פרשת ויחי

  האכזבה והתקוה

אדם הראשון מופיע במקרא כדמות עילאית, השונה מאיתנו בתכלית: אין הוא ילוד אשה. הוא בחיר היצירה, שהאלוקים עצמו נפח בו נשמת חיים. אין ביכולתנו - קרוצי החומר, שאופקינו הרוחניים מצומצמים - להקיף את דמותו הרוחנית במלואה. אנו מתבוננים בפרשת חייו של אדם הראשון מנקודת הראות שלנו בלבד, ממבטנו אנו.

אדם הראשון, עם בריאתו מצא את עצמו בגן עדן. גן מופלא, אשר בו נמצאים תנאים אידיאליים לחיים מאושרים וחסרי דאגות.

לפתע התנפץ האושר אל סלע הפיתוי. פיתוי של נחש ערמומי שינה את חייו ואת חיי אשתו בתכלית. הם גורשו מגן עדן, כדי לטעום את טעמו המר של המוות, הממתין מאז לכל חי אי שם בסוף הדרך. בגלותם הם חווים את צער הלידה, סובלים מקשיי פרנסה, ועליהם אף להיאבק ללא הרף באיתני הטבע. הם הושלכו לתוככי מערבולת של מאבקי הכוח הנוראים, שהטביעו את הדורות שאחריהם בדם שנשפך במלחמות אין-ספור. רגע הפיתוי, שאדם הראשון לא עמד בו, מהווה אות פתיחה להיסטוריה האנושית, כפי שאנו מכירים אותה.

למקרא סיפורו של אדם הראשון, חולף הרהור בלב: כלום אין תקווה לאדם? כלום עליו לדרוך בנתיב הכשלונות?

והנה, בסופו של ספר בראשית, מופיע הקוטב השני בדמותו של יוסף.

הוא היה אב-טיפוס של אדם שסבל מילדות קשה: נער בן שבע-עשרה, יתום מאם, הקשור בעבותות אהבה אל אביו, מושלך לפתע אל ארץ אחרת, אלילית, מנוכרת ואכזרית. נסיונות עזים מטלטלים אותו, אך הוא נותר שלם בדרכו, דרך בית אבא.

הוא מוטל לצינוק. בודד, מושפל, מוכה ומבוייש. אכול געגועים גוברים אל אביו, המצוי הרחק ממנו. הזמן חולף. לפתע חל שינוי במצבו. מבור תחתיות מטפס הוא אל סולם ההצלחה, אל מנעמי השלטון, אל השררה של הגדולה שבממלכות. והנה, למרבית הפלא, גם היא אינה משחיתה אותו.

מלווה אותו רצון להיטיב לאחיו, על אף שמכרו אותו לעם המצרי, שבו משל במשך שמונים שנה תמימות, להיטיב לאוכלוסיית העולם הרעבה - לכולם. בדורות העבר, בעת שמושלים התעמרו בבני עמם, ניצב יוסף הצדיק כסמל למושל האידיאלי, כסמל לאדם!

לאחר מות יעקב אבינו, ניצב יוסף מול אחיו החוששים מנקמתו, ומרגיע אותם: " ויבך יוסף בדברם אליו... ויאמר אליהם יוסף: 'אל תיראו, כי התחת אלוקים אני? ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה... אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם', וינחם אותם וידבר על לבם " (בראשית נ', י"ז-כ"א).

יוסף, חותם את ספר בראשית. האיש, שלעולם לא נכנע לגירויי הרגע ולמידות הנפש המנסות לערער את הדרך. האיש, שלא הלך שבי אחר עיניו. האיש שחי תמיד לאורו של חזון בית אבא, הוא החזון האלוקי. האיש שלא שמר טינה לזולת.

אם יכול היה לצמוח אדם כזה, הרי ללא ספק גדול הוא האדם, ויש תקוה לאחריתו!

  הכל לטובה

יוסף מנחם את אחיו ומסיר את החששות מלבם: "ואתם חשבתם עלי רעה – אלקים חשבה לטובה " (בראשית נ', כ'). כלומר, מכירת יוסף לעבד ארוגה במערכת הכללית של הנהגת ה' בעולם, וה' פועל כל העת לטובת העולם.

בתלמוד (ברכות ס', ע"ב) מסופר כיצד הלך רבי עקיבא בדרך והגיע לכפר אחד. הוא דפק על פתחי הבתים, וביקש שיארחוהו ללינת לילה. אך כולם סירבו להכניסו וטרקו בפניו את הדלת. רבי עקיבא לא איבד את בטחונו בבוראו, ואמר: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, לטובה הוא עושה".

משלא נותרה לו ברירה, הלך ללון בשדה בפאתי הכפר. היו עמו תרנגול, כדי להעירו משנתו עם שחר, חמור לרכב עליו, ונר ללמוד לאורו.

הוא בחר לעצמו מקום לינה והדליק את הנר כדי ללמוד תורה. בא משב רוח וכיבה את הנר. אמר רבי עקיבא: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, הכול לטובה", ושכב לישון בעלטה. לפתע שמע קרקורים נואשים, חתול התגנב וטרף את התרנגול. אמר רבי עקיבא: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, הכל לטובה".

ואז נשמעה נהמת אימים, אריה משחר לטרף זינק על החמור, שיסעו וטרפו. כל זה התרחש סמוך לרבי עקיבא, והוא המשיך לומר: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, לטובה הוא עושה".

מאורעות הלילה טרם הסתיימו, לפתע נשמעו בעלטה קולות קרב ונאקות פצועים, מצהלות מנצחים ושוועת מנוצחים. כנופיית שודדים התנפלה על הכפר ולקחה את תושביו בשבי, כדי למוכרם לעבדים.

אמר רבי עקיבא: "כלום לא אמרתי, שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה – לטובה הוא עושה? לו נענו בני הכפר לבקשתי ונתנו לי מקום לינה, הייתי נופל בשבי השודדים כמותם. אילו היה הנר מאיר, התרנגול קורא והחמור נוער, הם היו מזעיקים את השודדים, והללו היו מגלים את מקומי".

הבה נתבונן באימרה של רבי עקיבא: " כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, לטובה הוא עושה ". הוא לא סיים במילה: "הוא טוב", משום שהיה מודע לכך שיש רע, ייסורים וכאבים בעולם. רבי עקיבא סיים: "לטובה הוא עושה". כלומר, התכלית היא טובה, התוצאה הסופית תהיה ברוכה.

סיפור זה ממחיש קביעה זו. אין זה נעים להתקל בסירוב בכל בית, ואף אין זה נוח ללון בשדה פתוח, מפחיד להצטנף במרחק צעדים ספורים מאריה נוהם וטורף.

המסר שבפי רבי עקיבא היה אחד: גם אם רע, ואפילו רע מאוד, חלילה, נדע שאין זה מקרה בלבד, מזל רע או צירוף נסיבות. עלינו לדעת שיש לנו אב אוהב בשמים, אב שעינו פקוחה עלינו וידו מנחה אותנו – לטובתנו. לפעמים אב נותן לבנו יד, לפעמים הוא נושאו על כתפיו, יש והוא משיב בשלילה על בקשת בנו, ולפעמים הוא מייסרו ומוכיחו. אך תמיד – "לטובה הוא עושה". תמיד יש לאב כוונה טובה ותועלתית.

כשנתבונן במכירת יוסף, נראה לנגד עינינו את המסר של רבי עקיבא. יוסף נמכר לעבד, הושלך לבית האסורים, שם שהה תריסר שנים. משם הוא הובהל לארמון המלכות, עלה להיות משנה למלך ומילט את אביו ואת אחיו מן הרעב. ועל כך הוא פנה לאחיו ואמר: " אתם חשבתם עלי רעה - אלוקים חשבה לטובה. למען עשה כיום הזה, להחיות עם רב " (בראשית נ', כ'). המסר מדבריו: הבורא מצרף את מעשי בני האדם ומוליך אותם לקראת תכלית טובה. גם אם התכוונו האנשים לרעה, יסייעו מעשיהם לקידום המטרה השמיימית הטובה, בכיוון הפוך ממעשיהם של בני האדם.

כל אחד מאיתנו, אם יתבונן במאורעות העבר, בוודאי ייזכר באירועים שהתרחשו - מקרים שבשעתם נראו כה רעים ונוראים, אסונות ופגעים, ולבסוף הוברר שהם היו שלבים של הדרך שהובילה לטובה ולברכה.

קל לראות זאת לאחר מעשה, להביט לאחור ולהודות. קל יהיה לכל אדם, וגם לאומה בכללותה, להבין זאת בבוא הגאולה שעליה נאמר: " בשוב ה' את שיבת ציון - אז ימלא שחוק פינו, ולשוננו רינה " (תהילים קכ"ו, ב').

אולם רק בעלי אמונה מושרשת, איתנה ומחושלת מסוגלים לחוש זאת גם בעת חשיכה, פגעים וכאב. רק הם יש ביכולתם לחוש ולדעת שהם נמצאים בידיים בטוחות, בידי ה'.

  להביט לאחור

כאשר ירד יעקב אבינו למצרים, הוא מצא את יוסף בנו כמשנה למלך, ואת שני בניו שטרם מלאו להם עשר שנים, אפרים ומנשה. הם היו בנים לתפארת וחיו בהתאם לחינוכו של יוסף הצדיק.

לאחר בואו של יעקב אבינו ובניו למצרים, נולדו ליוסף בנים נוספים. הללו הכירו את הסב הגדול מקטנותם, גדלו על ברכיו והתרשמו מקדושתו ומרוממותו.

לפני פטירתו מן העולם אמר יעקב אבינו לבניו: " שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה, לי הם. אפרים ומנשה, כראובן ושמעון יהיו לי. ומולדתך אשר הולדת אחריהם – לך יהיו " (בראשית מ"ח, ה'-ו'). יעקב קובע בברכתו, שאפרים ומנשה יקבלו חשיבות מיוחדת. הם ייחשבו כבניו של יעקב, ולא רק כנכדיו, וגם יקימו שבטים נפרדים. עומדים אנו ושואלים: לכאורה, צריך היה המצב להיות הפוך: אלו שנולדו על ברכי יעקב, יהיו נחשבים כבניו, ולעומתם, אלו שנולדו והתחנכו בלא שיכירו את סבם הגדול, כיצד ייחשבו לבניו?

רעיון נשגב גלום כאן. בני יוסף שנולדו לאחר שירדו יעקב ובניו למצרים, הכירו את גדולת אבותיהם והתחנכו לאורם. אם כן, אין זו גבורה שהם גדלו לתפארת. לעומת זאת, מנשה ואפרים גדלו במצרים, בסביבה עובדת אלילים, במדבר רוחני המלא על גדותיו בסכנות רוחניות למכביר, ועם כל זאת הם גדלו לגדולים וקדושים. ילדים אלה הם פרי חינוכו של הסב, המאור הגדול, יעקב אבינו! הם פרי השקעתו של יעקב בבנו יוסף. תודות לחינוכו של יעקב, עמד יוסף בגבורה בכל הניסיונות בארץ נכר וגידל שם צאצאים לתפארת. צאצאים אלו הם עדות לחינוכו המוקדם של יעקב, ועליהם התבטא יעקב: "לי הם!"

כיום התנאים הטובים לגידול ילדים קיימים כמעט בכל מקום. אולם עם זאת, עלינו לשאת עין בתודה אל הורינו ואל הדור שקדם להם, אלו שגידלו את צאצאיהם במדבר שממה. הם עמדו במטלה חרף הנסיונות הקשים וצוק העיתים. הם הקריבו קורבנות בשמחה כדי לחנך את בניהם לאמונה מושרשת וזכה, לתורה ולמצוות. כוחם נבע מכוח אבותיהם, מהחינוך שהם חונכו בבית האבא שבגולה, ממורשת הדורות, מדמעות אם וממוסר אב שנחרטו לעד בליבם. הם קיבלו על עצמם להעביר את לפיד היהדות לדורות הבאים, כדי להמשיך לעד את שלשלת הזהב הנטווית והולכת ממעמד הר סיני ועד סוף כל הדורות.

  ליד מיטת האב הגווע

שבע עשרה שנה חי יעקב בגלות מצרים. היו אלו שבע עשרה שנות חייו השלוות והטובות ביותר. הגעגועים לבנו האהוב, יוסף, הם שמשכוהו "בשלשלאות של ברזל" כהגדרת חז"ל, לארץ זו. עתה, בהתקרב יום מותו, קרא ליוסף וביקשו: " אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם " (בראשית מ"ז, כ"ט-ל').

יוסף, כמובן, הבטיח: " אנוכי אעשה כדברך " (שם ל').

אולם, למרבה הפלא, לא הסתפק יעקב בהבטחה מלכותית זו. אף כי ידע היטב שיוסף לא יפר אותה, דרש ממנו לחזק את הבטחתו בעבותות שבועה. הוא רצה להיות בטוח מעבר לכל ספק שבקשתו תקויים. רק לאחר שבועתו של יוסף, הודה לאלוקיו על כי זיכהו שגם רצונו האחרון יבוצע כראוי: " וישתחו ישראל על ראש המיטה " (שם ל"א).

יעקב פחד מן הקבורה במצרים. היא הילכה עליו אימים. המדרש מונה סיבות רבות לפחד זה. אנו נזכיר שתיים מהן:

א. יעקב היה נערץ בארץ גלותו. דמות פלאים, שכבודה גדול בעיני המון העם המצרי. אם ייקבר בארץ זו, ייהפך קברו לאתר מקודש, יעד לעליה לרגל ולסגידה. זהו סוף טראגי לאדם שסימל בחייו את האמונה באלוקים ואת ההרחקה מעבודה זרה, אם לאחר מותו היה נהפך בעצמו לאליל.

ב. קבורתו של יעקב במצרים, אפילו קבורה ארעית, היתה מתפרשת בעיני צאצאיו כהיתר להשתקעות בארץ זו. שכן, גם מצרים היא "ארץ קדושה". שאלמלא כן, לא היה יעקב מוכן להקבר בה.

בבקשתו להקבר בארץ כנען נאבק יעקב נגד מגמות הירידה. אלו הופיעו אז לראשונה בעם ישראל, וסכנתן היתה מוחשית ביותר. הפרשה מסתיימת בפסוק המרמז על התפתחות מסוכנת זו: " וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה " (בראשית מ"ז, כ"ז - לשון אחוזה, רש"י).

משום כך, דרש יעקב בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שארונו יועלה מיד ארצה. למען ידעו בני ישראל, גם בשנות הגלות, היכן הוא ביתם האמיתי.

  דמותו של המשיח

לפני מותו פקח יעקב אבינו את עיניו והתבונן בשנים עשר בניו, שהקיפו את מיטת חוליו. האב הישיש, שבסוף ימיו זכה לראות באיחוד מחדש של המשפחה, סקר עתה את בניו במבט עמוק.

וכה אמר להם: " האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו... ושמעו אל ישראל אביכם " (בראשית מ"ט, א'-ב').

מבטו של אבי האומה חדר אל נבכי העתיד הרחוק. קרן אור זו חדרה מבעד לערפל ההיסטורי הכבד. שם, בארץ גושן, סיפר יעקב לבניו, המתגבשים עתה לעם, מעט על מהות הגואל האחרון - המשיח.

הדברים כלולים בברכתו ליהודה, הרביעי בבניו, הבן שיקים את השבט שנבחר למלכות: " לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבוא שילה, ולא יקהת עמים. אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו " (שם, י'-י"א).

בפסוקים אלו טמון המפתח להבנה. במילים: " שילה ", " יקהת עמים ", " עירה " (שפירושו חמור) ו" בני אתונו " - חיפשו המפרשים לדורותיהם את תיאורו של הגואל.

נחשוף מעט מן המעט מדמותו של המשיח. נתעכב בהסברנו על נקודה אחת בלבד:

המושג "חמור", מתקשר אל ביאת המשיח. בעוד יעקב רק רומז לכך, הנביא זכריה מקדיש לכך מילים מפורשות: " גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים. הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור " (זכריה ט', ט').

שלושה אנשים מרוממים מעם "רכבו על החמור": אברהם ("ויחבוש את חמורו"), משה ("וירכיבם על החמור") והמשיח, בפסוק שצוטט לעיל.

המושג רכיבה מציין שליטה, שליטה מוחלטת, כשם שנאמר על האלוקים: " רוכב שמים בעזרך " (דברים ל"ג, כ"ו).

החמור מציין את החומריות. תכונת הרכיבה והשליטה, מאפיינת את שלושת האישים הללו. שלושתם שולטים על ה"חמור", על חומריותם. אברהם - כמחדש האמונה ומידת החסד בתוככי עולם קר ומנוכר. משה - כמשנה פני העם לדורותיו, בהורידו תורה מהר סיני. ומלך המשיח, אשר עתיד להביא למהפכה הרוחנית הכבירה ביותר באנושות, עת ישיב אותה אל מחוזות האושר ואל ממלכת הרוח.

המשיח הוא האדם שאליו תפנה האנושות העייפה והתשושה, לאחר שלא הצליחה בכל נסיונותיה לבנות חברה ראויה לשמה. למרות מאמציה היא לא הצליחה לבנות חברה המושתתת על יסודות המסוגלים להעניק לה שלום ושלווה, משטר של צדק ואושר נכסף. העמים יפנו אל המשיח בבקשת הדרכה, משום שיכירו במנהיגותו ובסמכותו. הם יכירו ויבחינו באישיותו המיוחדת, המגלמת בקרבה את המושג אדם בכל הודו והדרו.

המשיח יהיה המנהיג הרוחני, שיצמח ויעלה מתוך המשבר החריף אשר יפקוד את עם ישראל ואת האנושות כולה. המשבר, שהביאו על עצמן האומות בגאוותן, בעוורון מתנשא, עקב נטייתן לבסס את החברה אך ורק על הישגיות חומרית ועל סיפוק יצרים אנוכי. ביום שיגלו כולם, שדרך זו הובילה אותם לסכנת השמדה עצמית, הם יפנו אל אותו מנהיג, כדי שיעניק להם כיוון להתחדשות הרוח שבקרבם.

כוח סמכותו ינבע מתוך עצמו, משליטתו המוחלטת על כוחותיו הנפשיים והחומריים כאחד. הוא ידריך ויכוון את האדם העייף והמותש, המחפש את הנתיב לשוב למקורו. הוא יהיה המורה, אשר הכל ירצו להקשיב ללקחו. הרמה המוסרית והרוחנית, שהעפיל אליה, תלמד את האנושות כולה, כי יש לאדם יכולת חזקה מפלדה לשלוט על עצמו. יכולת להשתחרר מתשוקותיו ומתאוותיו הכולאים אותו.

בכך, ישלים האדם את מעגל הזמנים וישוב אל נקודת המוצא, אל הדברים שנאמרו ליד מיטת יעקב. יעקב, אשר החדיר את מושגי הטוב והיושר, מבית מדרשו של אברהם, בלב בניו. עתה, ברגעי חייו האחרונים, הוא מבטיח להם, שהם ישאו את מורשת היהדות בגאון כלפיד בוער. לפיד שיאיר את החברה האנושית עד אחרית הימים. עד אשר יקום מתוכם מלך המשיח שאליו ינהרו כל העמים.