פרשת שמות

  סרבניות   המצפון הראשונות בהיסטוריה

כיצד התהפך מצבם של בני ישראל ממשפחה סגורה ומבודדת הקרובה למלכות, אשר אח להם בבית המלך, לעם של עבדי עבדים.

תהליך זה לא התרחש ביום אחד, אלא באופן איטי ועקבי. מעין תכנית שלבים שטנית. היא החלה לאחר מותם של יוסף, של אחיו ושל שאר בני דורו.

על פי דברי חז"ל נבע המהפך במצרים משתי סיבות הקשורות למעשי בני ישראל. האחת – ראוותנות ממונית, בעודם גרים בארץ לא להם. השניה – "השתלטות" יהודית על מצרים. שתי סיבות אלו היוו את הגורם המניע למהפכה המצרית.

נמצאה גם הסיבה המדינית לשנאה זו. כשפרעה פונה אל עמו, יודע הוא שהסיבות לשנאת נתיניו הן קנאה וחמדה, אך הוא מבין כי אי אפשר לבצע מהפך כה קיצוני בגלל סיבות אלו. לכן הוא מוצא סיבה רצינית יותר: "ויאמר אל עמו, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א', י').

צריך להזהר מהיהודים, אומר פרעה לנתיניו. הם מסכנים את שלום המדינה, הם גייס חמישי בתוכנו. צריך "לרסן" אותם: "הבה נתחכמה לו" .

ההתחכמות הפרעונית היתה פשוטה ומוכרת: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א', י"ג-י"ד).

פרעה מוטרד מההתרבות העל-טבעית של העם העברי, מהנשק הסודי של העבריים - המאזן הדמוגרפי...

הוא קורא לארמונו את המיילדות העבריות, שפרה ופועה, ופוקד עליהן פקודה שלפי הקוד האתי העברי היא פקודה בלתי מוסרית בעליל: "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה. ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אתו ואם בת היא וחיה" (שמות א, ט"ו-ט"ז).

לא פחות ולא יותר - לרצוח תינוקות. המיילדות עמדו בפני דילמה ערכית קשה. מצד אחד, אם לא תשמענה לציווי המלכותי הן תוחלפנה באחרות, אכזריות יותר. מה גם שהן מסכנות את חייהן בסירוב לשמיעת הצו המלכותי. מצד שני, כיצד ניתן להעלות על הדעת את האפשרות להרוג תינוקות שזה עתה נולדו, הרי אין לך רצח אכזרי ומתועב מזה.

כדי להבין את הסיכון שבהפרת הצו המלכותי, די לנו אם נביט בתיאור השלטון הפרעוני באותה תקופה:

"שלטונם של הפרעונים המצריים נבנה סביב האמונה שהם התגלמותו של האל הורוס, וצאצאיו של האל רע, אל השמש. הם הזדווגו בדרך כלל עם אחיותיהם ועם בנותיהם כדי להימנע מדילול הדם האלו-הי שבעורקיהם. פרעה נתפש כשולט בטבע. דבר לא נסתר ממנו וכל רצונותיו התגשמו. הוא היה הכהן הגדול, השופט העליון ומפקד החיילות והממשלה. הצדק הוגדר לפי מה שפרעה אוהב, ואילו העוול לפי מה שפרעה שונא. שליט שדברו היה חוק ולא יעבור, והעניש עבריינים בכריתת אפם ואוזניהם.

אך המיילדות לא היססו, והתקדים נקבע... אכן, עדיין נצטרך להבינו במדוייק, שהרי נפשות מוטלות על הכף. אבל בכל זאת מדובר בתקדים, ניתן לומר אפילו תקדים היסטורי: "ותיראן המילדת את האלקים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" (שמות א', י"ז) . זוהי העדות העתיקה ביותר המצויה בידינו, המתארת בפשטות מהממת את תופעת הסרבנות.

הכרעתן המצפונית של המיילדות שלא להשמע לפקודת המלך לא הייתה אוטומטית. ההכרעה היתה הכרעה מוסרית המבוססת על עקרונות ערכיים. ואכן, הפסוק מדגיש: "ותיראן המילדת את האלקים" . לא שכלן הוביל למסקנה זו, וגם לא הרגשות המוסריים, אלא האלקים. יראת השמים שלהן לא הסכימה לשיתוף פעולה אכזרי זה, והן החיו את הילדים.

  הסנה, האש והקוצים

הרחק הרחק מעמו הסובל, גדל משה בארמון המלכות, וטעם ממנעמי חיי החצר המצרית.

ביום בהיר גילה את בני ישראל המעונים, ושילם מחיר כבד על תגליתו. הוא הרג מצרי שהתנכל לעברי. חייב היה להמלט ממולדתו למדין, ועתה, חי כפליט בארץ לא לו.

גם שם, בארץ המקלט, לא שכח את אחיו. הלב, שנפתח ביום ש "יצא אל אחיו" (שמות ב, יא), לא ננעל שוב. הוא לא יכול היה להסיר ממחשבתו את החשש מה יעלה בגורלם.

משה רועה את צאן חותנו, נמשך אל בדידות המדבר. כשהתהלך במרחביו השותקים, שמע בוודאי באוזני רוחו, את זעקות אחיו שבקעו מארץ השעבוד. באותן שעות כאב, ייסרו אותו שאלות בדבר גורל עמו. שאלות, שלא מצא להן מענה.

ואז נגלה אליו האלוקים: "וירא מלאך ה'אליו בלבת אש מתוך הסנה, והנה הסנה בוער באש... איננו אוכל" (שמות ג, ב).

מדוע נזקק האלוקים לאמצעי ההמחשה של הסנה? אכן, צורך שעה היה הדבר. מול משה, הכורע תחת משא מחשבותיו הקודרות, הציב הבורא את הסנה כמראה מוחשי ומופלא. מראה, שמשך את תשומת לבו של משה, עד ש"ויאמר משה: "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה! מדוע לא יבער הסנה" (שם ג') .

מול אירוע חריג זה, שסתר את חוקי הטבע, עמד משה נפעם. האש נהגה בניגוד לטבעה. הסנה ניצב במרכז הלהבות המלחכות אותו מכל צד, ונשאר שלם ובלתי ניזוק.

תמונת הסנה המופלאה הקרינה על מחשבות היאוש ששלטו אז במוחו. בהארת פתאום הבין משה משהו מופלא: כשם שהסנה בוער באש ואיננו אוכל, כך המצרים אינם יכולים לכלות את ישראל (מדרש רבה שמות ב, ה).

חוקי הטבע נתונים לשליטתו הבלעדית של בורא העולם, וגם על חוקי ההיסטוריה פרוסה השגחת הבורא.

היה זה נצוץ התקוה הראשון בלבו, אחרי שנים ארוכות של יאוש ותוגה.

משה עמד בלב המדבר וצפה בשיח הקטן, המגלם את ההיסטוריה כולה. זהו גורלו של עמו. אש השנאה, המבקשת לשורפו עד תום, תהיה מהיום והלאה הסמל היהודי.

עוד בטרם נהיה לעם, התבשר משה, כי סנה נצח ישראל יבער לנצח!

  מסר בתחתית העולם

סוד גיבושנו לעם, דווקא במצרים, הוא החי בנו לעד. הוא מחזיר לנו, לאחר תקופות שקיעה, בכל פעם מחדש, את צורתינו המקורית ואת העתיד הצפון לנו.

מצרים היתה מחנה העבודה הראשון שלנו. הקבלה איומה זו טמונה בעומקו של הפסוק בפרשתנו המתאר את תולדות המהפך שחל בחיי עם ישראל בארץ הנילוס והפרעונים. מהפך שהביא לגלישת העם מרום הכבוד והיוקרה, שזכו לו בעטיו של שלטון יוסף, אל תהום השעבוד, ההשפלה והדיכוי.

וכה הם דברי הפסוק: " וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם " (שמות א', י"א) .

לא הרווח הממשי עניין את פרעה, כי אם השפלת העם העברי ושחיקת זהותו העצמית. דיכויים עד עפר היה חשוב בעיניו, מעבר לתועלת שתצמיח עבודת הפרך בהקמת ערי מסכנות.

זו בדיוק היתה אושוויץ של ימינו!

זו גם היתה המציאות המצרית האיומה. הטבעת הבנים הזכרים ביאור מעוררת בבירור את קשר הפשע של רצח עם... העבודה המשפילה היא בחזקת הצגה. הקרבנות הם השחקנים, ואילו הנוגשים הם בגדר צופים נהנים. במצרים כבאושוויץ, השוט הוא הסימן להשגחה הפעילה במשחקו של הקרבן.

והנה, דווקא במחנה ריכוז מצרי זה, בתחתית העולם, בשעתם הקשה ביותר, זכו עבדים מוכים ומפוררים אלו לתואר עם, כפי שנאמר: " ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים " (שמות ו', ז').

עתה הוא הרגע המתאים ליצירתו של העם החדש. עם שאין דומה לו, עם שהולדתו בתוככי האבסורד. עם שגיבושו החל בנקודה העלובה ביותר בחייו. בנקודה שבה עמים אחרים נעלמים. עם שבהתנערותו משבי מצרים יפגין חירות מלאה מחוקי ההיסטוריה שכילו בנסיבות דומות ממלכות ואומות אדירות. בעצם הוויתו הוא יכריז על אי תלותו בתנאים חומריים. כדי להוות יחידה לאומית מגובשת הוא אינו זקוק למולדת, למסגרות שלטוניות ריבוניות או לצבא.

הכרזתו כעם דווקא שם, יצרה עם בן חורין במלוא מובן המילה. גלות מצרים וההיחלצות ממנה באו ללמד על האלוקים הכול יכול, יוצר החוקים כולם, שהאציל על עם זה מחירותו הרוחנית. לא לחינם דימו הפרשנים את פרשת יציאת מצרים - פרשת בריאת העם, לבריאת העולם.

היום אנו יודעים. ה"אקסודוס" (יציאת מצרים) השפיעה עמוקות על האנושות, אף מעבר לעולמם של המאמינים. היא האצילה על העולם כולו (בייחוד על החלק הקרוי מערבי). בשורתו הציתה את דמיונם של לוחמי חופש ברחבי העולם, הזינה את רעיון השוויון של כל נברא בצלם אלוקים והניעה גלגלי תנועות מהפכניות רבות במרוצת הדורות.

לנו כעם העניקה גלות מצרים את נצח הקיום בתוככי החברה האנושית. מהות לידתו המשונה, שכאמור, שברה כל היגיון היסטורי, טבועה באופיו לעד. החיוניות אחרי אושוויץ של דורנו יונקת אף היא מאותם כוחות שניסכו בו אז, באושוויץ הקדומה.

סוד גיבושנו לעם, דווקא במצרים, הוא החי בנו לעד. והוא מחזיר לנו, לאחר תקופות שקיעה, בכל פעם מחדש, את צורתנו המקורית ואת העתיד הצפון לנו.

  האמת מאחורי הגמגום

משה היה כבד פה וכבד לשון. בעיניו היווה מום זה מכשול למנהיגות. מחסום טבעי שאינו מאפשר את קבלת השליחות האלוקית. הוא אף העלה טענה זו באוזני האלוקים עצמו, בעת ההתגלות בסנה במדבר: " בי ה', לא איש דברים אנוכי, גם מתמול גם משלשום, גם מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנוכי " (שמות ד', י') .

הטענה הגיונית. וכי מסוגל הגמגמן להלהיב בדבריו המקוטעים את לבם של מזי הרעב המיואשים? כלום בכוחו להדליק בנשמתם את ניצוץ התקווה בגאולה הקרבה והולכת? ואף אם יקבל העם את דבריו, כלום יתפעל פרעה הגאה והאכזר מ"עוצמת" דברי האיש, שאינו מבטא משפט שלם כראוי? האומנם ישמע לו וישחרר את נתיניו המשועבדים?

המציאות הקשה זועקת למנהיגות מסוג שונה, למנהיגות כריזמטית המסוגלת להוביל עם שלם בכוח פיה.

תשובת האלוקים על טענה זו היתה: " מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש... הלא אנוכי ה' " (שמות ד', י"א).

האלוקים מודיעו שגם להבא יישאר כבד פה. אולם בכבדות פיו עליו להיאבק בפרעה ולגאול את העם. וכאן מתייצבת השאלה: מדוע? מדוע לא ריפא אותו האלוקים? למה לא העניק לו את כשרון הדיבור המושלם? כלום לא יצליח כך יותר בתפקידו? הלא האלוקים שם פה לאדם!

אך לא. שליחותו היא שתבעה את מומו.

האמת המוחלטת של תורת ישראל דורשת את הסרת הסממנים הכריזמטיים החיצוניים מאישיותו של הגואל. לבל יאמרו הבריות שיוצאי מצרים הלכו שבי אחר קסמי פיו, והאיש כבש את דמיון ההמון ואת לבו בכושרו הריטורי. מומו של משה היה, איפוא, סגולתה הגדולה של השליחות. גמגומו וכבדות לשונו היו חותם האמת הטבוע בדבריו. הם הצביעו, שנקיים היו מהלכיו מכל שמץ של דמגוגיה מלהיבה העלולה להטעות ולמשוך אחריה גם אנשים נבונים. כך ניצבו הדברים שהשמיע משה במצרים ובסיני, בהירים ושקופים, ללא תוספת מלל צבעוני.

דברים אלו ניצחו בכח אמיתתם הפנימית את הקשה שבאומות.

למאמרים נוספים על פרשת שמות, לחץ כאן

בברכת שבת שלום!

תגובות, הערות והארות ניתן לשלוח למייל - [email protected]