בועז היה איש גיבור חיל, תקיף, עשיר ומכובד בבית לחם יהודה. הוא נשא את בכורתו של יהודה, ונראה שהוא היה שליט העיר, שציווה על עשר זקני העיר להתייצב לפניו, לשבת פה, ולשתוק. לבועז היו שדות שעורה במזרחה של בית לחם, באזור חם ויבש, ושדות חיטה במערבה של בית לחם, באזור קריר וגשום יותר.

נעמי הייתה דודתו של בועז, ורות הייתה אלמנת בן דודו. סביר שאבימלך, בעלה של נעמי ודודו של בועז, סבל קשיים כספיים ו/או בריאותיים, ולכן הוא מכר/השכיר את נחלתו עד לשנת היובל, ועזב את יהודה לחיות במואב בצניעות. הצרות רדפו אחריו וגם הוא וגם בניו מתו תוך זמן קצר – ייתכן  שהייתה להם בעיה גנטית בגלל דורות של נשואים בין בני דודים, שמשה גרם בהחלטתו בעניין בנות צלופחד. נראה שבגלל הנשואין בתוך המשפחות שנחלו את כנען, אף אחת מהמשפחות האלה לא שרדה.

נעמי ידעה שלרות המואבייה מגיעה הזכות לייבום וגאולת-אדמות של בעלה ואביו. ייתכן שרות לא ידעה זאת. אולם נעמי ידעה שמשה נטר טינה למואב וקבע "לא יבא עמוני בקהל ה' גם דור עשירי" (דברים כג ד), ולכן אף בן ישראל לא ירצה לשאת אותה לאישה ולפגוע בילדיו. נעמי חשבה שמשפחה שנולדה מייבום של יהודה עם כלתו תמר, אינה זכאית להתנשא על משפחה שנולדה מייבום של לוט עם בנותיו - הכל קרה לפי תוכניתו של אלוהים.

נעמי ניסתה את כלותיה לראות מי תתעקש לבוא איתה לעם זר, ולהצטרף לבני ישראל. ערפה הפנתה עורפה, ורות דבקה בה באומרה "עמך עמי ואלוהיך אלהי" (רות א טז).

נעמי ורות שבו ליהודה. נשות העיר התרגשו לקראת נעמי. הם חשבו שרות היא שפחתה של נעמי. משפחת בועז ומשפחת נעמי לא באו לעזור לנעמי. הגואלים והקרובים התעלמו מהן

לפי המשך הסיפור נראה שבועז ונעמי תכננו לבחון את רות ולוודא שהיא ראויה להיגאל, והיא תוכיח לכל יושבי העיר שהיא אשת חיל. בועז עצמו היה תקיף מדי, מחלק פקודות, קובע עובדות. נשים סלדו ממנו, ובנוסף ייתכן שהבעיה הגנטית במשפחה שלו גרמה שהוא לא ימצא אישה.

רות החליטה לצאת לשדות ולהראות לבעלי אדמה, כדי למצוא חן בעייני גואל אפשרי. במקרה, היא הגיעה לשדה של בועז. סביר שבועז העשיר החזיק צוות עבודה גדול, העבודה הייתה מסודרת, השדות ראו ברכה. בועז ידע שרות תגיע לשדה, והלך לפגוש אותה. הוא ברך בכבוד את העובדים והתעניין בזרה שמלקטת בשיבולים לפי החוק לגרים ועניים.

בועז ברך את רות, ומיד, כהרגלו הוא ציווה עליה, כאילו שהיא שפחתו, לא ללכת לשדות של אחרים, לא לחפש גואל ולדבוק בנערותיו בכל תקופת הקציר (רות ב ח).

רות כעסה. מי הוא שימנע ממנה למצוא גואל? מי הוא שיצווה עליה לעבוד קשה בכל ספירת העומר,  בשמש, בחום? רות הודתה לבועז, אבל מיד הוסיפה בכעס מוסתר "ואנכי לא אהיה כאחת שפחתיך".      אתה לא תפקוד עלי!     אני אעשה כרצוני!      תמיד!

בועז נדהם, אבל לא היה יכול להסביר שהוא הגואל כי אז אין צורך שהיא תעבוד יותר.

בועז ניסה לפייס אותה והזמין אותה לאכול איתו מצלחתו, ועשה לה קלי בשר בשפע. רות אכלה, אבל המשיכה לכעוס - אתה רוצה לקנות אותי בצלחת אוכל ומנת בשר? בכורה בנזיד עדשים? - ובלי לומר תודה שבה לעבודתה. בועז פקד על אנשיו לא לגעור בה ולא להכלים אותה – כולם הבינו שהיא  גבירה שלו, ומותר לה לעשות כרצונה – ועכשיו היא רוצה לעבוד בשדה. 

בועז חיכה לתגובה חיובית, לרמז קטן. הוא דאג שהיא תפסיק לעבוד אצלו ותמצא לה בחור אחר. הוא  חשש שהיא לא תרצה בו כמו כל שאר הנשים. הלב שלו נקרע. בועז ונעמי ארגנו שבועז יעשה משתה מפואר לכבוד סוף הקציר המוצלח, וישן בשדה, ונעמי תמליץ לרות לבוא אליו בלילה. שניהם דאגו מה רות תעשה!

וכך כמו במחזה אילוף הסוררת של שייקספיר, הוא אילף אותה בעבודה קשה, בפרך, כאילו שהוא העביר אותה את כל תולדות עם ישראל במצרים, והיא אילפה אותו להבין שאין לו סיכוי למצוא אישה, אלא לאהוב אותה, והזרה הזאת, שאינה נגועה בבעיות הרפואיות של משפחתו, תציל אותו ואת זרעו.

בהנחיית בועז, העם שינה את החוק והגביל את דברי משה 'לגבר מואבי' אבל לא 'למואבייה', הן גם רחל ולאה היו זרות מחרן כמו לוט, ויעקב לקח אותן לנשותיו והקים את בית ישראל (רות ד יא), וגם תמר זכתה להיות אמנו (רות ד יב), וכך בועז נשא את רות המואבייה ללא איסור לבוא בקהל אדוני.

סיפור האהבה מתגשם כאשר היא חוזרת בה ואומרת לו "אנכי רות אמתך" (רות ד ט), והוא עונה לה "כל אשר תאמרי לי, אעשה לך" (רות ד יא) - במילים אחרות - "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו ג).