"לא תחרש בשור ובחמר יחדו" (דברים כב,י). '"לא תחרוש בשור ובחמור" – (ב"ק נד) הוא הדין לכל שני מינים שבעולם, והוא הדין להנהיגם יחד קשורים זוגים בהולכת שום משא' (רש"י). כך מובא במשנה: 'אחד שור ואחד כל בהמה ... לכלאים ... אם כן, למה נאמר שור או חמור? אלא שדבר הכתוב בהווה' (משנה ב"ק ה,ז). מסבירה הגמ' מניין: 'כלאים דחרישה, יליף "שור" "שור" משבת' (ב"ק נד,ב). לכאורה מדוע נלמד משבת (אמנם בפשטות זה רק בשל לימוד של "שור", אולם אם למדים ממקום מסויים לאחר, לכאורה התורה רצתה לרמז בזה משהו, שלכן לימדה האחד מהשני)? בפשטות הם קצת דומים כיון שיש כאן איסור מלאכה בבהמה, שזה כמו בשבת שנאמר בה איסור מלאכה בהם: "ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דברים ה,יג). (זהו שהמקור ללימוד בשבת לרבות כל בהמה, שממנו לומדים לכאן, מובא הפס' הזה ללימוד [ב"ק שם]). בנוסף, טעם איסור כלאים בחרישה הוא משום צער בע"ח, כמו שאומר החינוך: 'מטעמי מצוה זו ענין צער בעלי חיים, שהוא אסור מן התורה. וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו, כי כל עוף למינו ישכן, וכל הבהמות ושאר המינין גם כן ידבקו לעולם במיניהן' (החינוך. מצוה תקנ). לכן זה קשור לשבת, שיש בה עניין של "למען ינוח", שיש עניין מנוחה ונחת, שזה ההיפך ממה שקורה כשעושים עבודה בשני מינים, שזו דאגה גדולה להם (ובפרט שה' ברא את המינים השונים בבריאת העולם [“ויעש אלקים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו” וגו'. בראשית א,כה], והשבת מרמזת על בריאת העולם, לכן קישרה התורה בניהם, לומר שנבראו כמינים שונים ושלכן לא נח להם יחד). אולם נראה יותר מזה, הרמב"ם מביא כהסבר למצוה זו: 'ויראה לי כי טעם איסור קיבוץ שני מינים באי זה מעשה שיהיה אינו רק להרחיק מהרכבת שני מינים, רצוני לומר "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", כי אם יקבץ בין שניהם פעמים ירכיב אחד מהם על חברו. והראיה על זה, היות הדין הזה כולל לזולת שור וחמור "אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין אלא שדיבר הכתוב בהוה"' (מורה נבוכים ג,מט). וכן אומר הרמב"ן: '"ואמר לא תחרש בשור ובחמר" – והוא הדין לכל מיני הכלאים. והיא מצוה מבוארת מן בהמתך לא תרביע כלאים (ויקרא יט יט), שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת וירכיב אותן' (רמב"ן על הפס'). החינוך הביאם והפנה למצוה רמ"ד, שם מסביר את טעם מצות איסור הרכבה: 'משורשי המצוה כי השם ברוך הוא ברא עולמו בחכמה, בתבונה ובדעת. ועשה וצייר כל הצורות לפי מה שהיה צורך עניינו ראוי להיות מכוונות כיוון העולם. וברוך הוא היודע, וזהו שנאמר במעשה בראשית "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא). וראייתו ברוך הוא, ידיעתו והתבוננותו בדברים, כי הוא ברוך הוא לגדל מעלתו אינו צריך לראיית העין אל הדברים אחר מעשה, כי הכל נגלה וידוע ונראה לפניו קודם מעשה כמו אחר מעשה. אבל התורה תדבר לבני אדם במילות מכוונות אליהם, ותכנה בשם דברים כדברים המכונים בהם, שאי אפשר לדבר עם בריה אלא במה שידוע אליו, כי מי יבין מה שאין בכוחו להבין? ועל כיוצא בזה אמרו זכרונם לברכה (מכילתא שמות יט יח) כדי לשבר [לשכך] את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. ובהיות יודע אלוקים כי כל אשר עשה הוא מכוון בשלמות לעניינו שהוא צריך בעולמו, ציווה לכל מין ומין להיות עושה פירותיו למינהו, כמו שכתוב בסדר בראשית. ולא יתערבו המינין, פן יחסר שלמותן ולא יצווה עליהן ברכתו. ומזה השורש, לפי הנראה במחשבתינו, נמנענו מהרביע הבהמות כלאיים'. ממילא לפי זה מובן מדוע התורה מקשרת זאת לשבת, כיון שמצוות שבת קשורה לבריאת העולם: "ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות לא,יז). לכן באה התורה לרמז על סיבתה של מצוות כלאים בחרישה, שהיא כחלק מכלאים של הרכבה (ולכן גם במשנה נאמר 'כלאים', שזה כולל את שניהם, לרמז ששניהם שורש אחד להם, שכלאי חרישה מטעם כלאי הרכבה), שהיא קשורה לבריאת העולם ע"י הקב"ה, שהוא היודע כיצד ראוי שיהיה העולם, וע"פ זה בראו כראוי, ולכן שלא לעשות כלאים. נראה שלכן התורה הסמיכה בין מצות כלאים בחרישה, למצות כלאים בכרם: “לא תזרע כרמך כלאים" וגו' (פס' ט), כיון שגם זה מאותו טעם, כמו שמביא החינוך במצות כלאי הכרם: 'משרשי מצות כלאים כתבתי על צד הפשט כמנהגי בלאו דהרבעה, בסדר קדושים תהיו (מצוה רמד)' (החינוך, מצוה תקמח). אולי אפשר שלמדים משבת, לרמז על תיקון העולם, שהשבת דוגמה לעוה"ב (ברכות נז,ב), לכן יש להבדיל בין הקדושה והטומאה (שלא לקלקל את הקדושה בעולם). לכן האיסור מהתורה הוא דווקא בשתי בהמות שהאחת טהורה והאחת טמאה (רמב”ם וברטנורא במשנה שם). לכן הובא בחרישה, אע"פ שזה חל בכל עבודה, לרמז על תיקון העולם כמו כשחורש באדמה כדי לתקנה (ואף רמז שבגאולה הארץ תצמיח פירות בשפע: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו''. [סנהדרין צח,א], לכן נרמז בחרישה, כרמז לעשיה שבעקבותיה יש צמיחת הפירות, שכך גם הצדיקים פועלים בעולם כדי לתקנו עד שנזכה לגאולה השלמה).