מס' 1306, ערב שבת-קודש פרשת שמות, י"ח בטבת ה'תשע"ב (13.01.2012)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד ÿ יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

שלום עושים עם יהודים

מדוע רוב העם מניח לקיצונים לטלטל את כולנו מוויכוח לסערה ומעימות להתנגשות? איפה כל שוחרי השלום ואוהבי האדם?

מה מדאיג אתכם יותר, האיום האיראני, הסכסוך עם הערבים, או הקרע הפנימי בין חלקי העם היהודי? סקרים הוכיחו שהציבור הרחב מודאג מהאיום החיצוני פחות מהקרע הפנימי. רוב הציבור חושש מאוד מהמתיחות הגואה בין הקבוצות שבתוכנו, שעלולה לגרום להתפוררות העם ואף חלילה למלחמת אחים.

חשש זה משותף לימניים ולשמאלנים, לדתיים וללא-דתיים, לאשכנזים ולספרדים, לעולים ולוותיקים. הכול מסכימים כי הגבהת חומות האיבה בין חלקי העם היא הסכנה החמורה ביותר העומדת לפנינו.

היונים נהפכים לניצים

אך מה קורה בפועל? מול הסכנה החמורה פחות מושקעים מאמצים אדירים, בניסיון להשיג שלום ולהפחית את האיבה. יש המוכנים לוותר על לב-ליבה של ארצנו, לקרוע נתחים מארץ התנ"ך, ובלבד להשיג שלום עם הערבים. הם אומרים ושרים וחולמים שלום. הם מוכנים לשבת ולשוחח עם מחבלים שידיהם מגואלות בדם נשים וילדים, למען המטרה הנעלה של השלום.

בה-בשעה, מול הסכנה החמורה והגדולה יותר, של המלחמה הפנימית, הננו עדים לחרחור מלחמה, לליבוי יצרים, להחרפת ההתבטאויות ולצחצוח חרבות. כל הססמאות והמילים היפות על שלום נעלמות לגמרי בכל הקשור לבית פנימה.

כאשר יו"ר הרשות הפלסטינית נועד ומצטלם עם רוצחת של נער תמים, אומרים אצלנו שצריך להוסיף ולדבר שלום, כי שלום עושים עם אויבים; אבל כאשר יהודי חרדי עושה מעשה קיצוני, פוצחת כל המקהלה בהסתה מתוזמנת נגד כל הציבור החרדי.

מי שדוגלים בפשרה עם הערבים, ודוחים בהינף-יד את האזהרות מפני כניעה לוויתורים העלולים לגרור לחצים לעוד ויתורים – נעשים ניצים קיצוניים בכל הקשור לחזית הפנימית. כאן אסור לעשות שום ויתור, אפילו הקל שבקלים, ואין להתפשר אפילו על דקויות, ועל כל עניין פעוט חייבים להרעיש את אמות הסיפים.

פשוט לשבת ולדבר

אי-אפשר להבין את השאננות של ראשי הציבור לנוכח ההידרדרות החמורה. מדוע אינם מתעשתים ואינם משקיעים את כל כוחם ומרצם במאמץ להביא שלום בתוכנו פנימה?! מדוע רוב העם מניח לקיצונים לטלטל את כולנו מוויכוח לסערה ומעימות להתנגשות? איפה שוחרי השלום ואוהבי האדם, שמוכנים לנסוע לעזה ולקהיר, אבל נרתעים מקפיצה קטנה לירושלים ולבני-ברק?!

שוחרי השלום, המבקשים להבטיח לילדיהם חיי שלווה ושקט, שוכחים שהאסונות הגדולים ביותר פקדו אותנו דווקא בגלל התפוררות פנימית. לולא שנאת-החינם ופירוד הלבבות בימי הבית השני, היינו עומדים אפילו מול האימפריה הרומאית. החורבן בא משום שאנחנו במו-ידינו פוררנו את עצמנו והחלשנו את כוחנו.

חייבת לקום תנועת שלום גדולה, שבה יהיו שותפים כל שוחרי השלום האמיתיים, כדי לעשות קודם-כול שלום בבית. זאת יהיה אפשר להשיג גם בלי לחץ של הקוורטט, בלי להרוס מאחזים ובלי להקפיא שום בנייה. צריך רק לשבת ולדבר.

הזמרים אברהם פריד ורמי קליינשטיין מוכיחים שאפשר להתאחד (צילום: מנדי הכטמן)

יש חדש

הילולת בעל התניא

ביום חמישי, כ"ד בטבת, יחול יום ההילולא של רבנו הזקן, בעל התניא ושולחן-ערוך, רבי שניאור-זלמן מלאדי , מייסד חסידות חב"ד, שנסתלק בשנת תקע"ג. לרגל יום זכאי זה יהיו במרכזי חב"ד בארץ התוועדויות חסידיות. בהתוועדויות ילמדו המשתתפים מתורתו של בעל ההילולא, ויחזקו את הלבבות ללכת בדרכיו ולשמור את הוראותיו ותקנותיו.

מחזור י"ד בהלכה היומית

ביום שישי השבוע ייפתח המחזור הארבעה-עשר ב הלכה יומית . ארגון קביעותא מכריז על פרוייקט מבחנים חודשי, ובין הנבחנים יוגרלו פרסים. שיעור בהלכה היומית אפשר לשמוע בכל עת ב קול הדף . השיעור אורך כ-10 דקות. טל' 0722-6400000 או מטלפון נייד 057-3146000.

אוצר ניגונים

גל-סטאר מגישים מארז ובו חמישה תקליטורים של ניגוני חב"ד. יש כאן מיטב מניגוני השמחה והדבקות בביצוע מוזיקלי של יוסי דיין. טל' 1-700-704120.

גרף חדש

מיכאל בבר הפיק גרף צבעוני המציג את הדורות והתקופות מימי האבות ועד סוף ימי הבית השני. כלי-עזר לתלמיד ולמורה. טל' 050-7956179.

שלחן שבת

המעלה שבהעלאת הרע

בספר בראשית קראנו על הירידה של יעקב ובניו למצרים. שם גם פורטו שמותיהם. אולם ספר שמות מתחיל בפסוק: "ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה", והתורה שוב מפרטת את שמות שבטי ישראל. אומר על כך המדרש, שהדבר מלמדנו שבאותם שמות שבני-ישראל ירדו למצרים, באותם שמות גם עלו משם, שכן הם לא שינו את שמותיהם.

בפנימיות הדברים יש לומר, שבחזרה על השמות התורה מלמדת אותנו שבני-ישראל העלו ממצרים את "ראובן ושמעון". כלומר, בספר בראשית התורה מספרת על "ראובן ושמעון" כפי שהם יורדים למצרים , ואילו כאן מדובר על דרגה אחרת של "ראובן ושמעון", דרגה שאותה לוקחים ממצרים ומעלים אותה למעלה.

שמות השבטים

יש פירוש של הבעש"ט בעניין שמות השבטים, שהם מייצגים דברים שליליים הקיימים בסטרא-אחרא. ראובן פירושו – "ראו שאני בן". שמעון – אדם שעושה דבר טוב כדי ששמעו יתפרסם. לוי ויהודה – מי שמתחבר לאנשי מעשה כדי שיודו לו וישבחו אותו.

הפירוש הזה מנוגד לכאורה לפירושו של המדרש, ששמות השבטים מבטאים את מעלותיהם של בני-ישראל. גם בתורת החסידות מבואר ששמות השבטים מייצגים עניינים רוחניים נעלים: ראובן – ראייה באלוקות, המביאה לידי אהבת ה'. שמעון – שמיעה על אלוקות, המביאה לידי יראה. לוי – ירידת האור האלוקי מלמעלה למטה. יהודה – הודיה והתבטלות. ואילו לפי פירוש הבעש"ט שמות השבטים מבטאים את מידת הגאווה, שהיא מקור המידות הרעות!

מעלת התשובה

אלא שפירושו של הבעש"ט מבטא את העלייה שחוללו בני-ישראל ברע עצמו. לפי פירוש המדרש, בני-ישראל עלו ממצרים עם ענייני הקדושה שאיתם ירדו לשם, אולם את החסרונות השאירו במצרים. הבעש"ט מפרש פירוש עמוק יותר, שבני-ישראל העלו ותיקנו גם את ענייני הרע שהיו במצרים.

זו המעלה שבספר שמות על ספר בראשית, שבו מתחיל עניין התשובה. מהותה של עבודת התשובה איננה מחיקת החטא בלבד, אלא הפיכת הרע עצמו לטוב, והפיכת הזדונות עצמם לזכויות. לכן גדולה מעלת בעלי-תשובה ממעלת צדיקים גמורים.

עלייה מתוך הגלות

זוהי בכלל העלייה שנוצרה על-ידי גלות מצרים, שבני-ישראל תיקנו בה גם את הדברים השליליים והעלו אותם לקדושה. העלייה הזאת, שבאה אחרי הירידה, היא עלייה גבוהה ביותר, בבחינת "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

גם על-ידי הגלות הנוכחית הופכים את הרע ומתקנים את הדברים התחתונים ביותר, ודווקא על-ידי זה זוכים לגילוי פנימיות התורה שתתגלה בגאולה האמיתית והשלמה, תיכף ומיד ממש.

(תורת מנחם כרך כז, עמ' 279)

מן המעיין

לידת משה

סימני נערות

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי (שמות ב,א). אימו של משה, יוכבד, הייתה אז בת מאה ושלושים שנה, והפסוק קורא לה "בת לוי", משום שנולדו בה סימני נערות.

(סוטה יא)

מעל הטבע

משה נולד בדרך על-טבעית, כי כדי שיוכל להוציא את בני-ישראל ממצרים, מקום שביטא את תוקף הטבע, עד כדי פולחן אליו – היה עליו להיות מעל חוקי הטבע. על דרך מאמר חז"ל (ברכות ה) "אין חבוש מתיר עצמו מבית-האסורים".

(ליקוטי שיחות)

שני פירושים

"ותרא אותו כי טוב הוא" (שמות ב,ד). יש אומרים שנולד מהול, וחכמים אומרים שנתמלא הבית כולו אור.

(סוטה יב)

שלמות של מנהיג

כל מנהיג בישראל יש לו מעלות המבטאות את שלמותו העצמית, ומעלות המבטאות את שלמותו כמנהיג. במשה נראו שני הדברים מיד עם לידתו: לידתו מהול רומזת לשלמותו העצמית, ואילו זה שנתמלא הבית כולו אור רומז על שלמותו כמנהיג, המביא אור ושפע רוחני לבית ישראל כולו.

(ליקוטי שיחות)

שכר גומלי חסדים

"ותקרא שמו משה... כי מן המים משיתיהו" (שמות ב,י). מכאן אתה למד שכרם של גומלי חסדים. אף-על-פי שהרבה שמות היו לו למשה, לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה, ואף הקב"ה לא קראו בשם אחר.

(שמות רבה)

גואל בכל בית

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" (שמות ב,א). הפסוק לא הזכיר כאן את שמות הוריו של משה, כדי ללמדנו שבכל בית יהודי הגון יכול להיוולד גואל ישראל.

(עיטורי תורה)

מהי דרך ההצלה

"וַתֵּתַצַב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" (שמות ב,ד). סמוכה ובטוחה הייתה מרים הנביאה כי לא יאונה לצדיק כל רע, וכי הקב"ה יצילהו מן הסכנה, אך לא ידעה באיזו דרך תבוא ההצלה.

(החפץ חיים)

מסירות-נפש

"ויגדל משה ויצא אל אחיו" (שמות ב,יא). משה גדל בבית המלך. שם לא היה חסר לו דבר, והוא היה יכול לשבת בשקט ובשלווה. אך מיד כשגדל והיה מסוגל לעשות ולפעול, יצא אל אחיו וחירף את נפשו כדי לעזור לאחד מהם, אף שבשל כך נאלץ לברוח ולגלות לארץ זרה.

(הרבי מליובאוויטש)

אמרת השבוע

להושיט יד

ראשי קהילת לובלין התכנסו לדון בעניין שהיה בו משום הצלת נפשות. במהלך הדיון אמרו המשתתפים שאין הם רואים יכולת לפעול בעניין בכוחותיהם הדלים.

ישב שם רבי מאיר שפירא, ראש ישיבת 'חכמי לובלין', ואמר: "התורה מספרת כי כאשר בת פרעה ראתה את התיבה של משה שטה ביאור, הושיטה את ידה לעברה, והקב"ה עשה נס וידה נתארכה עד שהצליחה להגיע אל התיבה. ולכאורה, מה חשבה בת פרעה כשהושיטה את ידה לעבר התיבה המרוחקת ממנה?

"אלא בזה התורה מלמדת אותנו שמחובתנו להושיט את היד ולעשות ככל התלוי בנו, גם אם המטרה נראית רחוקה מהישג ידנו. כאשר אנחנו נעשה את שלנו, הקב"ה יעשה את שלו".

פתגם חסידי

מה הרווחנו?

"אנשי כנסת הגדולה ביטלו את התאווה לעבודה זרה ותמורתה קיבלנו תאווה לממון; ואינני יודע אם זו הייתה 'עסקה' מוצלחת כל-כך" (רבי שניאור-זלמן מלאדי)

מעשה שהיה

מלחמה שמימית

חייליו של נפוליון שעטו בדהרה אל תוך רוסיה, בטוחים בניצחונם. מולם נלחמו בחירוף-נפש צבאותיו של אלכסנדר הראשון, הצאר הרוסי, בניסיון להדוף את האוייב, אך ללא הצלחה.

בשרשרת מלחמות עקובות מדם הצליח נפוליון להפיח תקוות חדשות בלב מיליוני בני-אדם, ולהביא עמו בשורה על עידן חדש. הוא הבטיח חיים נטולי עול ודאגות, וכלכלה מפותחת ומשגשגת.

יהודים רבים האמינו בכך, ואף היו כמה מצדיקי הדור שרצו בטובתם של ישראל, ולכן קיוו והתפללו להצלחת נפוליון. אולם אדמו"ר הזקן, רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן-ערוך, חרד מפני נפוליון והתפלל לניצחונה של רוסיה.

במכתב לאחד מחסידיו הוא כותב, כי בראש-השנה תקע"ב (1811) הראו לו מן השמים, כי אף שניצחונו של נפוליון אכן יביא טובה חומרית ליהודים, טמונה בו סכנה רוחנית גדולה, שתרחיק את ליבם מאביהם שבשמים. לעומת זה, ניצחונה של מלכות רוסיה לא ייטיב עמם בגשמיות, אולם מצבם הרוחני יתעלה ויתחזק.

למקורביו ניבא הרבי במפורש את מפלתו של נפוליון, וראה בו את שליח הרוע, אך הוא גם רמז להם את הסתלקותו-שלו מן העולם באותה עת.

אדמו"ר הזקן לא הסתפק בהבעת דעתו בלבד אלא גם נקט פעולות ממשיות. באיגרותיו ליהודי הקהילות במדינה ביקש לסייע למלחמתה של רוסיה, וקרא להם שלא להתרשם מניצחונותיו הזמניים של נפוליון. הרוסים דאגו להביא לידיעתו פרטים על מהלכי המלחמה. לא רחק היום והרוסים הודיעו לרבי כי צבא נפוליון מתקרב אל העיר לאדי שבה התגורר, וכי עליו להימלט ממנה.

בשישים עגלות יצאו הרבי ובני-משפחתו מלאדי, בלוויית חסידים רבים, והחלו במסע ארוך ומייגע. משמר של חיילי רוסיה ליווה אותם. הללו יעצו לרבי לנוע במסלול מסויים, אולם הרבי הורה להתקדם ולעבור את נהר הדנייפר מהר ככל האפשר אל העיר קרַסנַה, אזור שעדיין היה בשליטת הרוסים.

השיירה הספיקה לעבור מרחק הגון מהעיר לאדי, ופתאום הודיע אדמו"ר הזקן לחיילי המשמר כי הוא מוכרח לשוב אל ביתו לצורך עניין חשוב. הוא ביקש כי ישלחו עמו שתי עגלות ועגלונים זריזים, עם שני סוסים מהירים, וגם שני חיילים שילווהו. למרות הסכנה המרחפת יצאו עם הרבי שני חיילים ועמם עוד שניים מאנשיו, ונסעו במהירות בחזרה ללאדי.

בבואם לביתו הורה הרבי לחפש היטב אם נשאר דבר-מה בבית ממיטלטליו. הזדרזו האנשים לחפש בכל הבית ולא מצאו אלא נעלי-בית ישנות שלו, מערוך ומסננת. הרבי הורה לקחת את החפצים ולהעלות את הבית באש. בטרם עוזבו את העיר הסתובב הרבי ובירך את יושביה.

אך הספיקו לצאת מצידה האחד של העיר ליאדי, וכבר נשמעו מאחוריהם קולות צבאו של נפוליון העולים מן הצד השני. בעוד העגלונים מדהירים את הסוסים כדי לחצות במהירות את נהר הדנייפר, עטו חיילי נפוליון על העיר, ואחריהם נכנס נפוליון עצמו, עם שומרי ראשו, רכובים על סוסים אבירים.

נפוליון ידע היטב על תמיכתו התקיפה של אדמו"ר הזקן בצאר הרוסי, וגם על פעולותיו להכשלת צבאו, ועל-כן ראה בו אוייב מושבע. הוא שעט בדהרה היישר לעבר ביתו, בתקווה לתפוס שם מישהו, ומה רבה הייתה אכזבתו כשנוכח כי הבית עולה בלהבות.

נפוליון צעק אל חייליו כי יכבו את האש, אולם כל מאמציהם עלו בתוהו, כי לא הצליחו להתגבר על האש העזה והעשן הכבד. נפוליון סבב במקום אובד עצות ופתאום קרא לחייליו ופקד עליהם לעבור ברחובות העיר ולהכריז כי מי שיביא לו דבר-מה, מטבע או חפץ כלשהו, שקיבל מרבי שניאור-זלמן, יקבל שכר הגון.

שעה ארוכה סבבו החיילים, אך לא נמצא שום חפץ מחפציו של אדמו"ר הזקן. עננה נראתה על פני נפוליון. בינתיים הספיקו הרבי ומלוויו להצטרף אל השיירה, והיא המשיכה בדרכה.

כאשר הייתה השיירה מגיעה לפרשת דרכים, היה אדמו"ר הזקן יורד מעגלתו ועומד שעון על מקלו רגעים אחדים, ואז מורה לנכדו, רבי נחום, שהוביל את השיירה, כיצד להמשיך.

פעם אחת הורה הרבי לנסוע בכיוון מסוים, אולם נכדו טעה והוביל את השיירה לכיוון אחר. לאחר שעברו מרחק רב שאל הרבי מתי יגיעו לכפר פלוני, ואז הבין הנכד כי תעה בדרך. אדמו"ר הזקן נאנח אנחה כבדה וציווה להמשיך הלאה. הטעות הזאת גרמה טלטולי דרך קשים ולא-צפויים, והייתה מהסיבות להחלשת בריאותו של הרבי הזקן, דבר שגרם בסופו של דבר לפטירתו.

כשעברו באחד הכפרים, במהלך חודש כסלו תקע"ג, בישר הרבי למלוויו כי החלה מפלתו של נפוליון במוסקווה, וביקש לומר 'לחיים'. לאחר מאה וארבעים יום של טלטולי דרך הגיעו הרבי ומלוויו אל הכפר האוקראיני פְּיֶנָה.

אך למרבה הצער חלה הרבי, ובמוצאי שבת פרשת שמות, אור לכ"ד בטבת, נסתלק והובל לקבורה בעיר האדיטש שבמחוז פולטווה. ימים אחדים בלבד הבדילו בין מפלתו הסופית של נפוליון ויציאתו מגבולות רוסיה, להסתלקותו של הרבי. הנבואה התקיימה.

לומדים גאולה

נשמה מעולם ה'תוהו'

בספרי הקבלה והחסידות מוזכרים פעמים רבות המושגים 'עולם התוהו', 'עולם התיקון', 'שבירת הכלים'. העולם שלנו נקרא 'עולם התיקון', ומהות עבודתנו כאן לתקן את 'שבירת הכלים' שנגרמה ב'עולם התוהו' – ואז בעצם באה הגאולה.

הבריאה המוּכרת לנו, עם העולמות הרוחניים הקשורים בה, היא למעשה שלב שני של ההתהוות (זה אחד ההסברים להתחלת התורה באות ב, לאמור: הבריאה הזאת היא שלב ב). למעלה מעולמנו זה (ובכלל זה למעלה מהעולמות הרוחניים הקשורים בו) ניצב עולם אחר, שהוא הראשון בסדר ההתהוות. מובן שאין הכוונה לעולם גשמי ומוחשי. העולם שלמעלה מעולמנו הוא עולם רוחני עילאי, שונה במבנהו ובמהותו. זה עולם ה'תוהו'.

העבודה: לתקן

הגדרתו של עולם התוהו היא: 'אורות מרובים וכלים מועטים'. זה עולם שבו מאירי ם אורות אלוקיים עליונים ביותר, אולם אין להם כלי-קיבול הולמים. אפשר לדמות זאת לאדם החש בתוכו אמת גדולה וחזקה, אך אין בו היכולת להבינה בשכלו ולבטאה כראוי. גם עולם ה'תוהו' הוא עולם בלתי-מסודר ובלתי-יציב, אף-על-פי שמאיר בו אור אלוקי עליון ביותר.

בעולם זה אירעה 'שבירת הכלים'. הואיל והאורות היו מרובים וגבוהים ואילו הכלים היו מועטים – הם נשברו. במילים אחרות: כל סדר הדברים הנכון השתבש. נוצרו ערבוביה ואי-סדר. ניצוצות אלוקיים עליונים ביותר נפלו למקומות שעל-פי הסדר הנכון לא היו צריכים להימצא בהם.

העולם שלנו נקרא עולם ה'תיקון', מכיוון שהוא אמור לתקן את השיבושים שנגרמו בעולם ה'תוהו'. כאן האורות מועטים, ומשום כך יש כאן העלם והסתר, אך לעומת זה הכלים מרובים. אותם אורות ש מאירי ם בעולם – יש להם כלים הולמים, והדברים מונחים ומסודרים במקומם הראוי. בעולם ה'תיקון' יש גם התכללות והתמזגות של כל המידות, וכל הצדדים יחדיו יוצרים את המבנה השלם.

הוויכוח בין משה לקב"ה

אולם בעולם ה'תוהו' יש בכל-זאת יתרון, ששם האורות גבוהים ועליונים עד מאוד. על-כן ירדו שתי נשמות מעולם ה'תוהו' אל עולם ה'תיקון'. אלה נשמותיהם של חנוך ומשה (יש רמז לכך בפסוק: "ויתהלך חנוך את האלוקים" - שכבר התהלך בעולם ה'תוהו'; ועל משה נאמר: "מן המים משיתיהו" - מעולם ה'תוהו', שבו מאירה מידת החסד המשולה למים).

כך מוסבר הוויכוח בין משה לקב"ה בראשית שליחותו. משה טען: "כבד פה וכבד לשון אנכי" - אמנם שורשי בעולם שבו יש אורות, אבל אין לי כלים. השיבוֹ הקב"ה: "מי שם פה לאדם" - מי נתן את הכוח שיהיו אורות בכלים? "הלוא אנכי ה'" - הרי ממני בא כוח זה; ואם-כן, "אנכי אהיה עם פיך" - אתן לך את הכוח להלביש את האורות של 'תוהו' בכלים של 'תיקון'.

זו גם מעלתה של הגאולה האמיתית והשלמה, שבה יתמזגו שתי המעלות של עולם ה'תוהו' וה'תיקון': האורות יהיו עליונים ביותר, ובה-בשעה יתלבשו בכלים הולמים, שימנעו מצב של 'שבירת הכלים'.

דבר זה הושג בעיקר על-ידי דורות של יהודים שעסקו בלימוד התורה ובקיום המצוות בכל קצווי תבל. בעבודה זו נגאלו ניצוצות הקדושה שנפלו ב'שבירת הכלים', ובה-בעת הורחבו 'כלי-הקיבול' של העולם (בכוח התורה ומצוותיה), עד שהעולם כבר מסוגל לקבל את 'האורות העליונים' של 'עולם התוהו' בתוך ה'כלים דתיקון' של העולם הזה.

חיים יהודיים

חמישים אלף ילדים חיים בזכותו

שעת ערב במחלקה הכירורגית במרכז הרפואי 'שערי צדק' בירושלים. מנהל המחלקה, הד"ר אלי שוסהיים , הוזעק אל ילד בן שמונה שנפגע בתאונת דרכים ונזקק לתפירות. בעוד הוא מכין את הציוד אמרה לו אימו של הילד: "הילד הזה נולד בזכותך". שוסהיים פקח עיניים תמהות, והאם סיפרה: "לפני תשע שנים, בתחילת ההיריון עם הילד הזה, עברתי בדיקות שכללו צילומי רנטגן. הרופאים שטיפלו בי אמרו שהצילומים עלולים לפגוע בעובר והמליצו להפסיק את ההיריון. פניתי אליך ואתה שללת את החששות, בהסתמכות על מחקרים מדעיים. החלטתי לשמוע בעצתך, והנה הילד שנולד".

כשהד"ר שוסהיים מספר על כך עיניו בורקות: "זה היה ייעוץ שארך פחות מדקה, וברוך השם הצלתי עולם ומלואו". אין זה הילד היחיד. רבבות ילדים חיים כיום בזכות פעילותה של אגודת 'אפרת', המעודדת ילודה בארץ-ישראל.

מנתח בקרב

הד"ר שוסהיים (71) נולד בארגנטינה. הוא פנה ללימודי רפואה, לאחר שהתרשם ממאמר חז"ל "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא". בשנת תשל"ד (1974) עלה לארץ ונתמנה מנתח בכיר במחלקת הכירורגייה ב'הדסה עין-כרם' ואחר-כך גם ב'שערי צדק'. השתתף במלחמת ששת הימים ומלחמת יום-הכיפורים, ושימש מנתח בשטחי לחימה.

השינוי בחייו חל בשנת תשל"ו (77'), לאחר שאושר החוק שהתיר הפסקת היריון מסיבות כלכליות. "זה היה שלושים שנה בלבד אחרי השואה, שבה איבדנו מיליון ילדים יהודים. כבן לניצולי שואה, הזדעזעתי", הוא אומר. הוא החליט להקדיש את חייו להצלת תינוקות. את מסגרת הפעולה ההולמת מצא באגודת 'אפרת', שהקים ניצול שואה.

מלחמת ההסברה

"מחקרים שעשינו העלו כי רבים אינם קולטים שעוּבָּר, גם בחודשים הראשונים לחייו, הוא למעשה יצור חי, שיש לו מוח ולב", מסביר הד"ר שוסהיים. "זה קו ההסברה שלנו. אנחנו רוצים שקודם קבלת החלטה גורלית כל-כך יהיה לאנשים המידע הזה. לאחר הסברה מתאימה רוב ההורים אינם מסכימים להרוג את פרי-בטנם".

אין-ספור סיפורים מרגשים חווה הד"ר שוסהיים במרוצת השנים, אולם הוא נזכר בסיפור מיוחד: "יום אחד, כשחיפשתי דבר-מה בארכיון, מצאתי תמונה של ילד שנשלחה אלינו עשרים שנה קודם לכן, אחרי שזכה להיוולד בזכות עזרתנו. אמרתי לעצמי: מעניין לבדוק מה מעשיו היום. טלפנתי להוריו, והם סיפרו לי שהוא כיום עילוי בישיבת 'חברון', נשוי ועומד להיות אבא. רעדתי מרוב התרגשות".

אפשר להציל

ב'אפרת' מתנדבות כיום כשלושת-אלפים נשים. רבות מהן עברו בעצמן את מסכת הלבטים הקשה, וכיום הן שמחות ללוות נשים באותו מצב. "אין אמא שמצטערת על שאִפשרה לילד שלה להיוולד", אומר הד"ר שוסהיים.

עד היום הצילה אגודת 'אפרת' כחמישים אלף תינוקות. הד"ר שוסהיים סבור כי קמפיין ההסברה שלהם הוא בין הגורמים לירידה בשיעור 13% שחלה בשיעור המתת העוּבָּרים. ועדיין עשרות אלפי עוברים אינם זוכים להיוולד. "זה כואב מאוד", הוא אומר, "ובפרט כשאתה רואה יום-יום איך אפשר במעט הסברה ובעזרה נכונה להציל כל-כך הרבה ילדים".

מציל הילדים. הד"ר אלי שוסהיים

פינת ההלכה ומנהג

נרתיקי מזוזה

שאלה: מה דינם של נרתיק מזוזה שבלה, הניילון שעטף את הקלף או סרט הדבק שבו הודבקה המזוזה – האם הם טעונים גניזה?

תשובה: על חפצים ששימשו למצווה, וכעת אינם ראויים לשימוש, אמרו חז"ל: "תשמישי מצווה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין. ואלו הן תשמישי מצווה: סוכה, לולב, שופר, ציצית; ואלו הן תשמישי קדושה: תיקים של ספרי-תורה, תפילין ומזוזות...".

הקלף שעליו כתובים תפילין, מזוזה וספר-תורה נחשב 'גוף הקדושה'. כשהוא בלה ונפסל, יש לגונזו בגניזה מיוחדת – לקוברו בתוך כלי חרס וכדומה, השומר עליו לימים רבים.

נרתיק מזוזה נחשב 'תשמיש קדושה' וטעון גניזה, מכיוון שהוא משמש לכבוד המזוזה. לכן גם אם הקלף שבתוכו עטוף בעטיפות נוספות, לא נגרעה קדושתו.

גם ניילון או נייר העוטף את קלף המזוזה דינו כ'תשמיש קדושה'. אולם אם עטפו את הקלף בשני כיסויים, הכיסוי החיצוני אין בו קדושה.

תשמישי מצווה (וכל-שכן תשמישי קדושה) בשעת מצוותם - אסור להשתמש בהם לדבר של חול. לכן אסור לקשור דברים בחוטי הציצית התלויים בבגד שהאדם לובש. אך ציציות, סוכה ושופר לאחר זמן קיום המצווה – מותר לזורקם, אבל אסור לעשות זאת בדרך ביזיון.

המסמרים והדבק ששימשו למזוזה הם לכל היותר 'תשמישי מצווה' (אפשר להשליכם לערֵמת הגזם, אבל לא לפח האשפה).

מקורות : מגילה כו,ב. שו"ע או"ח סי' מב ס"ג ושו"ע אדמו"ר הזקן שם, וסי' קנד ס"ג וביה"ל שם. יו"ד סי' רפב ס"י ואילך. חובת הדר פ"א ס"י, צדקה ומשפט פט"ו סכ"ה, גנזי הקודש פ"ו סכ"א-כג, וש"נ.