ט"ו באב – יום החיבורים

ט"ו באב הוא תאריך בעל משמעות עתיקת יומין. המשנה הידועה בסוף מסכת תענית מעידה כך: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים [...] יוצאות וחולות בכרמים". הגמרא (שם ל:-לא.) מבינה כי לא המחולות הם אלו שהפכו ימים אלו ל"ימים טובים לישראל", אלא להפך – מפני ייחודיותם של הימים הללו נבחרו דווקא הם לימי המחולות בכרמים. ייחודיותו של יום הכיפורים מובנת – "משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות", אך מהי ייחודיותו של ט"ו באב? הגמרא מביאה לכך מספר הסברים:

א.     "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה" – מפשט הפסוקים (במדבר לו) נראה כי חל איסור על בני שבטים שונים להינשא זה לזה, כדי למנוע העברת נחלה משבט לשבט. בט"ו באב התחדשה ההלכה שהגבלה זו היתה קיימת רק בדור באי הארץ, אך לאחר מכן השבטים מותרים לבוא זה בזה.

ב.      

 "יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל" – לאחר מעשה פילגש בגבעה, "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר: אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה" (שופטים כא א). בט"ו באב התירו את שבט בנימין לבוא בקשרי נישואין עם שאר השבטים, משום שפסקו שהשבועה חלה רק על דור הנשבעים ולא על בניהם.

ג.        "יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה, שנאמר: 'וַיְהִי כַֽאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם, וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי'". ביום זה ידעו ישראל בוודאות שכלתה מיתת דור המדבר, ואלו שנשארו בחיים יזכו להיכנס לארץ. מאותו יום, חזרה הנבואה למשה בהארת פנים, "פה אל פה" (רש"י שם).

ד.      "יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל" – במשך כל תקופת פיצול הממלכה היה נתק עמוק בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, שבין השאר נבע מכך שנמנע מישראל לעלות לרגל למקדש שהיה בממלכת יהודה, בעקבות המחסומים שהציב ירבעם בן נבט על הגבול. הושע בן אלה, המלך האחרון בממלכת ישראל, ביטל חסימה זו ובכך איפשר לישראל לעלות לרגל ולחגוג במקדש עם אחיהם בני יהודה.

ה.     "יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה" – בתקופת מרד בר כוכבא, לאחר שנכבשה בתשעה באב (משנה תענית ד ו), והרוגיה לא ניתנו להיקבר במשך כמה שנים.

ו.       "יום שפסקו מלכרות עצים למערכה" – מניסן עד ט"ו באב היו כורתים עצים לצורך המערכה על המזבח עבור כל השנה, אך "מכאן ואילך תשש כח החמה ויש בעצים לחלוחית ומעלין עשן וגם יגדל תולעת [...] שכל עץ שנמצא בו תולעת פסול למזבח [...] ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת" (רשב"ם ב"ב קכא:).

ומסיימת הגמרא" "מכאן ואילך, דמוסיף – יוסיף", ופירש רשב"ם (שם): "דמוסיף מן הלילה על היום לִשנות [=ללמוד] – יוסיף ימים [...] שמתוך שהלילות מאריכין והימים מתקצרין צריך לעסוק בלימודו גם בלילה".

אם נתבונן בכל הדברים הללו, נראה שהמשותף לכולם הוא החיבור. החיבור בין שבטי ישראל בנישואין, החיבור ביניהם בעבודת ה' במקדש, החיבור בין הקב"ה לישראל באמצעות הדיבור הנבואי ששב אל משה בהארת פנים ובאהבה, החיבור הטבעי בין האדם לאדמה – "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג יט), וסיום מצוַת כריתת העצים לקרבנות – שהם ערוץ הקשר החי בין הקב"ה לישראל בעבודת המקדש. לפיכך יום זה מתאים גם להיות יום של הגברת החיבור בין האדם לתורה, שמחברת אותו למה שלמעלה ממנו, ולעצמיותו הפנימית.

לאור כל זאת, אין מתאים מיום זה להיות יום של יסוד החיבור העמוק והנפלא שבין האיש לאישה. ה'אהבה' (בגימטריה 'אחד'), כשמתגלה ומתבטאת בצורה אמיתית ועמוקה – מאחדת את השניים הנפרדים-לכאורה, ויוצרת יצירה חדשה ואחדותית. כך האהבה שבין ה' לישראל, שבין שבטי ישראל – ושבין האיש לאישה.

נוכל לומר שט"ו באב מתקן את הפירוד שנוצר בתשעה באב. כך ניכר למשל במתי המדבר, שמתו כל שנה בליל תשעה באב ופסקו מלמות בט"ו באב, וכן בהרוגי ביתר, שנהרגו בתשעה באב וניתנו לקבורה בט"ו באב. חטא המרגלים והחורבן יצרו פירוד, בין ה' לישראל ובתוך עם ישראל עצמו – וט"ו באב, יום החיבורים, מחבר את הפרודים ויוצר את האיחוד. בדרך רמז נוכל לומר שט"ו באב מורכב מהאות ט', המציינת את ט' באב, ומהאות ו', המציינת את החיבור (הן כמילה 'וו', והן כאות). החיבור מתקן את ט' באב, ויוצר את האחדות הנפלאה ורבת הרבדים של ט"ו באב.