עיונים לשוניים - פרשת בהעלותך: הערות קצרות לפרשה
נכתב על ידי איתיאל, 23/6/2020
1. ספר במדבר - פרק י״א - פסוק ד׳:
"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר".
אספסוף - אנשים שנאספו, התלקטו והוכנסו פנימה. הכפלת אס"ף. האל"ף שותקת. הרש"ר הירש מפרש שזה מרמז שהעיקר אצלם היה התלקטות על מנת להינות מהצל הביטחוני שהעניקו ישראל, ולא נאספו לגמרי לתוך העם. שורש ספ"פ.
דומני שיש הבדל במשמעות אס"פ המקראית לזו של חז"ל. במקרא: הכנסה (ואספתו אל תוך ביתו), אצל חז"ל: ריכוז וכינוס.
2. הִתְאַוּוּ - דוגמה נהדרת לקשיים שיוצרים סימני הניקוד הטברנים. שני ו"וים רצופות מנוקדות. הראשונה לדגש חזק (תבניתי. עה"פ של התפעל), והשנייה לציון תנועת שורוק.
במילים אחרות: אלו ממש הפכים! הראשונה מכפילה את העיצור, והשנייה מציינת שאין כאן עיצור, אלא אם-קריאה.
3. ספר במדבר - פרק י״א - פסוק ה׳:
זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר־נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת־הֶחָצִיר וְאֶת־הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשּׁוּמִים׃
קישואים - נראה שרש"י מכנה בשם קישוא את הירק שאנו קוראים מלפפון. הוא מתרגם: קוקומברי"ש. אינני דובר צרפתית עתיקה, אבל באנגלית cucumber הוא מלפפון.
בכל אופן יש קרבה רבה בין המינים. גם יונתן מתרגם "מלפפוניא". במשנה שנינו (כלאים א', ב'): "הקשות והמלפפון אינן כלאים זה בזה. רבי יהודה אומר כלאים". השלכה נוספת של המחלוקת במסכת תרומות ב', ו', אם אפשר לפטור מלפפונים מתרומות ומעשרות בהפרשתו מהקישואים, או שהם שני מינים ויש להפריש מכל אחד בפני עצמו: "הקשות והמלפפון מין אחד. רבי יהודה אומר: שני מינים".
4. ספר במדבר - פרק י״א - פסוק י״א:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא־מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת־מַשָּׂא כָּל־הָעָם הַזֶּה עָלָי׃
המילה מָצָתִי חסרה אל"ף.
ראב"ע מעיר:
"ומלת מצתי חסרת אל''ף, ורבים כמוה. כי אין תימה לחסרון המלך יהו''א".
"רבים כמוה" - לדוגמה: "ערום יצתי (קרי: יצאתי) מבטן אמי" (איוב א', כ"א).
"ואין תימה לחסרון המלך יהו"א" - משחק מילים נחמד. אכן ישנו "המלך יהוא", ממלכי ישראל בתקופת בית ראשון. אך הראב"ע מתכוון לאותיות הגרוניות המשמשות כאימות קריאה (מכאן דימויים למלך - מנהיג. כך גם התנועות מנהיגות את הקריאה), כך שהן נכתבות ולא נהגות כעיצור. כיוון שממילא האות אינה נשמעת במבטא, חסרונה בכתיב מתבקש.
*
אור החיים מציע שיש כאן רמז. המילה כתובה כאילו היא משורש מצ"י/ה (אמנם מנוקדת כשורש מצ"א). משה אומר: עדיין לא קיבלתי אפילו מעט חן. אפילו לא תמצית, מיצוי המעט מן החן.
5. ספר במדבר - פרק י״א - פסוק כ״ה:
"וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו".
אני מכירים את גזרת נפ"א הצנועה, הכוללת בסך הכול שבעה שרשים (ואינה במיקוד השנה...).
את השרשים אני זוכר בראשי התיבות המשעשעים שהציע המורה המעולה, יוחאי אורלן:
פ"ח כבמב"ה:
אפ"ה (או ליתר דיוק אפ"י/ה)
אח"ז
אכ"ל
אב"ה (אב"י/ה. מלשון רצון וחשק).
אמ"ר
אב"ד
אה"ב
סימן אחר ששמעתי הוא:
אחז, הב מרבד, כלבה פה (כל שתי אותיות מצטרפות לאות א' ויוצרות אחד משרשי הגזרה).
המיוחד בגזרה הוא שבבניין קל עתיד האות א' שותקת, ויש הנמכת תנועה לחולם. בעתיד מדבר האות א' מתמזגת בהידמות מלאה, ונוצר "או".
בשאר השרשים הפותחים בא' התופעה אינה חלה (לדוגמה: אר"ז, אש"מ, אג"ד, אח"ר. אמנם יש שם תופעות רגילות שנובעות מהיות האל"ף גרונית, כמו חטף והנמכת תנועה, אך האל"ף נותרת עיצורית).
אנו רואים כאן שגם השורש אצ"ל יש חריגות דומה, הגורמת לאות לשתוק. עם זאת, היא לא משנה את הניקוד לפניה (רק אחריה, כאילו מדובר בגזרת נלי"ה). בנוסף, מדובר בבניין הפעיל, בו גם בגזרת נפ"א אין חריגות זו.
6. ספר במדבר - פרק י״ב - פסוק י״ג:
"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל־ה' לֵאמֹר: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ".
למילה "נא" שני פירושים:
1. בבקשה. לשון תחינה.
2. במהירות.
כאן מופיעה המילה שתי פעמים.
התרגום תרגם כל אחד באופן אחר:
"וְצַלִי משֶׁה קֳדָם ה' לְמֵימָר: אֱלָהָא, בְּבָעוּ (בבקשה) אַסֵי כְעַן (כעת) יָתָהּ".
וכך פירשו הספורנו ורבי חיים בן עטר (אור החיים הקדוש).
הראב"ע פירש שהכול לשון "עתה". ועל כך הגיע המענה: "ואביה ירוק ירק בפניה, הלוא תיכלם שבעת ימים" - כלומר: בקשת הרפואה התקבלה, אך הבקשה שזה יקרה מיד לא התקבלה, אלא אחרי שבוע.
ואילו מרש"י נראה שפירש הכול כבקשה, שכתב: "בא הכתוב ללמד דרך ארץ, שהשואל דבר מחבירו צריך לומר שניים או שלושה דברי תחנונים". כדי להגיע ל"שניים או שלושה" - על כרחנו יש להחשיב את שתי מילות "נא" כבקשות.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
