האיסור להזיק

עצם האיסור להזיק מבואר בטור (ר"ס שע"ח) "כשם שאסור לגנוב... כך אסור להזיק" והפרישה מפרש שבא לומר שאסור להזיק אפילו ע"מ לשלם. הקהלות יעקב (ב"ק ס' א') מוכיח דין זה מהגמ' בקידושין (מב:) דאמרי' "השולח את הבעירה... ביד פיקח –פיקח חייב" ואקשי' "ונימא שלוחו של אדם כמותו" ושנינן "שאני התם דאין שליח לדבר עבירה" הרי מבואר דלהזיק הוי עבירה (ומסתימת הדברים לא משמע דכוונת הגמ' לעבירה ד'בל תשחית').

אבל עדיין לא ברור אם האיסור דאורייתא, כי גם אפשר לומר דאשלד"ע דרבנן עפמ"ש המל"מ (פ"ב מהל' רוצח ה"ב) דגם בעבירה דרבנן אמרי' אשלד"ע. אמנם מרש"י בגיטין (נג:) "מטמא ומדמע – איסורא דרבנן הוא כיוון שלא שמיה היזק אין כאן איסורא דאורייתא" ומשמע שאם היה מזיק ממש קעביד איסורא דאורייתא.

וצריך לברר היכן מבואר איסור זה בתורה, ומעצם חיוב התשלומין א"א להוכיח, כי הרי גם כששורו הזיק חייב לשלם, אע"פ שהבעלים לא עשו שום איסור דהא רשאי להניח בהמתו ברה"ר (כדמוכח מהגמ' דף ו: "שור יוכיח" וכדפרש"י שם "שברשות ב"ד הוא מהלך ברה"ר") ואפ"ה חייב לשלם. ועוד ממה שאמרו ב"הצד השוה" "ושמירתן עליך" משמע שחיוב השמירה קיים עוד קודם שנתרבה חיוב הממון שהרי עושין אותו ל"הצד השוה".

הקהלות יעקב (שם) אומר שיסוד האיסור להזיק נלמד מדין השבת אבידה, שחייב להציל ממון חבירו אפי' מהפסד שלא בא על ידו והוזהר על כך בלאו ד"לא תוכל להתעלם" כ"ש שאסור לו להזיק בידים (כ"כ הרש"ש כתובות יח. ובספר חלקת יואב חו"מ ס' כ'), אמנם מפה לא מוכח שאסור ע"מ לשלם [לכאורה אפשר להוכיח שאסור ע"מ לשלם מתוס' בב"מ (לא: "אם יש") שהוכיחו מהא דאמרי' (ב"מ ל.) "אם הייתה שלו מרובה משל חבירו אין זקוק" דמשמע שאם הייתה שלו שוה לחבירו הוא כן זקוק וחייב לטפל באבידה, והקשו מה ירוויחו הבעלים מזה הרי יצטרכו לשלם דמים כשיעור האבידה (דע"כ מיירי שיש ב"ד ומתנה בפניהם, דאי לאו אפי' מועטת מן האבידה נמי לא ישיב כמ"ש התוס') ותירצו דנ"מ לכושרא דחיותא ולטרחא יתירא. ורואים מפה שיש דין השבת אבידה בשביל הצלת עצם הדבר אע"פ שלא ינצל מהפסד דמיו, ובמזיק ע"מ לשלם נמי איכא עכ"פ הפסד גוף הדבר ונ"מ לכושרא דחיותא וטירחא יתירא. אבל באמת א"א להוכיח מפה כי אולי זה רק מדרבנן ועוד שהמאירי (שם ל.) כתב "אם הייתה שלו מרובה משל חבירו או כיוצ"ב..." וא"כ בשלו שווה לשל חבירו נמי אין זקוק ופטור מלטפל בה והוא חולק על תוס'].

הקה"י (שם) אומר (עפ"י דברי חת"ס חו"מ ע"ט) שהאיסור להזיק גם נלמד מכלל מצוות הדיינים דכתיב "שם שם לו חוק ומשפט" (שמות טו, כה) וכתב הרמב"ן שהוא הנהגת סדרי המדינה שמסרן השי"ת לחכמי ישראל, ואילו באו לפני ב"ד על דבר שזה רוצה להזיקו ואפי' ע"מ לשלם ודאי הב"ד מחוייבין למונעו דהא אין לו רשות בממון חבירו ובעל הממון ודאי יכול לעכב עליו את שלו, וכל שהב"ד צריכים לעכבו אסור לו לעשות ג"כ בעצמו, ומפה נלמד שאסור אפי' ע"מ לשלם.

היד רמ"ה בב"ב (פ' "לא יחפור" קז) כתב שהאיסור נלמד אי משום "לפני עור לא תיתן מכשול" 0אמנם המנ"ח הסתפק אם ב"לפני עור" כלול גם מכשול גשמי או שמדובר רק על הכשלה בעבירה, אבל לרמ"ה פשוט שכל נזק ותקלה כלולים בלאו זה) אי משום "ואהבת לרעך כמוך" (ב"יוסף דעת" כתב שנראה שנזקין ברכוש השני, אינם נכללים ב"לפני עור" אלא מצד "ואהבת").

ובשם הגר"ח מבריסק מובא (ב"ברכת שמואל" ב) שמגוף הפרשה נלמד שכתוב "ולא ישמרנו" מבואר חיוב הבעלים לשמור על ממונם וממילא זה שפשע ולא שמר עבר על איסור זה (וכעין זה מובא בגמ' זבחים סו. שמכך שכתוב שבעל הבור משלם על כרחין "ולא יכסנו" מתפרש כחיוב לכסות).

ובתשובת הרא"ש (כלל ק"ח ס' י) בעניין הרחקת נזקין אתי עלה מקרא ד"דרכיה דרכי נועם".

ובביאור הגר"א (חו"מ קנ"ה סק"ח) ג"כ כ' שאסור מדאורייתא וכן הב"ח (חו"מ ל"ד סקי"ב) הביא בשם המרדכי שכתב בשם רבינו יקר שהמזיק חבירו במזיד אע"פ שדעתו בשעה שמזיק לשלם לו ההיזק נקרא רשע דחמס ופסול לעדות.

אולם המבי"ט (בקרית ספר) כתב דלהזיק ולשלם אינו אסור אלא מדרבנן, וכן היש"ש (פ' הכונס ס' ל) כ' דלא מצינו מזיק חבירו בידיים דפסול לעדות ובחידושי רעק"א על ב"ק השיג עליו מדברי המרדכי הנ"ל.