ב-ט' באב קרו חמשה דברים רעים (משנה תענית ד,ו), אנו צמים על חורבן המקדש שנעשה ביום זה. נראה שלא במקרה חורבן הבית יצא בחודש אב, אלא שבחודש אב יש קשר לדברים שכנגד החורבן, ולכן כשנעשה לחיוב זה מתגלה בחיוב גדול, וכשלהיפך ח"ו אז זה מתגלה בשלילי גדול. בט"ו באב יש שמחה: 'א"ר שמעון ב"ג: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב … ט"ו באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, מאי דרוש? (במדבר לו, ו) "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד" וגו', דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל, שנאמר (שופטים כא, א) "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה". מאי דרוש? אמר רב: ממנו ולא מבנינו. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר (דברים ב, טז) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי", אלי היה הדבור. עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר לאיזה שירצו יעלו. רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה … רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה' (תענית ל,ב-לא,א). סיבת חורבן בית המקדש, מובא בגמ': 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז, וגלוי עריות ושפיכות דמים. ע"ז דכתיב (ישעיהו כח, כ) "כי קצר המצע מהשתרע". מאי קצר המצע מהשתרע? א"ר יונתן: קצר מצע זה מהשתרר עליו שני רעים כאחד...  גלוי עריות דכתיב (ישעיהו ג, טז) "ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה"... שפיכות דמים דכתיב (מלכים ב כא, טז) "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה". אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים' (יומא ט,ב). עניין שנאת חינם, היפוכו מופיע בט"ו באב בכך שהותרו שבטים לבא זה בזה, שבכך בטל הפירוד שהיה בבנ"י, שפירוד הוא השורש של שנאת חינם. הע"ז שמודגשת בט' באב, היפוכו בט"ו באב זהו שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם כדי שלא יעלו לרגל, ובמקום זאת שם את שני הפסלים, כך שביטול הפרוסדיות קשור בביטול קשר לע"ז. גילוי עריות שמודגש בט' באב, היפוכו בט"ו באב זהו שהותר להתחתן עם שבט בנימין, שהאיסור היה בעקבות מה שהתגלגל מחטא העריות בפלגש בגבעה, כך שזה קשור לגילוי עריות, שהתירו להתחתן בם כעין בשל שתוקנו מקשרם לחטא עריות שהיה בקשר לפלגש בגבעה שלכן נשבעו שלא לתת להם נשים. (ובכ"א יש בזה עניין הקשור באיסור בנשים, כך שדומה לעניין גילוי העריות). שפיכות דמים שהודגש ט' באב היפוכו בט"ו באב זהו שהובאו הרוגי ביתר לקבורה. שהם נהרגו, ולכן דומה לשפיכות דמים. ויותר מזה מובא השורש לחורבן ביתר ע”י שפיכות דמים: 'שלש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתר, והוה ר' אלעזר המודעי יושב על השק ועל האפר, ומתפלל בכל יום ואומר: רבון העולמים, אל תשב בדין היום, אל תשב בדין היום. בעא אדריינוס מיזל ליה. אמר ליה חד כותיי: לא תיזיל לך, דאנא חמי מה מיעבד ומשלים לך מדינתא. עאל ליה מן ביבא דמתינתא. עאל ואשכח רבי אלעזר המודעי קאים מצלי. עבד נפשיה לחיש ליה בגו אודניה. חמוניה בני מדינתא, ואייתוניה גבי בן כוזבא. אמרון ליה: חמינן ההן סבא משתעי לחביבך. אמר ליה: מה אמרת ליה? ומה אמר לך? אמר ליה: אנא אמר לך, מלכא קטל לי, ואי לא אנא אמר לך, את קטל, יתי טב לי מלכא קטל יתי, ולא את. אמר ליה: אמר לי דאננא משלים מדינתאי. אתא גבי רבי אלעזר המודעי, אמר ליה: מה אמר לך הדין כותייא? אמר ליה: לא כלום. מה אמרת ליה? א"ל: לא כלום. יהיב ליה חד בעוט וקטליה. מיד יצאת בת קול ואמרה: (זכריה יא) "הוי רעי האליל עזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו זרועו יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה", הרגת את רבי אלעזר המודעי, זרוען של כל ישראל, ועין ימינם. לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש, ועין ימינו כהה תכהה. מיד נלכדה ביתר ונהרג בן כזובה' וכו' (יר' תענית ד,ה). לכן בהבאת הרוגי ביתר לקבורה, יש כעין גילוי תיקון של שפיכות דמים. עוד מובא על החורבן: '… דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (ירמיהו ט, יא) "מי האיש החכם ויבן את זאת"? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים, ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (ירמיהו ט, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו'. היינו "לא שמעו בקולי”, היינו "לא הלכו בה”? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה' (נדרים פא,א). שהכוונה: 'כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. והיינו לא הלכו בה, כלומר בכונתה ולשמה' (ר"ן). כנגד עניין הזלזול בתורה לשמה שמתגלה בט' באב, בט"ו באב יש את העניין של 'יום שפסקו מלכרות עצים למערכה', שסיבתה: 'רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין' (תענית שם). שדבר זה מבטא את היחס לתורה, שלא רק מקיימים את התורה כמו שהצטוו, אלא דואגים שתתקיים בשלמות המרובה ביותר, כי מבינים שזו תורת ה'. לכן הפסיקו לכרות עצים בגלל שלא היו מתייבשים כראוי, ולא המשיכו והסתפקו ביבוש חלקי, והיו אומרים שזה מספיק, העיקר שדולק. אלא דאגו שיתייבש כראוי, כדי שידלק כראוי, כך שזה מראה את היחס הראוי לתורה. לכן גם ביום זה מתגלה הקשר ללימוד תורה, כמו שובא מיד: 'אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל. מכאן ואילך דמוסיף יוסיף, ודלא מוסיף יאסף' וכו'. 'מכאן ואילך – מחמשה עשר באב ואילך, דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה, יוסיף חיים על חייו. דלא יוסיף – לעסוק בתורה בלילות' (רש"י). שמרבים תורה, ולא מסתפקים במה שלומדים כרגיל, כי רואים את מעלת התורה, שלכן דבקים בה, ומיד כשיכולים מרבים את לימודה. עוד סיבה שמובאת על חורבן הבית: 'דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו? אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב). דנו דין תורה בלי היחס הראוי בין אדם לחברו, ולכן אפילו לא ניסו לעשות לפנים משורת הדין, אלא רק ע"פ דין. דבר זה שמתגלה בט' באב, היפוכו הוא ב'כלו מתי מדבר', שה' הענישם ולא מחל להם לפנים משורת הדין. ועוד שזה התבטא בגילוי של דבר לה' למשה: 'לא היה הדבור עם משה – ביחוד וחיבה, דכתיב "וידבר ה' אלי לאמר" אלי נתייחד הדיבור. ואע"ג דמקמי הכי כתיבי קראי בהו "וידבר". איכא דאמרי: לא היה פה אל פה, אלא בחזיון לילה גמגום' (רש"י). הרי שיש קשר לגילוי תורה, אבל בלי קירוב וחיבה, שנאמרה לו התורה אבל בלי חיבה. כך שעד אז זהו כעין תורה בלי לפנים משורת הדין, בלי היחס חיבה הראוי לאדם (שכאן זה בלי חיבה, למשה שהוא אדם). כך שבחודש אב מופיעים שני ההפכים, שאילו הינו זוכים הינו קשורים לצד החיובי ולא השלילי, וממילא לא הינו מגיעים לחורבן הבית. לעתיד נתקן את כל זה, ולכן נתחבר רק לצד החיובי, ולכן אז במקום גילוי של צער וחורבן, יהיה "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח,יט). בבי"א. נראה שכל זה בחודש אב, שבשמו מיוצג רמז ל-אב, שבו מתעורר ומתגלה היחוס שלנו לה' כ"בנים אתם לה' אלקיכם” (דברים יד,א), האם פועלים כראוי, שמבטאים את נשמתנו, או שלא ח"ו (שאז מתגלה מוות, כהמשך הפס': “לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת"). גם הוא החודש החמישי, ולכן בו מתגלה הקשר לתורה, האם אנחנו מתקנים את העולם ע"י התורה, או ח"ו שלא. לכן בט' באב מתגלה הצד שחוטא, כמו תינוק שנולד (לידה לאחר ט' חודשי הריון), שיש בו רק יצה"ר: '"טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל”. "טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם”, זֶה יֵצֶר טוֹב, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ יֶלֶד? כִּי אֵין מִזְדַּוֵּג לָאָדָם אֶלָּא מִבֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּלְמַעְלָה … "מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל”, זֶה יֵצֶר הָרָע, וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתוֹ מֶלֶךְ? שֶׁהַכֹּל שׁוֹמְעִין לוֹ, וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתוֹ "זָקֵן"? שֶׁהוּא מִזְדַּוֵּג לוֹ מִיַּלְדוּתוֹ וְעַד זִקְנָתוֹ' (קהל"ר ד,יג). ואילו ט"ו באב כנגד שם ה' שמתגלה כתיקון הרע בקשר לעמלק (שמות יז,טז. ברש"י), שכשימחה עמלק כל העולם יתוקן, שכך גם בזמן זה מתגלה צד הקדושה והתיקון. (לפני ט' באב ישנם שלושת השבועות שקשורים לחורבן – מהפריצה ועד החורבן, כנגד 3 עברות שעליהם נאמר כסיבת חורבן הבית [ביומא (ששלושת נעשו בבית ראשון, ובבית שני זה שנאת חינם ששקולה כנגד שלושתם)]. ישנה דעה ביר' שחורבן הבית הראשון היה בר"ח אב [ראה ב'מועדי ישראל' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א 'ארבעה תאריכים לחורבן הבית הראשון'], לפי זה יוצא שזה כנגד זה, א' אב מול ט"ו באב, שני חצאים, כשני הפכים). גם נראה שחמשת הדברים הרעים שקרו בט' באב (משנה תענית ד,ו: 'בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה, ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר') כנגדם יש בט"ו באב. כנגד הגזרה שלא יכנסו, כלו מתי מדבר בט"ו באב. כנגד חורבן בית ראשון, בט"ו באב בוטלו הפרוסדיות שמנעו לבא למקדש (וכן בוטל הע"ז בתחילת בית שני, כך שרק בראשון היה שייך הע"ז). כנגד חורבן בית שני, בט"ו באב הותרו להתחתן בין השבטים, והותר שבט בנימין לבא בקהל, ששני אלו קשורים לקשר בבנ"י, כך שזה כנגד החטא של שנאת חינם של בית שני (ואף שני דברים, כנגד שהוא הבית השני). כנגד נלכדה ביתר, בט"ו באב הובאו לקבורה. כנגד נחרשה העיר, בט"ו באב הפסיקו לייבש עצים, כעין עצים שצומחים לאחר חרישה.