"וירא את הקיני וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך" (במדבר כד,כא). '"וירא את הקיני וישא משלו". אמר לו בלעם ליתרו: קיני, לא היית עמנו באותה עצה? מי הושיבך אצל איתני עולם? והיינו דא"ר חייא בר אבא א"ר סימאי: שלשה היו באותה עצה, אלו הן: בלעם, איוב ויתרו. בלעם שיעץ, נהרג. איוב ששתק, נידון ביסורין. ויתרו שברח, זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית, שנאמר (דברי הימים א ב, נה) "ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב", וכתיב (שופטים א, טז) "ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים"' (סנהדרין קו,א). 'הוא ברח מפני שאח"כ מיחה בפרעה ורצה להרגו... ולכאורה צ"ל דבלעם לא ידע מבריחתו של יתרו, דאל"ה לה היה מתמה ע"ז, אך בשמ"ר פ' כ"ז איתא שאמר לו בלעם למקום יפה ברחת, יעו"ש. וא"כ הרי ידע מזה, וצ"ל דלא היה יודע סיבת בריחתו' (ת"ת). דברי הת"ת נכונים מצד דברי המדרש שאומר: '… כך בלעם ראה ליתרו ועמלק בעצה. עמד על עמלק ומחה שמו. בא לראות יתרו, מצאו שעשה תשובה. אמר לו: למקום יפה ברחת' (שמו"ר כז,ו). הרי שמה שבלעם אמר זה בשל שיתרו חזר בתשובה, ולא מצד שברח, ולכן מתאים לומר שלא ידע סיבת בריחתו. אולם לכאורה זה דחוק, שהרי כיון שהיו שלושתם יחד, סימן שידעו אחד מהשני, כך שקשה להעמיד שיתרו ברח על חייו והם לא ידעו זאת. לכן נראה שבלעם ידע שיתרו ברח, ובכ"ז חשב שכיון שיתרו היה בהתחלה עם עמלק בעצה לפגוע בבנ"י, אז מה שחזר אח"כ בתשובה ולכן יעץ שלא לפגוע כשישב עם בלעם ואיוב, חשב לעצמו בלעם שזה מספיק בכדי שיכופר לו על מה שחטא בהתחלה, שיעץ להרעה לבנ"י יחד עם עמלק, אבל זה לא מספיק בכדי שיזכה להתקשר כ"ך בבנ"י עד שישבו בניו בלשכת הגזית. אמנם בגמ' לא מופיע דבר על יתרו ועמלק, אולם כיון שאומרת הגמ' שבלעם טען 'לא היית עמנו באותה עצה?' סימן שבתחילה יעץ להרעה לישראל, שזהו שהיה אתם באותה עצה ולכן קשור לרעת בנ"י (שאם רק יעץ שלא להזיק, מה יש לתמוה שהיה איתם, הרי לא היה בעצתם? לכן ברור שהכוונה שבתחילה היה בעצה נגד בנ"י). נראה שלכן מובא הקיני לאחר עמלק: “וירא את עמלק וישא משלו ויאמר ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד. וירא את הקיני וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך" וגו' (פס' כ-כא). שבפשטות הסיבה שהסמיכם זה משום שישבו יחד, כמו שפרש"י: '"וירא את הקיני" – לפי שהיה קיני תקוע אצל עמלק, כענין שנאמר "ויאמר שאול אל הקיני" וגו', הזכירו אחר עמלק. נסתכל בגדולתם של בני יתרו שנאמר בהם "תרעתים שמעתים סוכתים"'. אולי אפשר יותר לדייק שנאמר "וירא את הקיני", שכיון שישבו יחד, אז כשראה את עמלק ראה גם את הקיני, ולכן דיבר גם עליהם. אולם אולי אפשר שמכאן למדו במדרש שבהתחלה יתרו יעץ עם עמלק להרע לישראל, ולכן כשדיבר על רעתם של עמלק, ואחריתם הרעה, זה מיד התקשר לו ליתרו שגם היה שותף לרעה של עמלק, ועוד שעדיין נשאר לגור יחד איתם, שזה כעין שעדיין קשור אליהם. לכן שאל בלעם איך זה שזכה יתרו שישבו בניו בלשכת הגזית, הרי גם אם חזר בתשובה זה עדיין לא סיבה שיזכה לכ"ך הרבה מעלה. בפרט שעדיין יושב אצל העמלקי, שזה נראה כמו שהתשובה אינה גמורה, שעדיין לא התנתק מעברו. נראה שלמדו שדיבר על שבני יתרו ישבו בלשכת הגזית, לא רק משום שנאמר "איתן מושבך", שדרשו זאת 'הושיבך אצל איתני עולם', ולכן קשרו זאת לנאמר בדה"י שישבו בלשכת הגזית. אלא גם בשל שדרשו "ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך", שרומז בסלע, ללשכת הגזית, שנקראת ע"ש האבני גזית שהיתה בנויה בהם, ששם כעין שם את צאצאיו (את הקן שלו, “קנך”). ורמז דווקא בקן, כיון שקן ציפור היא עגולה, ולכן מרמז ללשכת הגזית ששם ישבו הסנהדרין 'כחצי גורן עגולה' (משנה סנהדרין ד,ג). אולי אפשר שבלעם תמה על יתרו, שכיון שהיה אתו בעצה, אז השווה את עצמו ליתרו, ולכן יתפלא איך הצליח להגיע למצב שחי בקדושה, עד שאפילו צאצאיו ישבו בלשכת הגזית. כיון שבלעם לא ראה אפשרות לחיות בקדושה, אלא רק במיתה, שלכן אומר: “תמת נפשי מות ישרים" (במדבר כג,י), שלא ראה אפשרות לחיות בקדושה כעין הישרים בבנ"י, אלא רק במותו ("תמת נפשי מות ישרים" - שבהם' [רש”י]). לכן התפלא על יתרו איך הצליח להתחבר לבנ"י, שהרי היה רשע כמותו, ולכן לא ראה אפשרות שהוא יכול לחיות חייו בקדושה (אלא רק במוות). אולי אפשר ברמז שדרשו על "ישרים", שהם האבות (ע"ז כה,א), ומ"איתן מושבך" למדו ראיה ש"איתן" זה תקיף, שזה מלמד על לידת האבות בחודש תשרי 'בירח האיתנים ... שנולדו בו איתני עולם' (ר"ה יא,א). שאולי זה מרמז שבלעם ניסה להחליף במעשיו את האבות שהיו בעולם, ופעלו בקדושה (רש"י במדבר כג,ד), ולא הצליח, ולכן אמר שאי אפשר לחיות בקודש, ולכן התפלא על יתרו שהצליח. ואף בניו ישבו בלשכת הגזית במקדש, ובמקדש מקריבים קרבנות, כמו מה שבלעם ניסה לעשות כדי להחליף את האבות, ע”י הקרבנות, וכשל בזה. (וגם המקדש מייצג את הקדושה בעולם. וכן הסנהדרין יושבים בלשכת הגזית, ומשם יוצאת התורה לקדש את העולם).