בס''ד שלח: האם צריך לקרוע שרואים את הכותל                       

פתיחה

בפרשת השבוע מספרים המרגלים לעם ישראל, מדוע אין להם סיכוי לכבוש את ארץ ישראל, דבר שהוביל לבכייה של העם כל הלילה. הגמרא במסכת תענית (כט ע''א) כותבת שהלילה שבו בכו בני ישראל במדבר הוא ליל ט' באב, ובעקבות כך שבני ישראל בכו לחינם, הקב''ה קבע שבלילה הזה תהיה בכיה לדורות, לילה שבו יחרבו שני בתי המקדש בעתיד.

בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה, האם כאשר רואים את מקום המקדש והכותל חרבים צריך לקרוע, ואם כן כיצד יש לקרוע. כמו כן נעסוק בשאלה, כיצד יש ליישב את המנהג שרבים לא נוהגים לקרוע.

קריעה על החורבן

הגמרא במסכת מועד קטן (כו ע''א) עוסקת בדיני קריעה על מת, ומונה מספר קרעים אותם לא מאחים לעולם. כלומר, אם נפטרו לאדם אבא או אמא, הוא לא מאחה לעולם את הקרע בבגדו. הוא הדין בקריעה על בית המקדש, אם ואדם רואה את בית המקדש, ירושלים (שבין החומות) או הערים שהיו בממלכת יהודה (חברון, יריחו וכו') חרבות, עליו לקרוע את בגדיו ולא לאחות לעולם.

כפי שכותבת הגמרא, המקור לחובת הקריעה הם פסוקים בספר ירמיהו המספרים, שלאחר הירצחו של גדליה בן אחיקם, עלו אנשים מאזור אפרים ושכם לבית המקדש להביא ביכורים. הם עדיין לא ידעו שערי יהודה נחרבו, וכאשר הם ראו אותם חרבות, הם קרעו את בגדיהם. הגמרא מוסיפה, שכאשר קורעים את הבגד צריך להגיד פסוק מיוחד:

''ערי יהודה מנלן (=מניין)? דכתיב ויבאו אנשים משכם משילו ומשומרון מגולחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים להביא בית ה'. אמר רבי חלבו: הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר: 'ערי קודשך וכו', וקורע. ירושלים בחורבנה אומר: 'ציון מדבר וכו', וקורע. בית המקדש בחורבנו אומר 'בית קדשנו ותפארתנו וכו', וקורע. קורע על מקדש ומוסיף על ירושלים.''

הגמרא לא אומרת בפירוש מה מטרת הקריעה על החורבן, ונאמרו במפרשים מספר הסברים:

א.. הגמרא במועד קטן (יד ע''ב) כותבת, שקורעים לקטן שנפטרו הוריו כדי לעורר צער, ייתכן שקורעים על הערים החרבות כדי לעורר צער. ב. הרדב''ז (ב, תרמו) כתב שהראיה של החורבן גורמת לצער, והקריעה היא ביטוי לצער. כלומר, בניגוד לנימוק הראשון שסובר, שהקריעה יוזמת את הצער, הנימוק השני טוען, שזה רק ביטוי לעובדה שהאדם שרואה את המקום חרב מצטער. 

ערי יהודה

כפי שראינו, בנוסף לחובה לקרוע על בית המקדש וירושלים, יש חובה לקרוע על ערי יהודה. מובן מדוע קורעים על בית המקדש וירושלים, מכיוון שהם מהווים את המרכז הרוחני והשלטוני. לא ברור לעומת זאת, למה הגמרא אומרת שקורעים דווקא על ערי יהודה, שהרי אם זה בגלל שהארץ חרבה, אז גם היה מקום לקרוע על כל עיר חרבה שרואים בארץ ישראל ולא דווקא עליהם!

א. הב''ח (תקסא) כתב, שבאמת אין עניין מיוחד לקרוע דווקא על ערי יהודה, ויש מקום לקרוע על כל הערים החרבות בארץ בשווה. הסיבה שבכל זאת קורעים דווקא עליהם היא, שהפסוקים בירמיהו שמהם למדים את חובת הקריעה עוסקים בערי יהודה, אז נקבע שצריך לקרוע על ערי יהודה כמייצגים של ערי ישראל, אבל אין בהם שום דבר מיוחד.

ב. הלבוש (שם) כתב, שקורעים על ערי יהודה דווקא 'שהם קרובים לירושלים'. כלומר, בגלל שירושלים שוכנת בין ערי יהודה, אז גם הם מקבלים מקדושתה ומעמדה, ובלשון היד רמ''ה: ''מאחר דהוי בית מקדש בתוכה''. בדומה לכך כתב פאת השולחן (ג, א) אם כי בהתייחסות לצד הגשמי, שבזכות ירושלים ערי יהודה היוו מרכז שלטוני חשוב, לכן במידה והם נחרבו יש לבצע קריעה.

ג. הטור (שם) והמהרש''א (מו''ק כו) סברו, שאכן על כל ערי ישראל יש לקרוע. מדוע אם כן הגמרא כתבה ערי יהודה? במור וקציעה (הגהות שם) הסביר, שהתנא ששנה את הברייתא בגמרא היה מעולי בבל, שרובם היו משבט בנימין ויהודה וכל עיר שהתיישבו בארץ ישראל קראו לה על שם אזור יהודה, לכן הגמרא כתבה על ערי יהודה, אבל צריך לקרוע על כל ערי ישראל, ובלשונו:

''ולדידי חזי (= ולי נראה) דערי יהודה וערי ישראל חד מילתא להך ענינא (אותו דבר לעניין זה), ומשום דתנא בבית שני היה שנתיישבו עולי הגולה שמיהודה ובנימין גם בערי שאר שבטים שבארץ ישראל, משום כך הכל אחד. והא ודאי לא מסתבר שהרואה שילה שנקראת מנוחה, שלא יקרע, וכן שכם, שהיה שם ביתו של יעקב אבינו עליו השלום ויהושע בן נון.''

מהו חורבן

כפי שמציינת הגמרא, רק מי שרואה ערי יהודה בחורבנם מברך, מה הכוונה בחורבנם? הבית יוסף (תקסא) מעלה שתי אפשרויות, דוחה את הראשונה ומקבל את השנייה.

אפשרות ראשונה: חורבן תלוי בשאלה האם יש יהודים שיושבים במקום. אם יהודים יושבים במקום, אז גם אם הגויים אוחזים בשלטון עדיין יש לקרוע. תירוץ זה קשה, שהרי הפסוק שממנו למדים שיש לקרוע הוא מירמיהו, ושם הם ראו את העיר חרבה מרחוק, ולא היו יכולים לדעת אם עדיין יש יהודים שמתגוררים במקום, ולכן הבית יוסף דוחה תירוץ זה.

אפשרות שנייה: הכל תלוי בשלטון. אם השלטון בידי היהודים, אז אין לקרוע גם אם אין יהודים שמתגוררים במקום. לעומת זאת אם הגויים שולטים במקום, אז יש לקרוע גם אם יש יישוב יהודי: ''דכל שהן בידי גויים, אף על פי שיש בהן ישוב בחורבנן מיקרי (= נקראים), וכן עיקר''. כך פסקו גם המגן אברהם, ט''ז ומשנה ברורה (שם).

בית המקדש וירושלים

אם כן למעשה נפסק שהשלטה במקום קובעת האם המקום נחשב חרב, נחלקו הפוסקים מה דינם של הבית המקדש וירושלים, האם השליטה בהם נחשבת כבניין, או שדינם שונה משאר ערי יהודה:

א. בית המקדש: בבית מרדכי (או''ח לג) טען שהדינים שווים, ואם יש שלטון יהודי בהר הבית לא צריך לקרוע. אמנם דעת שאר הפוסקים לא כך. לשיטתם כל עוד בית המקדש חרב מבחינה רוחנית, אז גם אם יש שם שלטון יהודי צריך לקרוע. כך פסקו הרב אברהם שפירא (פניני הלכה העם והארץ 198), הגרש''ז אויערבך (בשם הרב נבנצל) האגרות משה (ה, לז) ועוד רבים.

ב. ירושלים (שבין החומות): הגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה סי' עג) כתב, שדין ירושלים כדין בית המקדש, והיא נחשבת בנויה כאשר שולטים עליה מבחינה רוחנית. משום כך, גם בזמן הזה שעדיין יש בירושלים כנסיות ומסגדים ואי אפשר לעקור אותם, ירושלים נקראת חרבה ויש לקרוע עליה, וכן נראה מדבריו של הרב וואזנר (שבט הלוי ז, עח).

סיוע לדבריו אפשר להביא מדברי היד רמ''ה שראינו לעיל שכתב, שהסיבה שקורעים על ערי יהודה ולא על שאר הערים היא, שהמקדש נמצא בירושלים - משמע שהסיבה היא רוחנית, ובלשונו של הגרש''ז:

''חושבני, דכל זמן שרואים עדיין בעיר הקדש והמקדש כנסיות של נכרים וגם קברי עכו"ם, ואין אנו יכולים למעקר פולחנא נוכראה (= את פולחן הנכרים), עדיין היא בחרבנה, ועתה עינינו נשואות לשמים לראותה מהרה בפולחנא דשמיא''

האגרות משה (ד, ע), הרב הדאיה (ישכיל עבדי ח, כח), והילקוט יוסף (או''ח תקסא) חלק וסברו, שיש לחלק בין ירושלים לבית המקדש. המקדש הוא מקום רוחני במהותו, ולכן צריך עליו שליטה רוחנית. לעומת זאת ירושלים, למרות שהיא מקום רוחני, היא בעיקר חלק מארץ ישראל, ולכן צריך עליה שליטה שלטונית ולא רוחנית.

הקריעה בזמנינו

כפי שכבר העיר הרדב''ז (ב, תרמו) לפני חמש מאות שנה, רבים לא נוהגים לקרוע כאשר הם רואים את המקומות החרבים, האם יש להם על מה לסמוך? כאשר מדובר בערים בשלטון יהודי, אז בוודאי שאין צורך לקרוע, שהרי כפי שראינו בבית יוסף הם לא נחשבות חרבות, אבל עדיין על בית המקדש וערי יהודה שבשלטון הערבים צריך לקרוע, אז למה לא קורעים?

אפשרות ראשונה: הרב משה פיינשטיין (ה, לז) טען, שבאמת המנהג לא לקרוע יסודו בטעות, וצריך לקרוע גם בזמן הזה. בכל זאת הוא מציע למי שחס על בגדיו מספר אפשרויות, כדי להיפטר מחובת הקריעה:

1. כפי שפסק השולחן ערוך (תקסא, ה), אם ואדם רואה את המקומות החרבים בתדירות גבוהה משלושים יום, לא צריך לקרוע כל פעם מחדש. 2. אפשר להשאיל בגד מחבר, בצורה כזאת אסור לקרוע את הבגד, מכיוון שהוא לא שייך ללובש. 3. בשבתות, ימים טובים וחול המועד שנחשבים ימים שמחים לא מבצעים קריעה, אדם שרוצה להיפטר מקריעה יכול לבוא במועדים הללו.

אפשרות שניה: כפי שראינו אחת מהסיבות להסביר את הקריעה היא, שיש עוגמת נפש על החורבן. בעקבות כך טען המשנה הלכות (ו, קי), שאריכות הגלות גרמה לכך שכבר לא מצטערים על החרבן, ואם אנשים יקרעו הם יצטערו על הבגד שנקרע יותר מהחרבן, לכן במצב כזה אין טעם לקרוע וכך כתב הגרש''ז אויערבך (תפילה כג, הערה 116), ובלשונו של המשנה הלכות:

''ועלה בדעתי ללמד זכות קצת שלא זהירים העולם, דהרדב"ז כתב שם דטעמא דקריעה הוי משום עגמת נפש, ובעוונות הרבים אריכות הגלות גרמה שכבר הורגלו, ואפילו רואים ירושלים ומקום המקדש לא מתרגשים יותר ואין להם עגמת נפש, ואם כן למה יקרעו?! ואדרבה, אם יקרעו הבגד יש להם עגמת נפש על הבגד שנקרע ולא על המקדש וירושלים[1]''.

אפשרות שלישית: טעם נוסף הביא בפניני הלכה (שם, עמ' 199) בשם האדר''ת. כפי שראינו נפסק בשולחן ערוך, שבמידה ואדם רואה את בית המקדש חרב פחות משלושים יום מהפעם האחרונה שהוא ראה אותו, הוא לא צריך לקרוע. טעם הדבר הוא, שההתרגשות וההשפעה של הראיה לא מספיק חזקה, אם לא עבר זמן משמעותי.

האדר''ת חידש, שבזמן הזה שבמידה ורוצים יש אפשרות להגיע תמיד לאזור הר הבית ולראות את בית המקדש, ובכל זאת לא עושים כך, מוכח שהצפייה למקום היא לא מספיק גבוהה. לכן גם אם בסופו של דבר כן הגיעו למקום המקדש וראו אותו אחרי שלושים יום, עדיין זה לא נחשב ראייה שיש בה התרגשות, ולכן אין לקרוע (והדברים מחודשים מאוד).

אמנם, כפי שציינו הפוסקים בדבריהם, כל הטעמים הנ''ל נאמרו רק כדי ללמד זכות על כך שלא קורעים, לכתחילה במידה ואדם רואה את הכותל[2] או את מקום המקדש עליו לקרוע, ואין בכך יוהרה, אלא אם כן כפי שראינו אצל הרב פיינשטיין מתקיים אחד מהתנאים: הבגד לא שייך ללובש, מדובר בשבתות וחגים, הראיה הקודמת התרחשה פחות משלושים יום קודם הראייה הקודמת.

כיצד קורעים

לאחר שביררנו שיש חובה לקרוע כאשר רואים את מקום הכותל, יש לברר את דיני הקריעה. בפתיחה ראינו את דברי הגמרא במועד קטן (כו ע''א), שהשוותה את הקריעה על אביו ואמו לקריעה על המקומות החרבים, נחלקו הראשונים האם ההשוואה בין הדינים היא מוחלטת, או שיש הבדלים בין סוגי הקריעה:

א. הרמב''ם (תעניות ה, יז) הבין, שההשוואה היא מוחלטת, לכן כמו שנפטרים אביו ואמו צריך לקרוע את כל הבגדים שעליו (דהיינו הבגדים העליונים, חולצה, הסוודר, החליפה וכו') עד מקום הלב, כך כאשר רואים את מקום המקדש חרב, צריך לקרוע את כל הבגדים, וכך פסקו להלכה הטור והשולחן ערוך (תקסא, ד):

''כל הקרעים האלו בידו ומעומד, וקורע כל כסותו שעליו עד שיגלה את לבו, ואינו מאחה קרעים אלו לעולם''

ב. הראב''ד (שם) חלק על הרמב''ם וטען, שהגמרא השוותה בין קריעה על הכותל לקריעה על אביו ואמו, רק לעניין זה שבשניהם הקריעה בעמידה, ביד, ושאסור לאחות את הקרע לעולם, אבל לא לעניין זה שבשניהם צריך לקרוע את כל הבגדים, ומשום כך לשיטתו צריך לקרוע רק בגד אחד. כך פסקו גם הרמב''ן (שער הקריעה) והריטב''א (מו''ק כב ע''ב), וכך כתבו האחרונים שנהוג להלכה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...