"נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם" (ד, כב)

נשא, הפרשה הארוכה ביותר בתורה, ובה קע"ו פסוקים, כנגד פרק קי"ט שבתהילים שהוא הגדול שבתנך ובו קע"ו פסוקים, וכנגדם מסכת בבא בתרא שהיא הגדולה שבש"ס, ובה קע"ו דפים. (ספר הפרשיות).

לשאת את הראש אל השמים

כשאדם מיואש מהחיים, והכל לא הולך לו, והכל לא מצליח לו, בכל המובנים, הגשמיים והרוחניים והמשפחתיים, והכל כל כך קשה, מכל הכיוונים, צריך להאמין בדבר אחד: שה' איתו. הרי איפה שאדם הולך, לאן שהוא פונה, בכל מקום, בכל דקה, בכל מילה שהוא מדבר, בכל מצב, בכל נקודה, בכל מה שעובר עליו, ה' נמצא איתו, כי הוא חלק מה', הוא לא יכול להיפרד ממנו, הנשמה שלו זה חלק אלוק ממעל, הוא מצליח לעשות משהו כי ה' מזיז לו את הידיים ואת הרגליים, אם עכשיו הוא מרגיש רע, זה בגלל שהוא טיפה עזב את ה', אם הוא ירגיש אמונה בה', הוא ירגיש טוב, כל הזמן צריך ללכת עם ה'. אדם, כל העניין שלו בחיים זה איך כל דקה לזכור שה' אתו. רגע אחד הוא שכח אז זהו, יש עליות וירידות, אלה החיים.

נשא את ראש בני גרשון – זה לשאת הראש למעלה, אל ה', אין תנועה יותר יפה מזו שיהודי מרים את הראש למעלה ואומר ה' קשה לי, תעזור לי, רק אתה יכול להושיע אותי. ה' רוצה שכשיש צרות ח"ו, שנצעק אליו ונגלה אותו בתוך החושך, כי מה נשאר מהבן אדם? לא נשאר ממנו כלום חוץ מהייחוד שלו עם הקב"ה. כל מה שעשה פה בעולם הזה עם הקב"ה, זה ישאר.

המלחמה של החיים זה לנצח את הגוף, להתחבר אל הנשמה. הבעייה שלנו שאנחנו קשורים אל החומר, עדיין רוצים את העולם הזה, שוכחים שכל הנאה שיש לאדם מהעולם הזה מסתירה לו את האור של ה', להתחבר לנשמה זה כל הזמן לרצות לתת. הנשמה נמשכת מה', מקור הכוח שלה נמשך מהקב"ה שהוא כל הזמן משפיע ונותן. להתחבר לנשמה זה לזכות לכל המתיקות של החיים, מתיקות בתורה, מתיקות בתפילה, מתיקות של נתינה וחסד. כשאדם מחובר לחומר, להנאות הגוף, הוא מפסיד את כל המתיקות הזאת. אי אפשר ללכת עם הרצונות של הגוף ולחשוב שגם הנפש תקבל את שלה. זו לא אמת.האמת היא שזה על חשבון זה. ידוע שעשיו בכה כשלקחו לו את הברכות. כמה דמעות הוא הוריד? 2,5 דמעות. הוא באמת בכה, היה לו באמת צער גדול. לכן הדמעות שלו כל כך הזיקו לנו, כל דמעה גרמה לחורבן בית. ראשון ושני. ואלו הדמעה השלישית נשארה תלויה. שזה חסד של ה' שמנע כך את חורבן בית שלישי שיבנה במהרה בימינו.

עשיו בכה על החומר ולכן הספיקו 2.5 דמעות. ואילו אנחנו בוכים לצאת מהחומר, לכן כאן צריך אין סוף דמעות. המלחמה עם עשיו, עם היצר הרע, היא מלחמה לכל החיים. כל רגע ורגע אנחנו נמצאים יחד עם עשיו וכל רגע ורגע אנחנו צריכים להיאבק נגדו. המציאות הזאת היא המציאות של כל אחד מאיתנו. עשיו הוא היצר הרע והוא כרוך אחרינו כל החיים. פתאום עוברים עלינו נסיונות קשים שקשה מאד לעמוד בהם. כל מיני דברים פורצים מתוכנו, כל מיני תאוות קשות, כל מיני כעסים, כל מיני כפירות ח"ו, פתאום אנחנו יבשים, לא מתרגשים בתפילה, לא מרגשים את ה'. אבל לא מתייאשים. מאמינים שלבסוף נצא ברכוש גדול מן המאבק הזה

.

לשאת את הראש אל ה' זה לבחור בחיים. זה לראות מה יש, לא מה אין. שיגרת היום של יהודי מלאה בכל כך הרבה דברים טובים, במצוות, במעשי חסד, כאלה דברים גדולים קורים לו ליהודי בעשרים וארבע שעות של יום רגיל.

תגיד תודה על כל מה שמסתדר ומצליח לך וגם על כל מה שלא מסתדר ולא מצליח. כי באמת, אין רע יורד מלמעלה, רק טוב. מי שמאמין, הכל שווה אצלו, ה"כן" ו"הלא" . כן יהיה לו או לא יהיה לו הכל שווה אצלו. ה' רוצה שכן יהיה? זה טוב! ה' רוצה שלא יהיה? זה טוב. כ הוא מאמין שבורא עולם ראה שהוא לא יכול להגיע לשלמות שלו, אלא עם החסרון הזה. הוא עוד לא נתן לך כי זו השלמות שלך עכשיו, שיהיה חסר לך. כי רק ככה תוכל להתקרב אליו יתברך. לכן אם יש לך אתה אומר תודה, אם אין לך אתה אומר תודה, אתה שמח בכל מה שקורה לך וככה זוכה להתקרב אל ה', שזה הטוב היחידי, "ואני קירבת אלוקים לי טוב".

כשאתה נושא את הראש אל ה', כשאתה מתחבר אז פתאום החבר שלך יקר לך, אתה מתחשב בו, אתה לא תעשה שום דבר שיצער אותו ח"ו. למה הפרשה הזו כ"כ ארוכה? כי חוזרים בה שוב שוב על קורבנות הנשיאים. למה לא כוללים את כולם יחד? הרי אף אחד מהנשיאים לא הוסיף בקורבנו יותר מקורבן אחיו? אם זו אותה רשימה, למה לא קוראים אותה פעם אחת בשם כל הנשיאים יחד? להראות כמה חביב בפני הקב"ה כשבני אדם אוהבים זה את זה ונותנים כבוד האחד לשני. הנשיאים לא הוסיפו על חבריהם כדי לא לעורר קנאה ולא להפגין גאווה. ואת זה ה' כל כך אוהב.

כשאתה נושא את הראש אל ה', כשאתה מתחבר, אז אתה מבין שהשלום והאהבה בתוך הבית שלך הם מעל הכל. כי בית שחיים בו בשלום, השכינה נמצאת בו. שלום בית זה מקור כל ההשפעות הטובות, כל הברכה שיש לבן אדם תלויה בשלום בית שלו. זה הדבר הכי חשוב בחיים וחייבים להשקיע בו. התורה הקדושה מגלה לנו בפרשת השבוע שלמרות שאסור למחוק את שם ה' ח"ו, הרי בשביל שישכון שלום בין איש לאשתו הקב"ה מוכן לוותר על כבודו עד כדי מחיקת שמו הקדוש. אשה שנחשדת שסטתה מדרך הישר, עוברת בדיקה בבית המקדש והבדיקה כרוכה במחיקת שם ה' במים, שזה איסור חמור. ובכל זאת, בשביל השלום הקב"ה מוותר על כבודו וככה גם אנחנו צריכים. ללמוד לוותר, להבליג, לסלוח, להעביר על המדות, להוריד את הראש, העיקר שישררו בבית אחדות ואהבה ושלום.

עיקר העבודה שלנו זה בין אדם לחברו. זה הדבר שהכי יקרב אותנו אל ה'. על זה צריך להרים את הראש אין ספור פעמים ולבקש מה' להסתכל על כולם בעיניים טובות, לאהוב כל יהודי. בפרשת השבוע מצווה התורה הקדושה על הכהנים לברך את עם ישראל, ולא סתם לברך, לברך מאהבה. "שהכהן המברך את העם צריך להיות אוהב ישראל ושהקהל יאהב אותו, ואם לא אסור לו לברך," (ספר הפרשיות) בזכות מה קיבלו הכהנים את הזכות הזאת לברך את ישראל? בזכות אהרון הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, שאהב כל אחד מישראל כגופו והיה מוכן לעשות כל מאמץ  כדי להשכין שלום בין איש לרעהו. הוא תמיד ראה בכל יהודי רק את הטוב, את היפה, לא את החסרונות. כששמע שמשה אחיו הקטן ממנו נשלח לגאול את בני ישראל לא קינא בו אהרון. להיפך, הוא שמח בשמחתו, יצא לקראתו חבקו ונישקו! מי שאוהב כל אחד מישראל, מי שרואה רק את המעלות של השני, מי ששמח בהצלחתו של כל אחד מישראל ולא מקנא בטובתו, ראוי שיימסר לידיו מפתח הברכות, לו ולזרעו לדורותם.

אהבת ישראל זה מעל הכל. האחדות הזאת זה הסוד שלנו. עשרה יהודים מתקבצים יחד, הם מורידים שכינה. זה דבר שלא יתואר ולא ישוער. כמה שיהיו שונים אחד מהשני, יש איזה חוט דק וסמוי מין העין שמחבר בין כולם.

אהבת חינם היא זו שתקרב את הגאולה. אין לנו את הפריוילגיה הזו להיכנס לתוך הקונכיה של עצמנו, צריך לחשוב על השני. לזכור שכל אחד הוא עולם מלא, נשמה יחודית החצובה מכסא הכבוד שירדה לעולם הזה לצורך תיקונה המושלם עלי אדמות ואיפה שאני רק יכול, אני חייב להושיט לו יד ולעזור לו.

אתה רוצה להתקרב לה, להרגיש את נועם ה', תתן קצת מעצמך. תוותר על שלך כדי שיהיה לשני. אנחנו כל כך עסוקים בעצמנו, שאין לנו לב שמרגיש צרת רבים או צרת יחיד, גם את השמחה שלהם. החסד הכי גדול שאתה יכול לעשות עם השני זה לקרב אותו אל ה'. בלב כל יהודי יש נקודה פנימית שלפעמים היא נסתרת, נקודה של רצונות וכיסופים אל הקדושה. התפקיד שלנו להמשיך וללבות בעדינות וברגישות את הגחלת הפנימית הזאת, לעורר ליבו של עוד יהודי ועוד יהודי עד שנזכה שעם ישראל כולו ישוב אל ה' ותורתו. אתה מקבל מה' כדי לקרב אחרים, לחזק אותם. אתה לא יכול להגיד לשני תפתח בספר זה וזה, בדף זה וזה, בעמוד זה וזה וזה ותקרא, אתה בכלל לא צריך לבוא לשיעור, הרי הכל מלוקט מספרים. זה לא ככה, כשאדם אומר דברי תורה, הוא לא רק נותן את מה שהוא קרא פה ושם, הוא מחבר את זה עם הנשמה שלו. ה' מוריד לו כזה אור, הוא מרגיש שבוער בו משהו והוא חייב להוציא את האור הזה החוצה.

השורש והיסוד של כל הרע עולם זה כפיות טובה. אנחנו שוכחים את כל הטובות, נסים ונפלאות שהקב"ה עושה אתנו רגע רגע. יהודי עד לאלפי אלפים חסדים והארות פנים שנעשים עמו במשך שנים אבל מה, הוא שוכח, לא שם לב, כאילו הכל מובן מאליו, מגיע לו. נדיר למצוא אנשים שאומרים ברכות השחר מתוך רגש אמיתי של הכרת הטוב. ה' קרב אותנו אליו, מזכה אותנו לעשות כל כך הרבה מצוות, יהודי פשוט, איזה עושר רוחני מחכה לו אחרי 120 שנה. שלא נתאמץ להודות לה'? אי אפשר ללמוד להודות לה'. אם לא יודעים להודות אחד לשני. וקודם כל בבית. הרי המציאות של האישה שהיא חיה בשביל בעלה וילדיה, אז איך אפשר לא להרבות בתודה.

אנשים קשה להם. אין כמעט אדם בעולם שיש לו מנוחה של ממש, שיש לו שלוות נפש. כל כך הרבה ספיקות מכרסמים בנו, כל כך הרבה דאגות יש לכל אחד, אם בענייני פרנסה וחובות, אם בענייני בריאות, אם ביחסים עם אנשי ביתו כמו שרואים אצל הרבה אנשים שאין להם יחסים טובים לא עם בני הזוג ולא עם ילדיהם ולא עם שכיניהם ואפילו לא עם מכרים וידידים, אין שלום בעצמינו והעצה היחידה היא לבקש מה' שלא יסתיר פניו מאתנו, להרים את הראש למעלה ולבקש.

איך מקיימים "ואהבת לרעך כמוך" לאדם שפגע בנו? אנשים הולכים לפעמים שנים עם כעס, עם שנאה, עם רצון לנקום. מחכים שרק הוא יפול. ואם הוא נופל, מאמינים שבגללנו הוא קיבל את העונש הזה. אבל אם מצליחים להתגבר על יצרנו ומנקים את הלב, אם זוכים לאהוב במקום לשנוא, אז זוכים לאור גדול. אדם שמתגבר לעזוב את מה שהטבע שלו מכריח אותו, ומעביר על חמדותיו, לא שונא ולא נוקם ונוטר למי שפגע בו רק שוכח הכל ומסיר זאת מליבו כאילו לא היה כלל, אדם כזה הקב"ה מתפאר בו.

התורה הקדושה מספרת לנו שכשמשה מרים את ידיו ישראל מנצחים את עמלק, הוא מוריד את ידיו ועמלק גובר. מה קורה פה? איזה סוד יש לו למשה בידיים? הסוד זה המבט. כשידיו של משה מתרוממות, ישראל מביטים למעלה וכשמביטים למעלה, אל ה' ומבקשים ומתפללים אל ה' שיעזור לנו, אז אפשר לנצח אפילו את היצר הרע. זה הסוד של המבט . זה הסוד של חיים עם ה', כמו בסיפור הבא:

ביקור אצל רחל לאה

לכבוד אדון חיים ולדר. כותב לך היהודי הירושלמי ממאה שערים. יום אחד אני אומר לרעייתי שתצטרף אלי לבקר אצל רחל לאה. אני לא צריך להגיד שם משפחה כי אשתי תכף ומיד מבינה למי אני מתכוון. והיא כמובן תמהה עד מאד. אלף: כי רחל לאה מתגוררת מזה עשרים שנה בשכונה ששמה "הר המנוחות", לשם הועברה מהשכונה שלנו. יש אומרים שבמותה זכתה לדיור יותר מפואר מאשר בחיים, עם נוף מרהיב, ארבעה כיווני אוויר ושכנים שלא עושים בעיות. בית: כי רחל לאה אינה נחשבת ליצור מן המניין, ולמעשה היא משוגעת מכף רגל עד ראש, בעיקר לכיוון הראש, ונכון שבירושלים כמו בכל מקום אחר יש יצורים מהסוג הזה, אבל רחל לאה עלתה על כולנו. כמובן שתמיהתה של רעייתי במקומה, ולכן אני ממהר לענות לה שאנחנו הולכים לבקר את רחל לאה במטרה לבקש ממנה סליחה ומחילה. כמובן שתירוץ זה מעורר עוד יותר את סקרנותה של רעייתי, שכן היא יודעת היטב שאיני נחשב לאדם הנוהג להיקלע לסכסוכים כאלה ואחרים ובעיקר איני נוהג להיקלע לסכסוכים עם בני אדם שאינם בקו הבריאות, אז מה סליחה עשיו. אני מסביר לאשתי שאיני הולך לבקש ממנה סליחה בשם עצמי אלא בשם אחד שהתגורר בעבר בשכונתנו.

"אה, אומרת אשתי: "לפגוע בה הוא יודע ולבקש סליחה הוא שולח אותך"? "לא", אני אומר לה, "מדובר באדם שהוא כהן, ולכן הוא מינה אותי שליח לבקש בשמו סליחה ומחילה". כאן הסתתמו כל טענותיה של רעייתי לביקור בשכונה הנ"ל אצל הגברת הנ"ל.

הכלל, אשתי מתרצה ללכת לביקור אצל רחל לאה ואנחנו לוקחים טקסי לכיון הר המנוחות. בדרך אני מספר לרעייתי את הסיבה שבגללה שולח אותי הכהן לבקש סליחה מרחל לאה. הכהן ההוא בהיותו ילד קטן מאד, נהג לפגוע ברחל לאה להקניט אותה ולהתקלס בה. היא מצידה, נהגה להשליך מתוך השקיות שנהגה לסחוב מכל הבא ליד. צלחות, מזלגות כלים מכלים שונים לעבר הילדים. אמנם היו ילדים שהצטרפו אליו, אבל ההבדל שהוא היה המנהיג. ואפילו משוגעת כמו רחל לאה הבחינה בזה. הכהן ההוא גדל, התחתן, עזב את השכונה וגידל משפחה למופת. עברו שנים, הוא כבר הספיק לחתן שלושה ילדים ואז חלתה רעייתו במחלה הידועה ולאחר שנה הסתלקה לבית עולמה. האירוע גרם כמובן שבר גדול אצלו ואצל משפחתו אך הוא התאושש בקושי וגידל את ילדיו במסירות. ויום אחד הוא החל להרגיש רע. הלך לרופא, נשלח לבדיקות ונאמר לו שיש לו את המחלה הידועה בכליות. כמובן שבשורה רעה זו הבהילה אותו עד מאד. הוא החל ללכת לחצרות רבנים לבקש שיתפללו בעדו. בין השאר הגיע לאחד מגדולי הדור. הוא בירך אותו, אך בסוף הפגישה שאל אותו אולי יש מישהו שמקפיד עליו. הוא חשב וחשב ואמר לרב שככל שהוא זוכר אין לו מישהו  בו פגע עד כדי שיהיה עליו קפידה. ואז הרב אומר לו : "עד לאיזה גיל הגעת?, אמר לו: "הלכתי אחורה עד לחתונה שלי". "לך קודם לכן". הורה הרב. "לילדות שלי?" כן תחזור לגיל 9. כשהרב אמר "גיל 9" באה מולו דמותה של רחל לאה המשוגעת. וזה היכה בו פעמיים. "אוי, איך לא חשבתי על זה?" והחל לבכות בכי תמרורים. "אל תבכה", אמר הרב "יכול אתה לבקש ממנה מחילה". הכהן בקושי הצליח לדבר: "הרב, אני יכול אולי לבקש סליחה על העתיד, אבל את העבד הפסדתי... איך לא חשבתי על זה אז?, "אז"? שאל הרב. "כן, אשתי חלתה ואני הלכתי לקבל ברכות ולא חשבתי שיש לי חשבון פתוח מילדות וראה, איבדתי את רעייתי..." הרב הביט בו והכהן הוסיף: "היודע אתה מה שמה של רעייתי? רחל לאה, זה שמה ואני אפילו לא התעוררתי שבורא עולם לקח ממני את רחל לאה ואם ילדי, וכעת בורא עולם הגיע גם אלי... איך יכולתי להיות כל כך אטום? איך?" הרב נתן לו לבכות קצת זמן ולאחר מכן אמר לו: "עליך לפייס אותה במהירות". "אבל היא נפטרה" אמר הכהן, "לפני שנים רבות". "אפשר ללכת לבקש מחילה. מכיוון שאתה כהן יכול אתה למנות שליח לבקש מחילתה, אתה מצדך תאמר עליה קדיש ותדליק נר יום יום לזכרה והקב"ה ישלח לך רפואה שלמה משמים". הכהן התקשר אלי, המשכתי לספר לרעייתי, ואני תכף ומיד ביקשתי ממך שתצטרפי אלי לשליחות החשובה לבקר אצל רחל לאה ולבקש את סליחתה.

סיימתי את הסיפור לאשתי בדיוק כשהמונית הגיעה להר המנוחות. הנהג שאל: "איך אדוני יעשה את הדרך חזרה?" אמרתי לו שאלך ליציאה ואקח טקסי חדש. (זה בגלל שרציתי לחסוך את דמי ההמתנה, שמעתי שהנהגים לוחצים על הגז כדי שבהמתנה יעלה יותר מהרגיל). הנהג אמר לי שהוא יכבה את הרכב ויעצור את המונה ובלבד שהוא זה שיחזיר אותנו חזרה הביתה. "מה העניין שלך?, שאלתי בחשד. "אני רוצה לשמוע את המשך הסיפור", אמר הנהג. "אין המשך לסיפור. הכהן פגע ברחל לאה. רחל לאה מתה. אני בא לבקש סליחה במשהו וזהו." "כן, אבל למה הוא בחר דווקא בך", שאל הנהג. הסתכלתי ואמרתי: "אתה באמת הקשבת לסיפור שלי אדוני, אה?" "אני תמיד מקשיב לסיפורים שלך" אמר "אני הסעתי אותך בזמנו למס הכנסה, זוכר?" "בטח זוכר" אמרתי. "אתה גם העלבת אותי וגם הפסדתי כסף ואני ממשיך להפסיד כסף". הנהג אמר יודע מה, אני מכבה את המונה כעת וכל הנסיעה חזור עלי. מה תגיד? "אני אגיד שתישאר כאן. אני אלך לבקש מחילה בשביל הכהן ואולי אנצל את ההזדמנות לטייל בעוד כמה קברים ובתוך חצי שעה אני חוזר".

עשר דקות לקח לי לבקש מחילה בשם הכהן וגם לסייר קצת בסביבה, ותיכף חזרנו למונית. אני אמנם ירושלמי אבל לא מנצל אנשים. אני רק מנצל הזדמנויות. הכלל, חוזרים למונית ואז אני מספר לנהג מה הקשר שלי לעניין. את הרישא גם אשתי יודעת. כי אנחנו היינו מארחים הרבה את רחל לאה, כלומר, לא היינו צריכים להזמין אותה כדי לארח אותה . היא פשוט  היתה נכנסת ללא כל הגינונים של דפיקות בדלת, מי שם וכל זה. פשוט נכנסת ומתיישבת ואשתי היתה מביאה לה אוכל וקצת חפצים כדי שיהיה לאוסף שלה וגם לזרוק על הילדים. מה שאשתי לא כל כך יודעת, שאת המצבה לקבר שלה אני שילמתי. כלומר, אספתי את הכסף ודאגתי לה למקום טוב. אל תשאל מאיפה הגעתי לזה, כי אז תצטרך לשאול על הרבה מצבות בהר המנוחות, אבל אני מספר את זה כדי שתדע את הצד השני בכל ירושלמי. כמה שהוא יודע לנצל הזדמנויות, הוא לא מפספס הזדמנות לעשות חסד עם כל מי שרק יכול, ונכון שיש לירושלמי בעיה עם לשלם על דברים שאפשר לקבל בחינם, אבל על חסד הוא בחיים לא יוותר גם אם זה יעלה לו בממון רב.

וכעת אתה שואל מה הקשר שלי לסיפור? ובכן, אתה יכול להוציא את עצמך ממאה שערים אבל לעולם לא תוכל להוציא את מאה שערים ממך. הכהן ההוא אמנם עזב את בתי אונגרין ואת מאה שערים ואפילו את ירושלים אבל השאיר כאן מזכרת. את אחותו, שהתחתנה וגרה כאן אצלנו בשכונה. הכלל, לפני כשבועיים היא יושבת אצלנו ומספרת לפי תומה שהאח שלה קיבל את המחלה. תכף שאני שומע את זה, אני מחבר אחד ועד אחד ועוד אחד ומגיע לשלוש. האחד זה מעשה הקונדס שלו כנגד רחל לאה השני הוא פטירת אשתו ששמה רחל לאה והשלישי זו הצרה האיומה שנפלה עליו כרגע.

במקרים כאלה אני נוהג בזהירות כי אם אתה בא לאדם ועושה לו חשבונות 'קיבלת את זה בגלל שעשית את זה' הוא ישר מתרגש ולא מסכים לשמוע לך, אבל אם זה מגיע מהאדם עצמו יש סיכוי שזה יעבוד. אני מתקשר לנכד של חבר שלי ואומר לו מה כדאי לעשות. הוא הולך מצד אחד לרב של הכהן ומספר לו את הסיפור . ומהצד האחר לכהן עצמו, ומציע לו ללכת לרב שלו, וככה נפגש הכהן עם הזיכרון המודחק שלו ועושה סוף סוף את הדבר הנכון. הגענו הביתה. שילמתי לנהג את דמי מחצית הדרך ואז אומר הנהג: "אפשר את הפלאפון שלך? אני רוצה לדעת מה הסוף סוף של הסיפור". אמרתי לו שאין לי פלאפון מחמת שאיני יודע כיצד מחייגים בו, אבל אשמח לתת לו את הטלפון בביתי. ואם יתקשר עוד חודש חודשיים ואגיד לו את הסוף הסוף של הסיפור. עברו מאז כמה חודשים והוא לא התקשר אז אולי מהסיפור שלך הוא ישמע את הסוף. הכהן מדליק נר ולאחר שבועיים ניגש לניתוח להסרת הגידול. לפני הניתוח עשו לו אולטרסאונד והתברר כי מה שנראה כגידול אינו אלא אבן בכליה. ליתר ביטחון החליטו לעשות לו צילום מורכב יותר עם דיו שצריך לשתות. הוא מוזמן שבועיים לאחר מכן ומה מתברר? שגידול לא היה וגם האבן נעלמה כלא היתה. אתה מבין אדון ולדר? הכהן שלנו ניצל מגורל מר ואכזר, רחל לאה רגועה בשכונה שלה בהר המנוחות, שכן רצתה לסלוח כל השנים ואיש לא טרח לבקש, ורק אני מוטרד, כי אני מרגיש שהנהג מונית שילם על הסיפור טבין וטקילין וקיבל רק מחצית ממנו, וכמה שתגיד על ירושלמים שמנצלים הזדמנויות, הם לעולם לא יגיעו בפרוטה של מישהו אחר. לכן אני מבקש ממך שבעיתון שלך תספר את הסיפור. אומרים שכל נהגי המוניות קוראים את הסיפורים, ואני מבקש שיודיעו בווקי טוקי שלהם מה הסוף לסיפור. וזה על אף שאשתי אומרת שבסך הכל הנהג החזיר את מה שהוא לקח לנו אז וגם קיבל חצי סיפור ועוד מגיע לנו עודף. אני לא רוצה לסתור חלילה את דברי אשתי, היא ירושלמית עשרה דורות ואני רק תשעה, אבל ליתר ביטחון, תפרסם, לזה היא לא מתנגדת. בכבוד רב, הירושלמי מבתי אונגרין. (חיים ולדר, צ'אלמר – סיפורים ותמונות מתוך מאה שערים)

תפילה

רבונו של עולם, אל תתן לי לשכוח שמילים טובות שאומרים לשני, זה כמו דלק לנשמה, זה מתדלק את הנשמה של הבן אדם ולכן צריך להרבות בהן. וכמו כל דבר, קודם כל בבית.

כי אם האשה, המציאות שלה והמהות שלה שהיא חיה בשביל בעלה וילדיה, אז כל כך קל למצוא מילים טובות שמחזקות. אל תתן לי אף פעם  לחכות שהיא תשאל אם האוכל היה טעים, שאני תמיד אזכה להתלהב ולהחמיא רגע לפני כן.

ואותו דבר עם הילד. איך בונה הילד את הבטחון העצמי שלו, את הדימוי החיובי שיש לו על עצמו? רק אם אנחנו מתפעלים ממנו ומרבים להשמיע לו שהוא ילד מוצלח, שאנחנו גאים בו ושמחים בו.

רבונו של עולם, אל תתן לי לראות משהו יפה אצל השני בלי לגשת ולהגיד לו כמה מילים טובות. ואם מתעוררת קנאה באותו רגע, אפשר לחכות יום יומיים וכשינרגעים, אפשר אז לגשת ולהגיד מה שרצינו אך לא יכולנו.

רבונו של עולם, מילה טובה יכולה להפוך ברגע אחד אדם שבור ומדוכא לאדם הכי מאושר בעולם, אז איך אפשר לוותר על זה?

רבונו של עולם, תעזור לי להרבות במילים טובות בעולמך ולשמח את בריותיך.

קוראים יקרים

"לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים" (קוהלת ג).

לפני כחמש עשרה שניה היתה עת להתחיל לכתוב עלון לפרשת השבוע. קראנו לו "אור האמונה" כי חשבנו, ואנחנו עדיין חושבים, שאמונה זה הדבר הכי חשוב בחיים.

בחלומות הכי ורודים שלנו לא חשבנו שנמשיך לכתוב ולהפיץ את העלון כ15 שנה. אך בורא עולם חשב אחרת.

היה תענוג לעמוד אתכם בקשר. התגובות שקיבלנו, המילים הטובות שהרעפתם עלינו, נתנו לנו כוח וחשק להמשיך. כעת- עת להפסיק.

אני מקווה שבעתיד הלא רחוק יצא אור ספר "אור האמונה" שבו תמצית הדברים שהופיעו בגליונות השבועיים והוא ממתין למקורות מימון.

תודה על הכל.

תודה לחברים היקרים שמלווים את הגליון מיום לידתו. לא נשכח לעולם את התקופה היפה הזו.

בשבוע הבא , פרשת בהעלותיך, נוציא ב"ה את הגליון האחרון.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי

והחברים.