"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן" וגו' [במדבר לג,א]. מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מביא ('בארץ לא זרועה' “מסעי") ארבעה הסברים מדוע התורה פרטה את המסעות: שנים מופיעים ברש"י (א. להודיע חסדיו של ה'. ב. גילוי אהבת ה' אותנו, שדאג לנו): '"אלה מסעי" – למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלי' ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה. שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות, צא מהם י"ד שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזירה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה שמשם נשתלחו המרגלים, שנא' (במדבר יב) "ואחר נסעו העם מחצרות" וגו' (שם יג) "שלח לך אנשים" וגו', וכאן הוא אומר "ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה", למדת שהיא במדבר פארן. ועוד הוצא משם ח' מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן, מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות, זה מיסודו של רבי משה הדרשן. ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת: משל למלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפאותו. כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו' (במדבר רבה)' (רש"י). כדי להבין את הטעם השני ברש"י, מביא הגרח"ד שליט"א את המהר"ל: 'כאן ישננו כו׳. פירוש: כי לפעמים היו ישראל בנחת ובשלוה, וזהו ׳ישננו׳. ולפעמים היו ישראל בצער כאשר היה חסר להם דבר, וזהו ׳הוקרנו׳. ולפעמים בסכנה היו, וזהו כמו חולה החושש בראשו. ואם תאמר: וכל זה מה נפקא מיניה שהוא מספר בדברים אלו? יש לומר: שכמו שהאב מספר כמה טורח הגיע לו עד בואו למקום הזה, והודיע לו איך היה מטפל עמו משום אהבתו אליו, כך השם יתברך היה מטפל עם ישראל בשביל אהבתו אליהם, ובשביל כך יזכרו ישראל הטובות שעשה להם, ויעבדו אותו בכל לב' (גור אריה על הפס'). הסבר שלישי מובא ברמב"ם (להראות לדורות את המציאות של המקומות ההם, שחיו בנס): '... סדר זכר המסעות יראה מפשוטו של ענין שזכר מה שאין תועלת בו כלל, ומפני זאת המחשבה העולה על הלב, אמר "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'". ומקום הצורך אליו גדול מאד, מפני שכל המופתים אינם אמיתיים רק למי שראם, אך לעתיד ישוב זכרם סיפור ואפשר שיכזיבם השומע. וידוע שאי אפשר להיות, וגם לא יצויר, שיהיה מופת עומד קים לדורות לבני אדם כולם. וממופתי התורה ומן הגדולים שבהם – עמוד ישראל במדבר ארבעים שנה, והמצא בו המן בכל יום; והמדבר ההוא כמו שזכר הכתוב "נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים", והם מקומות רחוקים מאד מן הישוב בלתי טבעיים לאדם, "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון" וגומר. ואמר בהם גם כן "ארץ לא עבר בה איש" וגומר, וכתוב בתורה "לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם" וגומר, ואלו כולם  מופתים גדולים גלויים נראים. וכאשר ידע האלוק יתברך שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד, כמו שמפקפקים בשאר הסיפורים, ויחשב שעמידתם היתה במדבר קרוב מן הישוב שאפשר לאדם לעמוד בו. כאלו המדברות ששוכנים בהם הערביים היום, או שהם מקומות שאפשר לחרוש בהם ולזרוע ולקצור, או להזון באחד הצמחים אשר היו שם, או שמטבע המן לרדת במקומות ההם תמיד, או שיש במקומות ההם בארות מים. מפני זה הסיר המחשבות ההם כולם, וחיזק עניני אלו המופתים כולם בבאור המסעות ההם, שיראו אותם הבאים, וידעו גודל המופת בעמוד מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה' (מורה נבוכים ג,נ). הסבר רביעי מובא בספורנו (להראות מעלתם של ישראל): '"אֵלֶּה מַסְעֵי”. רָצָה הָאֵ'ל יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּכָּתְבוּ מַסְעֵי יִשְרָאֵל לְהודִיעַ זְכוּתָם 'בְּלֶכְתָּם אַחֲרָיו בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לא זְרוּעָה', בְּאפֶן שֶׁהָיוּ רְאוּיִם לְהִכָּנֵס לָאָרֶץ. "וַיִּכְתּב משֶׁה”. כָּתַב מָקום שֶׁיָּצְאוּ אֵלָיו, וְהַמָּקום אֲשֶׁר נָסְעוּ מִמֶּנּוּ, כִּי לִפְעָמִים הָיָה הַמָּקום שֶׁיָּצְאוּ אֵלָיו בְּתַכְלִית הָרעַ, וְהַמָּקום שֶׁנָּסְעוּ מִמֶּנּוּ טוב. "וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוצָאֵיהֶם”. וְלִפְעָמִים קָרָה הֵיפֶךְ זֶה. וְכָתַב גַּם כֵּן עִנְיַן הַמַּסָּע שֶׁהָיָה לָצֵאת מִמָּקום אֶל מָקום בְּלִי הַקְדָמַת יְדִיעָה, שֶׁהָיָה זֶה קָשֶׁה מְאד, וּבְכָל זֶה לא נִמְנְעוּ. וּבְכֵן נִכְתַּב בְּכָל אֶחָד מֵהֶם "וַיִּסְעוּ" מִמָּקום פְּלונִי "וַיַּחֲנוּ" בְּמָקום פְּלונִי, כִּי הַמַּסָּע וְהַחֲנָיָה הָיָה כָּל אֶחָד מֵהֶם קָשֶׁה' (ספורנו על פס' א-ב). נראה שכל הדעות מרומזות בחז”ל בתנחומא בפרשתנו. שיטת הרמב”ם מרומזת בסימן א': 'אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, היזהרו במצותי ושמרו את התורה, וראו כמה נסים ונפלאות עשיתי לכם משעה שיצאתם ממצרים והפלתי שונאיכם והעברתי אתכם בים והפלתי פחד ורעדה באויביכם, שנאמר: "אז נבהלו אלופי אדום" וגו' (שמ' טו טו), והשמדתי את האמורי וסיחון ועוג. וכל ארבעים שנה שהייתם במדבר, לא הנחתי אתכם אפילו שעה אחת. כמה שונאים באו עליכם ולא הנחתי אתכם לברוח. וכמה נחשים ועקרבים הרגתי מפניכם, שנאמר: "המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב" (דברים ח טו), ולא הנחתי אותם להזיק אתכם. לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר, כדי שידעו כמה נסים עשיתי עימהם בכל מסע ומסע. מנין? ממה שקראו בעניין: "אלה מסעי בני ישראל ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'”'. הרי שהעקרון של כתיבת המסעות הוא כדי להראות את ניסי ה', ממילא זהו גם להוכיח לדורות את ניסי ה' שם, כדברי הרמב”ם. שיטת הספורנו מרומז בסימן ב': '"אלה מסעי בני ישראל”. זה שאמר הכתוב: "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן” (תה' עז כא) … ומה הצאן כל מקום שהרועה מנהיגה היא נמשכת אחריו, כך ישראל, כל מקום שהיו משה ואהרן מסיעין אותם, נוסעין אחריהם, שנאמר: "אלה מסעי בני ישראל”. לקיים מה שנאמר: "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן”'. הרי שמודגש כאן העניין שבנ”י הלכו אחר משה ואהרן. ההסבר של רבי תנחומא נאמר במפורש בסימן ג': '"אלה מסעי בני ישראל” משל למה הדבר דומה? למלך שהיה בנו חולה, הוליכו למקום אחר לרפאותו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, ואמר ליה: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך. כך אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני. לכך נאמר: "אלה מסעי בני ישראל”'. נראה שבזה גם מרומז על דרשתו של רבי משה הדרשן, שלכאורה המשפט: 'כך אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני' לא מובן, הרי העיקר הוא להראות את דאגתו של ה' לנו? איך זה קשור למה שהכעסנו את הקב”ה? לכן נראה שיש כאן רמז בעומק, לומר שיש כאן גם סיבה נוספת, והיא כמו שהביא ר”מ הדרשן, שה' ריחם עלינו, כמו שהמלך מספר על דאגתו, וזה אע”פ שהכעסנו את ה', שכחלק מההכעסות היה חטא המרגלים. ממילא זהו שאע”פ שהכעסנו את ה' בחטא המרגלים, ולכן הענישנו להיות במדבר, כבכ”ז ה' ריחם עלינו. אולי אפשר שברמז רומז בשלושת הדברים שהמלך מספר, לשלושת השלבים של זמן המדבר (שזהו יסוד ההסבר של ר”מ הדרשן, שלא נענשו להיות נודדים אלא רק קצת, בחלק האמצעי): 'כאן ישננו' מרמז על החלק הראשון, כמו שינה שהיא בלילה, והרי היממה מתחילה מהלילה. לכן מרמז על החלק ההתחלתי – הראשון של זמן המדבר. 'כאן הוקרנו' מרמז על הזמן האמצעי, הזמן של העונש על המרגלים. שזהו 'הוקרנו' לשון המרמזת על שחטאנו לה', לשון קרי, כמו שנאמר "ואם תלכו עמי קרי” (ויקרא כו,כא). "ואם תלכו עמי קרי" – רבותינו אמרו עראי, במקרה שאינו אלא לפרקים, כן תלכו עראי במצות. ומנחם פירש לשון מניעה, וכן (משלי כה) "הוקר רגלך" וכן "יקר רוח" (משלי יז). וקרוב ל' זה לתרגומו של אונקלוס, ל' קושי, שמקשים לבם להמנע מהתקרב אלי' (רש"י). כך 'הוקרנו' מרמז על חטא (שהלכו בקרי עם הקב”ה) – שחטאו במרגלים, וכן מרמז בקרי ללשון ארעי ולשון מניעה ולשון קושי, שה' מנע זמנית (מניעה ארעית) את כניסתנו לארץ, שגזר עלינו גלות במדבר, ובכ”ז על אף שגזר שיהיה לנו קושי במסעות, בכ”ז ריחם ולא הקשה עלינו לנדוד הרבה. לכן זה מרמז על החלק השני – זמן הענוש בגלות במדבר על חטא המרגלים. 'כאן חששת את ראשך" מרמז על החלק השלישי, כרמז שאז נפטר אהרן (ובסוף גם משה), שזהו הראש (מנהיג), לכן מרמז על כאב ראש, שאיבוד המנהיגים הכאיב לבנ"י. או שבחלק השלישי כבר מתכוננים לכניסה לארץ, ולכן נלחמו בעוג וסיחון, שהם היו חזקים מאד (שלכן סמכו הגוים עליהם שיעצרו את בנ"י מלהיכנס לארץ), ולכן באופן מציאותי עלה חשש בבנ"י להילחם בהם. (אמנם יש איסור לפחד מהאויב במלחמה, אבל כמו שמסביר מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שהכוונה באיסור זה על פחד שמשתק, שלא נלחם בשל הפחד. אבל פחד טבעי שיש חשש במלחמה, זה קיים בכל אחד, ועל זה לא נאמר האיסור). ועוד שבעוג נאמר בחז"ל במפורש שמשה חשש: '(במדבר כא, לד) "ויאמר ה' אל משה אל תירא". מכדי סיחון ועוג אחי הוו, דאמר מר: סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו. מאי שנא מעוג דקמסתפי, ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי? א"ר יוחנן אר"ש בן יוחי: מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו, אמר: שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, שנאמר (בראשית יד, יג) "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי", ואמר רבי יוחנן: זה עוג שפלט מדור המבול' (נידה סא,א). לכן 'חששת את ראשך' מרמז על החלק האחרון בזמן המדבר. אולי אפשר לומר ע"ד הדרש שבמשפטים שהמלך אומר יש רמז לשלושת הדרשות הנוספות (רמב”ם, ספורנו ור”מ הדרשן): 'כאן ישננו', בשינה אדם חולם על דברים שמעל המציאות. כך גם במדבר הם היו במקומות שהם מעל המציאות של קיום חיים לאדם, שלכן במשך הדורות אנשים יפקפקו בזה ויאמרו שלא יכול להיות שהיו בכאלו מקומות, אלא ודאי שהיו ליד ישוב וכדו'. לכן נכתבו המסעות [ומודגש 'ישננו', שנינו ישנו, שיש כאן את בנ"י שחיו שם, וה' שפעל למענם שיוכלו לחיות במדבר] (כפרוש הרמב"ם). 'כאן הוקרנו', בלילה במדבר קר, ולכן מרמז על העונש של הגלות במדבר ארבעים שנה, שה' ריחם עלינו גם בזה [לכן מודגש 'הוקרנו', שנינו, שבנ"י חטאו ונענשו, וה' ריחם והקל מהעונש] (כפרוש ר”מ הדרשן). 'כאן חששת את ראשך', זה מרמז על הקושי של בנ"י, שאע"פ שהיה להם קשה, בכ"ז הלכו אחר ה' במדבר [לכן מודגש 'חששת בראשך', שהדגש הוא אתה – בנ"י, שמראה את מעלתכם] (כפרוש הספורנו).