפס בהם עצור ועזוב: עצור - נושע על ידי עוצר ומושל שיעצור בהם: עזוב - על ידי עוזב. עוצר הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפוזרים בצאתם לצבא על האויב. בלשון בלע"ז מיינטינדו"ר [שליט]. עצור הוא הנושע במעצור המושל. עזוב מחוזק, כמו (נחמיה ג, ח) ויעזבו את ירושלים עד החומה, (ירמיה מט, כה) איך לא עזבה עיר תהלה. עצור מיינטינו"ד [נשלט]. עזוב אינפורצדו"ר [מבוצר]: י

י(לז) וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ:י
ואמר - הקב"ה עליהם: אי אלהימו - עבודה זרה שעבדו: צור חסיו בו - הסלע שהיו מתכסין בו מפני החמה והצנה, כלומר שהיו בטוחין בו להגן עליהם מן הרעה: י

י(לח) אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם, יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה:י
אשר חלב זבחימו - היו אותן אלהות אוכלים שהיו מקריבין לפניהם ושותין יין נסיכם: יהי עליכם סתרה - אותו הצור יהי לכם מחסה ומסתור: י

י(לט) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל:י
ראו עתה - הבינו מן הפורענות שהבאתי עליכם ואין לכם מושיע ומן התשועה שאושיעכם ואין מוחה בידי: אני אני הוא - אני להשפיל ואני להרים: ואין אלהים עמדי - עומד כנגדי למחות: עמדי - דוגמתי וכמוני: ואין מידי מציל - הפושעים בי: י

פרשת האזינו - שישי

י(לב מ) כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי, וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם:י
כי אשא אל שמים ידי - כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי בשבועה: ואמרתי חי אנכי - לשון שבועה הוא אני נשבע חי אנכי: י

י(מא) אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי, אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם:י
אם שנותי ברק חרבי - אם אשנן את להב חרבי, כמו (יחזקאל כא, טו) למען היות לה ברק שפלנדו"ר [ברק]: ותאחז במשפט ידי - להניח מדת רחמים באויבי שהרעו לכם, (זכריה א, טו) אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. דבר אחר ותאחז ידי את מדת המשפט להחזיק בה ולנקום נקם: אשיב נקם וגו' - למדו רבותינו באגדה מתוך לשון המקרא שאמר ותאחז במשפט ידי, לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, מדת בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להשיבו, והקב"ה זורק חציו ויש בידו להשיבם, כאלו אוחזן בידו, שהרי ברק הוא חצו, ונאמר כאן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, והמשפט הזה לשון פורענות הוא בלע"ז יושטיצי"א [עונש]: י

י(מב) אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר, מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב:י
אשכיר חצי מדם - האויב: וחרבי תאכל בשר - בשרם: מדם חלל ושביה - זאת תהיה להם מעון דם חללי ישראל ושביה ששבו מהם: מראש פרעות אויב - מפשע תחלת פרצות האויב, כי כשהקב"ה נפרע מן האומות פוקד עליהם עונם ועונות אבותיהם מראשית פרצה שפרצו בישראל: י

י(מג) הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם, וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ:י
הרנינו גוים עמו - לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל ראו מה שבחה של אומה זו שדבקו בהקב"ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו: כי דם עבדיו יקום - שפיכות דמיהם כמשמעו: ונקם ישיב לצריו - על הגזל ועל החמס, כענין שנאמר (יואל ד, יט) מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה מחמס בני יהודה, ואומר (עובדיה א, י) מחמס אחיך יעקב וגו': וכפר אדמתו עמו - ויפייס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב: וכפר - לשון רצוי ופיוס, כמו (בראשית לב, כ) אכפרה פניו אנחיניה לרוגזיה: וכפר אדמתו - ומה היא אדמתו עמו. כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר (תהלים פה, ב) רצית ה' ארצך, במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב. בפנים אחרים היא נדרשת בספרי, ונחלקו בה ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה דורש כולה כנגד ישראל, ור' נחמיה דורש כולה כנגד האומות. רבי יהודה דורשה כלפי ישראל אמרתי אפאיהם, כמו שפירשתי עד ולא ה' פעל כל זאת. כי גוי אובד עצות המה אבדו תורתי שהיא להם עצה נכונה. ואין בהם תבונה להתבונן איכה ירדוף אחד מן האומות אלף מהם אם לא כי צורם מכרם, כי לא כצורנו צורם, הכל כמו שפירשתי עד תכליתו. ור' נחמיה דורשה כלפי האומות כי גוי אבד עצות המה, כמו שפירשתי תחלה עד ואויבינו פלילים. כי מגפן סדום גפנם - של אומות: ומשדמת עמורה וגו' - ולא ישימו לבם לתלות הגדולה בי. ענבמו ענבי רוש - הוא שאמר לולי כעס אויב אגור על ישראל להרעילם ולהמרירם, לפיכך אשכלות מרורות למו להלעיט אותם על מה שעשו לבני. חמת תנינם יינם - מוכן להשקותם על מה שעושין להם. כמוס עמדי - אותו הכוס, שנאמר (תהלים עה, ט) כי כוס ביד ה' וגו'. לעת תמוט רגלם - כענין שנאמר (ישעיה כו, ו) תרמסנה רגל. כי ידין ה' עמו - בלשון זה משמש כי ידין בלשון דהא, ואין ידין לשון יסורין, אלא כמו כי יריב את ריבם מיד עושקיהם, כי יראה כי אזלת יד וגו'. ואמר אי אלהימו - האויב יאמר אי אלהימו של ישראל, כמו שאמר טיטוס הרשע כשגדר את הפרכת, כענין שנאמר (מיכה ז, י) ותרא אויבתי ותכסה בושה האומרה אלי איו ה' אלהיך. ראו עתה כי אני וגו' - אז יגלה הקב"ה ישועתו ויאמר ראו עתה כי אני אני הוא מאתי באת עליהם הרעה ומאתי תבא עליהם הטובה. ואין מידי מציל - מי שיציל אתכם מן הרעה אשר אביא עליכם. כי אשא אל שמים ידי - כמו כי נשאתי, תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים, כתרגומו אפילו חלש למעלה וגבור למטה, אימת העליון על התחתון, וכל שכן שגבור למעלה וחלש מלמטה: ידי - מקום שכינתי, כמו (במדבר ב, יז) איש על ידו, והיה בידי להפרע מכם, אבל אמרתי שחי אנכי לעולם, איני ממהר לפרוע, לפי שיש לי שהות בדבר, כי אני חי לעולם, ובדורות אחרונים אני נפרע מהם והיכולת בידי להפרע מן המתים ומן החיים. מלך בשר ודם שהוא הולך למות ממהר נקמתו להפרע בחייו, כי שמא ימות הוא או אויבו ונמצא שלא ראה נקמתו ממנו, אבל אני חי לעולם ואם ימותו הם ואיני נפרע בחייהם, אפרע במותם. אם שנותי ברק חרבי - הרבה אם יש שאינם תלויין, כשאשנן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי וכו', כמו שפירשתי למעלה: י