'אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. (משלי לא) "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל”. ואומר: "תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה”. וכן הוא אומר: (שיר השירים ג) "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו”. ביום חתונתו, זו מתן תורה. וביום שמחת ליבו, זה בניין בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו, אמן' (משנה תענית ד,ח). 'בשלמא יום הכפורים, משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות' (תענית ל,ב). הגמ' מביאה את הסיבה לשמחה ביוה"כ, משום שבו נתנו לוחות שניים. אולם איך זה קשור לשידוכים? בפשטות ניתן לומר שכיון שיש בו כפרה, אז מהשמחה באים לשידוכים, שזה דבר של שמחה, שמי שאינו נשוי אינו בשמחה, ואף אין בו שלמות התורה: 'אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה, שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. בלא שמחה, דכתיב (דברים יד, כו) "ושמחת אתה וביתך" ... במערבא אמרי: בלא תורה, בלא חומה. בלא תורה, דכתיב (איוב ו, יג) "האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני"' וכו' (יבמות סב,ב). ממילא מובן שבהקשר לשמחה של יוה”כ, שיש בו שמחה ויש בו קשר לתורה (יום שנתנו בו לוחות שניים), יש בו גילוי של שידוכים, שבא להשלים את האדם בשמחה ותורה. במיוחד שלחתן נמחלים עוונותיו: '… חתן, "וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל", וכי בשמת שמה? אלא שנמחלו לו כל עונותיו' (יר' ביכורים ג,ג). ממילא זה מתאים ליוה"כ בו נמחלים עוונותיהם של ישראל (שזה קשור למתן הלוחות ביוה”כ שיש בו 'סליחה ומחילה'), ובמיוחד לאחר שמלבין לשון הזהורית שמראה על המחילה (וכמו שהעמיד מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'מועדי ישראל' ['יוה"כ בתקופת ביהמק"ד'] שהתפרצות השמחה והשידוכים היה לאחר הלבנת הלשון של זהורית [ראה שם בהרחבה על העניין של השידוכים]). אולם נראה שיש כאן עומק נוסף, בנ"י חטאו בעגל, ובעקבות כך נשברו הלוחות הראשונים וכו', וכשמשה ירד עם הלוחות השניים נאמר "סלחתי". נראה שהסליחה באה יחד עם הקשר של בנ"י לאי החטא בעגל, שזה ע"י הנשים, שהן לא חטאו: 'אותו הדור הנשים היו גודרות מה שאנשים פורצין. שכן את מוצא שאמר להם אהרן, פרקו נזמי הזהב (שמות לב, ב), ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר, "ויתפרקו כל העם" וגו' (שם, ג), והנשים לא נשתתפו במעשה העגל' (תנחומא "פנחס" סימן ז). לכן בכפרה והבאת הלוחות השניים היה קשר לאיחוד עם הנשים, שבנ"י חטאו כיון שלא היו מאוחדים עם נשיהן, שלו היו מאוחדים בשלמות היו נשמעים למחאתן ולא היו חוטאים. לכן הכפרה באה ע"י חיבור עם הנשים, וכך גם כעין שנחשב שלא חטאו, כמותן. לכן היה גילוי של שידוכים ביוה"כ משמחת הכפרה, שזה מבטא שהכפרה נובעת מהקשר הראוי והשלם עם הנשים. (להיפך מחטא העגל שבו היתה פריצות: "ויקמו לצחק" [שמות לב,ו]. '"לצחק" – יש במשמע הזה גלוי עריות' וכו' [רש"י]. לכן ביוה”כ אסור בתשמיש [אמנם אין זה מדאורייתא, כך שמבטא על חיבור לנשים כשזה בצורה ראויה]). נראה שלכן נרמז במשנה 'ביום חתונתו, זו מתן תורה. וביום שמחת ליבו, זה בניין בית המקדש'. 'זה מתן תורה – יוה"כ שבו נתנו לוחות אחרונות. זה בנין בית המקדש – שנתחנך ביוה"כ' (ברטנורא). שיש קשר בין הלוחות השניים וביהמ"ק (שזה מובן, כיון שבשל הנפילה בעגל, החיבור לשכינה נעשה עם המקדש [ראה ב'תורת המקרא' “תרומה“, למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א], ולכן זה גילוי של הלוחות השניים – של לאחר החטא), והנה על איש ואשה נאמר 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן' (סוטה יז,א). 'שכינה ביניהם – שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה. לא זכו אש אוכלתן – שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש' (רש"י). מדוע נרמז דווקא בשם י'ה, וכן כששכינה בניהם מה מבטאים האותיות אש? בפשטות האותיות אש מרמזות על הקב"ה ("כי ה' אלקיך אש אכלה". דברים ד,כד), שזהו רמז לשכינה שביניהם. אולם נראה יתר מזה, שזה מרמז על המקדש, שה' נשבע נקמה בעמלק בשם י'ה על החורבן (תנחומא "כי תצא" סימן יא). לכן באיש ואשה יש אותיות 'שא' וי'ה', כרמז לבקשת משה לה' שיסלח, כעין הנאמר אצל אחי יוסף "ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך" (בראשית נ,יז), שכך גם משה ביקש מה' שיסלח בהקשר לאבות (כעין יעקב בדברי האחים), ובאמירה שיתחשב בכך שנשבע בו, שאינו כלה ('"אשר נשבעת להם בך" – לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה... אלא בך, שאתה קיים ושבועתך קיימת לעולם' וכו'. רש"י, שמות לב,יג), כעין דברי האחים שקישרו לקב"ה ('"שא נא לפשע עבדי אלקי אביך" – אם אביך מת, אלקיו קיים, והם עבדיו'. רש"י). [וכן רמזו שאנו עבדי ה', שכך בחטא העגל נתנה הסליחה כי אנחנו במהותנו עבדי ה', ולכן הסליחה נתנה יחד עם הלוחות השניים, עם התורה, שעל ידה אנו עובדים את ה']. וכן משה הזכיר את הארץ בתפילתו: “וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעלם" (שמות לב,יג). כעין הנאמר באברהם: “וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה. כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם" (בראשית יג,יד-טו) [שגם כאן נאמר “שא”]. שיש הבטחה לירושת הארץ לבנ"י לעולם, וזה לאחר שנפרד מלוט, כעין שהעגל נעשה בשל הקשר לערב רב, שהם עשו את העגל, ולכן הכפרה זה בהפרדות מהם. לכן האותיות 'שא' באיש ואשה מרמזים על כפרה וחזרה לקדושה (וכן לא”י מקום השכינה), והשם 'י'ה' מרמז על מעלת המקדש (שלכן הוא השם שקשור בנקמה על החרבתו), שהוא קשור למתן הלוחות השניים, שגם קשור בזה (במקדש). לכן כשאיש ואשה כראוי, שכינה ביניהם, כמו שמשכנים את השכינה ע"י התורה, בעקבות הכפרה מהעגל, שניתנו לנו הלוחות השניים והמקדש, ושניהם ביוה"כ, כרמז על הקשר שבין אחדות בין איש ואשה לכפרה ביוה"כ מהעגל. דבר זה נרמז ביוה"כ, כמו שמובא במשנה: 'וכן הוא אומר: (שיר השירים ג) "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו”'. 'במלך שלמה – הקב"ה שהשלום שלו. אמו – כנסת ישראל' (ברטנורא). שנרמז על הקב"ה וכנסת ישראל, כעין איש ואשתו. (ונרמז בשם ה' שלום, שמי שבלא אישה אין לו שלום ['רבא בר עולא אמר: בלא שלום, דכתיב (איוב ה, כד) "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא". יבמות סב,ב]). בגמ' מובאת ברייתא שמרחיבה מה היו הבנות אומרות במחולות: 'תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם מה היו אומרות? קחו מקחכם לשום שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים' (תענית לא,א). [אולי לכן במשנה מביאים שלושה פס', כשלכאורה היה מספיק להביא אחד, ובפרט ששני הפס' הראשונים הם המשך אחד, אז מדוע לפצלו לשני פסוקים ('ואומר..')? אלא כנראה שבאה המשנה לרמז שיש עוד דברים שנאמרים, כמו שמופיע בברייתא. לכן חילקו לשלושה, כשהראשון זה ההמשך הישיר, של המיוחסות, שהן מדברות על המשפ' ולא על הנוי, ולכן מודגש "שקר החן והבל היופי" וגו'. הפס' השני מרמז על היפות, שלכן אומר "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה", שאולי רומז ליופיה שמהללים אותה בזה, שזה קשור למעשה ידיה, שמיפה את עצמה. הפס' השלישי קשור למכוערות, שמרמז על השכינה (מתן תורה והמקדש), כרמז שטוענות שיקחו לשם שמים (לשם השכינה), וגם מרמז על דבריה שיתנו לה זהובים, כמו שלמקדש אספו הרבה כספים]. נראה ששלושת סוגי הבנות כנגד שלושה סוגים בבנ"י, שבימי הדין נידונים שלושה: 'א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בר"ה. אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין, נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין, נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים, תלויין ועומדין מר"ה ועד יוה"כ, זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה. א"ר אבין: מאי קרא? (תהלים סט, כט) "ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו". ימחו מספר, זה ספרן של רשעים גמורין. חיים, זה ספרן של צדיקים. ועם צדיקים אל יכתבו, זה ספרן של בינוניים. ר"נ בר יצחק אמר מהכא: (שמות לב, לב) "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". מחני נא, זה ספרן של רשעים. מספרך, זה ספרן של צדיקים. אשר כתבת, זה ספרן של בינוניים' (ר"ה טז,ב). נראה שישנם שתי ראיות מהפס', שע"פ רנב"י הרמז בפס' הוא בתפילת משה למחילה על העגל, שזה מתאים ליוה"כ, כך שמרמז על הדין ביוה"כ (בימי תשרי). וע"פ ר"א זה נדרש על הדין, כך שמרמז כללית על הדין, אבל אין בו רמז שזה בימי הדין של תשרי, אבל ע"פ רנב"י זה משלים. לעומת זאת ע"פ רנב"י מניין שמחכים רק לבינונים עד יוה"כ? בזה משלים ר"א שמובא בפס' “עם צדיקים אל יכתבו", שיש לבינונים כתיבה שונה מהצדיקים, שמעוכבים זמנית מלהכתב עם הצדיקים. בכ"א הרמז ע"פ רנב"י הוא בסליחה על העגל, שזה כנגד יוה"כ, לכן גם הבנות מגלות את סוף ימי הדין של השלושה ביוה"כ, שכך גם יש שלושה סוגי בנות: יפות כנגד צדיקות, משפחה כנגד בינוניות שיש להם צד חיובי וצד שלילי (שאינם יפות), ומכוערות כנגד הרשעים שמעשיהם מכוערים. המכוערות אומרות שיקחו לשם שמים, ויעטרו בזהובים, כרמז שלפחות בעשי"ת יחזרו בתשובה ויתפללו (לשם שמים) ויתנו צדקה (זהובים), וכך יכופר להם ('א"ר לעזר: שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה. ואלו הן: תפלה וצדקה ותשובה. ושלשתן בפסוק אחד: (דברי הימים ב ז) "ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו", זו תפלה. "ויבקשו פני", זו צדקה, כמה דאת אמר (תהילים יז) "אני בצדק אחזה פניך". (דברי הימים ב יב) "וישבו מדרכיהם הרעים", זו תשובה. אם עשו כן, מה כתיב תמן: (שם) "ואני אשמע השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם"'. יר' תענית ב,א) [כולם צריכים לשוב בתשובה בעשי”ת, בשל הצד הרע שבכל אחד יש, שזה מקושר עם הגילוי של המכוערות, ולכן מרמזות גם על כולם]. אולי גם כנגד שיש בבנ"י צדיקים, שאז זהו כ-יפות. אבל מי שאינם צדיקים, שאין בהם יופי, אז ביוה"כ באה כפרה מצד היום ומצד החזרה בתשובה: 'התשובה מכפרת על עברות קלות על עשה ועל לא תעשה. ועל החמורות היא תולה עד שיבוא יום הכפורים ויכפר' (משנה יומא ח,ח). ['... ומסקנא דמלתא בגמרא, שאם הזיד בעשה ובלאו הניתק לעשה, או שגג בלא תעשה שיש בו מלקות ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו. ואם הזיד בלאו שיש בו מלקות, תשובה תולה ויוה"כ מכפר'. ברטנורא]. זהו שאומרות הלא יפות (המיוחסות והמכוערות) שיסתכל במשפחה ולשם שמים, ששם שמים זהו החזרה בתשובה, ומשפ' רומזת לכפרת היום, שזה מצד מהות היום שמכפר לבנ"י (שבנ"י זהו משפחה מיוחסת [ובפרט ע”פ דברי מרן שר התורה הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א ('מועדי ישראל' – 'ר”ה יום הדין האונברסלי') שיוה”כ הוא רק לבנ”י ולא לגוים]). אולי גם שלושה סוגי בנות כנגד שלושת הפעמים שמשה עלה להר סיני (שכבר בפעם הראשונה עוד לפני שירד כבר התחיל לבקש מחילה). היפות כנגד העליה הראשונה, שאז היו בשיא המעלה (עד החטא), כעין מלאכים (ע"ז ה,א). המיוחסות זה כנגד הפעם השניה, שבה משה ביקש מחילה והזכיר זכות אבות. המכוערות כנגד פעם שלישית (שמקבלים את התורה כעין בפעם הראשונה, אבל במעלה שלאחר החטא, ולכן כעין ההפך מהיפות שכנגד הפעם הראשונה. וכן זהו מכוערות, שעדיין לא נתנה הסליחה, ולכן עדיין בכיעור מהחטא), שהן אומרות לשם שמים, שכך בנ"י התכוננו לקבל את התורה לשם שמים, תוך צום והכנה, וזהו לעטר בזהובים כרמז לארון הברית (ששם הלוחות) שעשוי (גם) מזהב, שהוא מצופה (גם) מבחוץ זהב, כמו שהמכוערת אומרת שיעטר אותה – שיהיה עליה זהובים. אולי גם שלושה סוגי בנות, כנגד שלושת התיבות של ארון הברית, שבו הלוחות שנתנו ביוה”כ, שהיה הפנימי והחיצוני מזהב, והאמצעי מעץ. החיצוני זהב, שזה נראה יפה מבחוץ, והוא כנגד היפות. הפנימי זהב, כנגד המיוחסות שמעלתן פנימית – מהותית. ובאמצע עץ, כנגד המכוערות, שאין בהם מעלה מיוחדת (כעץ), אבל מדברות על לשם שמים, שזהו כמו העצים של המשכן, שהם הובאו מראש מא"י לשם בניית המשכן בעתיד (ב"ר צד,ד). כך שהיו מוצנעים לשם שמים, שזהו כמו המכוערות שמדברות על לשם שמים, ואומרות שיעטרו בזהב, כרמז שאת העץ מצפים (פנים וחוץ) בזהב. והשידוכים הם בשביל נישואין, כדי שתשרה השכינה בניהם, כעין השכינה ששורה במקדש ככלל, ובהקשר לארון בפרט.