|
פרשת ויגש
 הכל לטובה, אבל...
הוא ניסה להפעיל את הקומקום החשמלי כדי להכין לעצמו קפה של בוקר. לתדהמתו, גילה שהמכשיר התקלקל. כשביקש לשטוף את פניו במים חמים, התברר כי דוד המים החמים הצטרף לקומקום. כשירד למכוניתו, חייך אליו הצמיג והודיע לו כי הוא בשביתה. כשביקש להחליפו, הסתבר כי הצמיג החילופי אינו שובר שביתה ומזדהה עם אחיו השובת מתוך סולידריות.
התגובות האנושיות להתרחשויות אלו נחלקות לשני סוגים בסיסיים. מאמיני המקריות האדוקים ינסחו את תגובתם במשפטים כגון: "כל מה שיכול להשתבש - השתבש" ו"כשלא הולך, אז לא הולך", או "לא נורא, מחר יום חדש". לעומת זאת, אם מאמינים בני מאמינים אנו, מן הסתם נאמר: "לא נורא, הכל לטובה", או "כל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה". לסיום נאמר משפט אופטימי: "כל עכבה לטובה".
שימוש במשפטים אלו נובע מחוסר נכונות להתמודד עם המציאות ותוצאותיה או עם מעשינו שגרמו למציאות זו להתרחש.
דברים לא קורים סתם כך. יש סיבה שגורמת להם להתרחש, והיא נחלקת לסיבה טבעית ולסיבה רוחנית.
עם צאת אחי יוסף לביתם, כשעל חמוריהם שקי התבואה שזה עתה קנו במצרים, שלח יוסף לעוצרם, בתואנה כי בעת ביקורם בארמונו גנבו את גביע הכסף שבו הוא מנחש. יהודה כופר באשמה וקובע כי מי שיימצא הגביע בידו - יומת, והנותרים יהפכו לעבדים. יוסף מסרב ומעדיף כי רק ה"גנב" יישאר במצרים והשאר יעלו אל אביהם.
לאחר שנמצא הגביע באמתחת בנימין, קורע יהודה את בגדיו ואומר ליוסף: "האלוקים מצא את עוון עבדיך" (בראשית מ"ד, ט"ז). יהודה אינו מודה בגנבה, להפך, הוא מתכחש לה. הוא מנסה להסביר ליוסף כי עוגמת הנפש נגרמת להם בעטיו של סיפור אחר לחלוטין. אנחנו נענשים עתה על מכירת יוסף אחינו. לך אין כל קשר לדבר. אתה בסך הכל חייל על לוח השחמט, אלא שהבורא בחר להשתמש בך כשוט כדי להענישנו.
נראה כי יהודה משלים עם המצב, והוא מבקש מיוסף לקחת אותו לעבד ולשלוח את בנימין עם אחיו. אולם כאשר מבקש יוסף לממש את עבדותו של בנימין, משנה יהודה את גישתו, ותחנוניו הופכים לאיומים ממשיים.
"ויגש אליו יהודה ויאמר, בי אדוני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה" (בראשית מ"ד, י"ח) . חז"ל מלמדים כי יהודה אמר ליוסף: "סופך ללקות בצרעת, כמו שלקה פרעה על ידי זקנתי שרה על לילה אחד שעיכבה". כי כמוך כפרעה - "מה פרעה גוזר ואינו מקיים, מבטיח ואינו עושה, אף אתה כן. כי כמוך כפרעה - אם תקניטני, אהרוג אותך ואת אדוניך".
מה גרם ליהודה לשינוי כה קיצוני בעת ניהול המשא ומתן מול יוסף? ההתבוננות!!!
פרשנותו של יהודה כי הסתבכות זו נגרמה בעקבות מכירת יוסף, היתה נכונה לגבי מאסרו של שמעון, ואף לגבי שאר האחים שהשתתפו במכירת יוסף. אך כעת, כשמתברר כי את בנימין מבקש יוסף להשאיר במצרים, מבין יהודה כי אין כל קשר בין מכירת יוסף להסתבכות זו. וזאת מסיבה פשוטה - בנימין לא השתתף במכירת יוסף! אם כך, מסיק יהודה, אין כל סיבה להתעמרות מיותרת זו, והוא משנה את גישתו ומאיים על יוסף בארמונו.
מיד לאחר מכן מתארת התורה את התגלותו של יוסף לאחיו. האם התגלות זו נבעה מפחד? ובכלל, מדוע התעמר יוסף באחיו? לא נוכל לחשוד ביוסף בתאוות הנקמה, כיוון שמיד לאחר מכן הוא מתגלה אליהם באומרו: "אני יוסף" (בראשית מ"ה, ג') .
משיחותיהם הרבות נוכח יוסף בעליל כי אחיו מתחרטים על מעשה מכירתו. אולם אפשר שחרטה זו נובעת ממצבם הנוכחי. יוסף מבקש לבחון את תשובת אחיו ולהוציאה מן הכוח אל הפועל. אם יצליח לגרום לאחיו למסור את נפשם בעבור בנימין אחיהם, תווכח תשובתם כאמיתית. בתואנת הגנבה מבקש יוסף לבנות בעבורם את זירת התשובה, עד שהוא מגלה כי יהודה מוכן לההרג בעבור בנימין.
כך מיישמים מאמיני ההשגחה הפרטית את אמונתם. אמירות כגון: "כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה", ו"כל עכבה לטובה" - נכונות הן, אך אינן מספיקות. האדם המאמין מתבונן. מנסה לחפש את הסיבה שגרמה ל"בעל חוב לגבות את חובו", הוא מחפש את החוב. כשהוא מוצא אותו, הוא משתדל לפורעו ולתקן את העבר.
איחוד לבבות ושחר הגאולה
כלל גדול נקוט בידינו: " מעשה אבות סימן לבנים ". אבות האומה נמשלים לגרעין העץ. מהגרעין הזעיר צומח אילן רב פארות ועמוס פירות. אולם עם זאת, אין בעץ אלא מה שהיה בגרעין. כל מה שאירע, וכן כל מה שקורה עתה או יקרה בעתיד לעם ישראל לדורותיו – אירע לאבות. הדברים אמורים במיוחד בנוגע ליעקב אבינו, הנקרא גם ישראל, שעל שמו קרוי עמנו, עם ישראל.
כאשר נבחן את מהלך חייו של יעקב אבינו, נוכל לכוון את דרכנו, לדעת לאן פנינו מועדות ומה מצפה לנו.
במשך שישים ושלוש שנותיו הראשונות היה יעקב יושב אהלים, לומד תורה מפי אברהם זקנו ומפי יצחק אביו, והיה ל"איש תם", לאדם מושלם. לאחר מכן החלה תקופת הצער והרדיפות: עשיו ביקש להורגו, לבן ביקש לעקור את הכול, שוב בא עשיו וארבע מאות איש עימו, ונוסף לכך פגעו בו צרת דינה וצרת יוסף. תקופה שלישית: יוסף מתוודע אל אחיו, המשפחה מתאחדת בהנהגתו של יוסף, ויעקב אבינו זוכה לשיבה טובה באושר ובנחת.
אם נשווה את חיי יעקב אבינו, אבי האומה, לחיי האומה, נמצא שהתקופה הראשונה, תקופת השלווה וישיבת האוהלים, מקבילה לתקופה של ישיבת העם בארצו. בית המקדש עמד על מכונו, הנבואה היתה בתוקפה והשכינה שרתה בישראל. זו היתה תקופת בית המקדש הראשון, שבה היה העם קרוב לה', בבחינת "יושב אהלים". לאחר מכן באה תקופת ביניים: אמנם ארב עשיו לנפשו, אך יעקב נטמן בבית מדרשם של שם ועבר ולמד תורה. קיימת כאן הקבלה לתקופת בית המקדש השני, אשר ברובה היה העם נתון תחת עול זרים, יוון ורומי. אך עם זאת, באותו זמן היתה התורה שבעל פה בשיאה. זו היתה תקופת אנשי כנסת הגדולה והזוגות, בית הלל ובית שמאי, רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, ואחריה תקופת התנאים. אמנם התרבו הצרות, אך העם מצא מחסה בצל תורתו. הרוחניות חפפה על העם ושימשה לו כמחסה בימי עברה וזעם.
השלב הבא הוא שלב הצרות, שלב המקביל ללא ספק לתקופת הגלות: לבן המבקש לעשוק ועשיו המבקש להרוג. "עשיו הוא אדום", ואנו מצויים כיום בגלות אדום, שהחלה בעת חורבן בית המקדש וטרם הסתיימה.
סוף ימיו של יעקב אבינו הם ימים של שקט ושלווה, מקבילים לתקופת הגאולה שבה ישב עם ישראל בשלווה בארצו ושפע גשמי ורוחני כאחד יהיה מנת חלקו.
התורה מתארת שלאחר עשרות שנות איבה, משטמה והתנכלות, לפתע השלים עשיו עם יעקב אבינו. ההפתעה מתרחבת: " ויקח עשיו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו, ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קניינו – וילך אל ארץ (אחרת) מפני יעקב אחיו " (בראשית ל"ו, ו'). לפתע מכיר עשיו ומכירות גם אומות העולם, בזכותם של היהודים על מולדתם. עם ישראל יכול לשבת בארצו. כולם סבורים שתקופת הצרות נסתיימה! האומנם?
מי כמונו יודע שלא. גם דבר זה מעוגן ברעיון המובא בדבריהם של חכמינו:
" ביקש יעקב לשבת בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף ". אין ספק שקיימת הקבלה בין חיי יעקב לבין התקופה שבה אנו חיים, תקופה שבה העם שסוע, מפולג ומפוצל. זוהי תקופה שפסו בה האידיאלים, תקופה שבה אלו ואלו מאוחדים בדבר אחד בלבד: ברצון לבלום את האח הלומד תורה מפי האב הזקן. המכירה, מכירת יוסף, כבר נראית באופק.
לאחר המכירה נגרמת עוגמת נפש נוראה לאב הזקן, לנשמת האומה. פסקה ממנו רוח הקודש, הוא מתאבל על בנו האהוב וממאן להנחם. הבן עצמו עומד בניסיונות קשים במצרים, הרחק בגלות ומחזיק מעמד. אין צורך לדאוג לו, הוא מעותד למלוכה, ודבר לא יעצור את התהליך. אולם האחים, עליהם נסבה הרחמנות. יהודה מודח ממלכותו, ראובן נתון בשקו ובתעניתו, דכדוך אוחז בעם!
בתקופה זו נשאלת שאלה גורלית: כיצד מפגישים את האחים עם יוסף הצדיק, עם יוסף המשביר והמשפיע? כלומר, כיצד יתקרבו חלקי עמנו זה לזה, כיצד ייפסק הניכור ותתפשט האחווה האמיתית?
הרעב מביא את האחים אל יוסף. אולי רעב כפשוטו - מצב כלכלי עגום, מיתון ואבטלה, פיחות ומשבר. אולי רעב רוחני - לשמוע את דברי ה', ואולי שניהם יחד.
מחכים ומייחלים אנו לרגע הגדול של ההתוודעות הנרגשת, לרגע של האיחוד המחודש, לעידן של: " ותחי רוח יעקב אביהם ". לתקופה שבה יתאחדו הלבבות ושחר הגאולה יפציע.
גלות מצרים
עיני יעקב אורו מחדש. לאחר עשרים ושתיים שנות סבל, אבל ודכדוך, זכו אוזניו הישישות לשמוע כי 'עוד יוסף חי'. זקנותו זכתה לתשורה נאה שלא חלם עליה. גדולה היתה מתנת האלוקים, עצומה ורבה מכל מה שהעז לקוות.
געגועים עזים ניעורו בליבו: " אלכה ואראנו בטרם אמות " (בראשית מ"ה, כ"ח).
כך ירדה משפחת יעקב למצרים. רוח טובה שרתה עליה לקראת איחוד המשפחה מחדש, והכל השתתפו בחדוות האב הזקן שמצא את בן זקוניו האהוב.
עם זאת, שטה בשמי שמחת המשפחה עננה של דאגה סמויה. בלב אבי האומה פנימה, כרסם הפחד העמום, הספק הגדול מפני העתיד. אנו יודעים על כך רק משום שהאלוקים שנגלה אליו, על גבול ארץ ישראל " במראות הלילה ", ביקשו לא לפחוד: " אל תירא מרדה מצרימה " (שם מ"ו, ג').
יעקב אכן פחד. הוא ידע היטב שירידתו הינה תחילת הגלות שעליה נתבשר כבר אברהם אבינו בברית בין הבתרים. הוא הבין שירידתו, אשר תעניק לו, אישית, רגעי אושר עלי אדמות, מגשימה באותה עת מהלך היסטורי הכלול במילים שנאמרו לזקנו אברהם: " ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם " (שם ט"ו, י"ג). שמחתו האישית היתה מהולה בתוגה לאומית.
מצרים הפחידה אותו. הוא ידע כי לא גן של שושנים מזומן שם לצאצאיו. אולם לא רק הסבל והיסורים, שיהיו מנת חלקם, העכירו את רוחו. בעיקר הטרידה אותו בעיית ההתבוללות. הוא חשש מפני התאזרחות בארץ היאור, מפני התבוללות בתרבות האלילית ובקיסרות הזימה. כלום לא תישכח מליבם המולדת בכנען או שמא תישאר היא אך זיכרון עמום, ומהותם תהיה "בני ישראל בלב" בלבד?
מנקודת מבטה של ההשגחה האלוקית נראים הדברים בצורה שונה. וכה נאמר לו: " אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם " (שם מ"ו, ג').
לא כפי שאתה חושב, יעקב. גיבוש עם חדש מצאצאיך, עם המושתת על מוסרך ועל מוסרם של אברהם ויצחק, לא ייתכן כלל בארץ כנען. דווקא, במולדת העתידית אורבת להם, בראשית הדרך סכנה של טמיעה. בארצם יגדלו נכדיך ובניהם אחריהם באווירת החופש המדומה השורה שם. הם יתערו, ללא כל מחסום רוחני, בחברה הכנענית ובתרבותה השלטת. במשך הזמן הם ייבלעו בה כליל. בשלב היווצרות העם תשמור אותם כראוי דווקא הגלות במצרים. שם אעשה אותם לגוי גדול, בעל זהות וייחוד משלו. שם, בארץ הפורחת, תיגזר עליהם הבדידות הרוחנית הרצויה. תושבי הארץ יתרחקו מהם, יבוזו להם ולא יחפצו בחברתם (האנטישמיות הוכרה כאן ככח בונה, יוצר זהות יהודית, ולא רק כרעה חולה). רק לאחר שנות ענות והתגבשות, עם התורה שיקבלו במדבר, ישובו לארץ האבות, חדורי זהות עצמית ונושאי תרבות ייחודית חדשה. תרבות שתשפיע לאחר מכן על העולם כולו.
למאמרים נוספים על פרשת ויגש, לחץ כאן
בברכת שבת שלום!
תגובות, הערות והארות ניתן לשלוח למייל - [email protected] |
