יִרְאַת ה" , טְהוֹרָה--עוֹמֶדֶת לָעַד
נכתב על ידי izik28, 19/5/2020
בס"ד
ד"ת לשבת במדבר כט אייר ויום ירושלים ה 53 תשפ
יִרְאַת ה" , טְהוֹרָה--עוֹמֶדֶת לָעַד
----------------------------------------------------------------------------
בפרשת במדבר ישנם קנט פסוקים ,אם נבדוק בספר החינוך את מצווה זו במניין נראה שהיא לא מתקשרת לנושאי הפרשה כלל " להיות שמונה שרצים טמאים ומטמאין, שנאמר (ויקרא יא כט) וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ החולד והעכבר והצב וגו'.
בספר החינוך מבואר," משרשי המצווה, . לא יסופק כל מי שיש בו דעה, שלא היה אדם מעולם שהשיג לדעת כל החכמה עד סופה, שלא יתעלם לו ממנה. שהרי אפילו על משה רבינו ע''ה אמרו זכרונם לברכה (ר''ה כא ב) חמשים שערי בינה הן, וכולן נמסרו למשה חוץ מאחד, וכן שלמה המלך החכם אמר על עצמו (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני. וכן לא יסופק כל מי שיש בו מוח בקדקדו כי ה’ יתברך הוא אב החכמה, ומאתו נמצאת בו נכללת כולה. ואין שום ספק גם כן כי אב כל הטובות לא יצוה דבר את בריותיו רק לטובתם ולתועלתם ולהרחיק כל נזק מעליהם.
ועל כן באשר נשיג בחכמתינו מן המצות לדעת התועלת המגיע לנו בהן נשמח בו. וכאשר אין אנחנו משיגים מהם בחכמתינו התועלת שלנו בהן, יש לנו לחשוב על כל פנים כי ביתרון החכמה אשר לשם יתברך על כל בריה ידע התועלת אשר לנו באותה מצוה ועל כן צונו עליה...... כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (כלים פ''א מ''א) ששמונה שרצים הם נקראים אב הטומאה כלומר שמטמאין אדם וכלים במגע, ואם הכלים של חרס מטמאין אותן מכיון שיכנסו בתוך אוירו. וזהו החילוק שיש בעניין הטומאה בין מה שנקרא אב למה שנקרא ולד, שהנקרא אב מטמא אדם וכלים, והנקרא ולד אינו מטמא אדם וכלים.
והשרצים אינם מטמאין עד שימותו, שנאמר (שם שם לא) הנוגע בהם במותם יטמא. ושמונה שרצים אלו דוקא הם שמטמאין, אבל כל שאר שרצים נחש ועקרב וכיוצא בהן, אינם מטמאין כלל. ודין השרצים הוא שאינם מטמאין במשא בלי מגע, והנוגען שאינו מטמא בגדים שעליו בשעת מגעו בהן, ושיעור טומאת השרץ בכעדשה, שהרי מצינו שהתורה טמאתן סתם. ויש מהן שרצים שאינן אלא כעדשה. וכל השרצים מצטרפין לכעדשה, כלומר אפילו מעט מזה ומעט מזה מצטרף לכעדשה לטמא, שלא תאמר אין החיוב אלא בכעדשה מאחד לבד (מעילה טו ב)." אחד הנושאים בפרשה הוא נשיאת ארון הברית בידי בני קהת כמוזכר בפרשה , "נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת, מִתּוֹךְ, בְּנֵי לֵוִי--לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם. מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, וְעַד בֶּן-חֲמִשִּׁים שָׁנָה--כָּל-בָּא, לַצָּבָא, לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, בְּאֹהֶל מוֹעֵד. זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי-קְהָת, בְּאֹהֶל מוֹעֵד--קֹדֶשׁ, הַקֳּדָשִׁים. וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו, בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה, וְהוֹרִדוּ, אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ; וְכִסּוּ-בָהּ--אֵת, אֲרֹן הָעֵדֻת. וְנָתְנוּ עָלָיו, כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ, וּפָרְשׂוּ בֶגֶד-כְּלִיל תְּכֵלֶת, מִלְמָעְלָה; וְשָׂמוּ, בַּדָּיו. וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים, יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת, וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת-הַקְּעָרֹת וְאֶת-הַכַּפֹּת וְאֶת-הַמְּנַקִּיֹּת, וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ; וְלֶחֶם הַתָּמִיד, עָלָיו יִהְיֶה. וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם, בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְכִסּוּ אֹתוֹ, בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ; וְשָׂמוּ, אֶת-בַּדָּיו. וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת, וְכִסּוּ אֶת-מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת-נֵרֹתֶיהָ, וְאֶת-מַלְקָחֶיהָ, וְאֶת-מַחְתֹּתֶיהָ; וְאֵת כָּל-כְּלֵי שַׁמְנָהּ, אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ-לָהּ בָּהֶם. וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת-כָּל-כֵּלֶיהָ, אֶל-מִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ; וְנָתְנוּ, עַל-הַמּוֹט. וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב, יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת, וְכִסּוּ אֹתוֹ, בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ; וְשָׂמוּ, אֶת-בַּדָּיו. וְלָקְחוּ אֶת-כָּל-כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ-בָם בַּקֹּדֶשׁ, וְנָתְנוּ אֶל-בֶּגֶד תְּכֵלֶת, וְכִסּוּ אוֹתָם, בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ; וְנָתְנוּ, עַל-הַמּוֹט. וְדִשְּׁנוּ, אֶת-הַמִּזְבֵּחַ; וּפָרְשׂוּ עָלָיו, בֶּגֶד אַרְגָּמָן. וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת-כָּל-כֵּלָיו אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ עָלָיו בָּהֶם, אֶת-הַמַּחְתֹּת אֶת-הַמִּזְלָגֹת וְאֶת-הַיָּעִים וְאֶת-הַמִּזְרָקֹת--כֹּל, כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ; וּפָרְשׂוּ עָלָיו, כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ--וְשָׂמוּ בַדָּיו. וְכִלָּה אַהֲרֹן-וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת-הַקֹּדֶשׁ וְאֶת-כָּל-כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ, בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה, וְאַחֲרֵי-כֵן יָבֹאוּ בְנֵי-קְהָת לָשֵׂאת, וְלֹא-יִגְּעוּ אֶל-הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ; אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי-קְהָת, בְּאֹהֶל מוֹעֵד. וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים, וּמִנְחַת הַתָּמִיד, וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה: פְּקֻדַּת, כָּל-הַמִּשְׁכָּן וְכָל-אֲשֶׁר-בּוֹ, בְּקֹדֶשׁ, וּבְכֵלָיו." אם נשים לב נראה שפעולת נשיאת המשכן כללה בין השאר את חיית התחש ,בגד כליל תכלת , תולעת שני וארגמן ,
נשיאת ארון הברית וכלי המקדש קשור קשר הדוק וחזק עם עניין מצוות שמונה שרצים ,בתלמוד הירושלמי מופיעות דיעות כי התחש הוא שם של צבע מסויים, וכי השם 'עורות תחשים' בא רק לציין את הצבע בהן הן נצבעו.
אך נראה כי דעת הרוב שהתחש היה שם של חיה צבעונית במיוחד. האונקלוס מתרגם את המילה תחש בארמית כ"ססגונא" – כן, מכאן נובעת המילה 'ססגוני' – מה שמתפרש כבעל חי ש'שש' (מתגאה) בצבעוניות המיוחדת שלו .
מסתבר שהתחש לא הייתה רק חיה צבעונית, אלא גם חיה מיוחדת:
מובא כי היא הייתה חיה או בהמה בעלת קרן אחת בלבד.
היא הייתה חיה ענקית, מעורה יכלו לספק יריעה בת כ-15 מטרים.
הייתה זו חיה שנועדה במיוחד לצרכי המשכן, ולאחר בניית המשכן היא נכחדה מן העולם. לפי דיעה אחרת המופיעה במדרש תנחומא, היא נבראה בדיוק לפני בניית המשכן ונכחדה לאחר מכן.
ארגמן הוא צבע בגוון סגול אדמדם. ארגמן נחשב לצבע המייצג מלכות. בתקופה העתיקה הכינו את הצבע מנוזל הגוף של חלזונות מסוג ארגמונים, ששכנו לחופי הים התיכון. לפי ספר הזוהר, ארגמן הם ראשי תיבות של חמשת המלאכים אוריאל, רפאל, גבריאל, מיכאל ונוריאל."
מסמלת צנעות וענווה כפי ששמימשה בפרשת המצרע ,על האדם המצרע כדי לכפר על חטאו להשפיל עצמו כתולעת שני, מפירוש הרמב"ם נראה שלא נעשה מיצור חי, אלא מגרגירי פרי אדום, בחלקיקי הצבען נראים כעין נקודות כמראה תולעים, ולכן נקרא תולע. כעין זה כתב רש"י"תולע: צבע שצובעים בו אדום, גרעינים הם, ויש תולעים בכל אחד ואחד" רבינו בחיי כותב שנעשה מגרגרים שהתולעת בתוכם ולא מגופה. התפארת ישראל טוען שלא מסתבר שצבעו בגדי כהונה בדבר שאסור באכילה (תולעת - שרץ) אך מביא גם פירוש שנעשה הצבע מביצי תולעים שנמצאים בעלים של עץ הנקרא שְטֶכפַּלמֶה"
צבע התכלת מקושר עם טוהר ושמימיות, וזאת משום שתכלת הוא צבע השמים, ועל פי האמונה כמשל למקום משכנם של אלוהים והמלאכים. ככתוב בתלמוד, "היה רבי מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שתכלת דומה לים - ים דומה לרקיע - הרקיע דומה לכיסא הכבוד וכיסא הכבוד דומה לאבן הספיר" התכלת גם מסמלת את שבט יהודה בשבטי ישראל.,התכלת עשויה מחלזון ימי שכבר לא קיים בימינו ולמרות זאת יש נסיונות לחדש מצווה זו שקשורה עם מצוות הציצית " , הנועדה להזכיר לנו את,
,מצוות התורה שהיתה נמצאת בארון הברית כבפרשת דוד ועוזה ," וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה" צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו׃ וַיַּרְכִּבוּ אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל־עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת־הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה׃ וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן׃ וְדָוִד וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה" בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים׃ וַיָּבֹאוּ עַד־גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר׃ וַיִּחַר־אַף ה" בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל־הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים׃ וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה" פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה"
מפרש הרב שטינזלץ ," כשהארון חזר מארץ פלשתים הוא הובא על גבי עגלה, וייתכן שגם עכשיו השתמשו באותה עגלה, מעשה זה מנוגד לדיני ישראל, שלפיהם הלויים צריכים לשאת את הארון על כתפיהם.... תנועת בני הבקר שהוליכו את העגלה גרמה להטיית הארון הצדה, והוא נראה כעומד ליפול. באופן טבעי מיהר עוזא והושיט ידו אל הארון להחזיק בו. וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה, ה' כעס על עוזה, שהרי אפילו על הלויים נאסר לגעת בארון. וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל, הטעות שעשה , ארון הברית אמור להינשא ע"י הכהנים והלווים עובדי שמרת הקודש במקדש , בני אנוש שעוסקים בתורה והם אלה שמלדים אותה לעם ישראל כפ"ס," כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה ילמדו מפיו" ,טומאת שמונת השרצים מטאמת באב הטומאה , קרי הטומאה החמורה ביותר , וזאת רק במגע בלבד בנבלת באותם שרצים ,רשי מסביר בצורת נוטריקון את המילה " שרצ" שאינן זהירות במצוות. , המדובר בנשות הגויים שאינן מקפידות על טומאה וטהרה ,בניגוד גמור לבנות ישראל הכשרות השומרות הלכות אלה , כך גם כל אחד מעמנו , כאשר הוא נוהג בזלזול במצוות ,אפילו כדוד שלא רצה כמובן לבזות את ארון ה" ועימו עוזה שרצה לתמוך ולהציל את ארון ה" מנפילת בזיון שלא בכוונה כלל ,נענש ,כך גם אנו ,אם נקפיד על קיום עשרת הדברות אותם נקבל בהתקדש חג השבועות בעוד שבוע בדיוק , ונטהר כמו שלש ימי הגבלה טרם מתן תורה , כמו שהספרה שמונה היא מעל לטבע ,כך גם תורת ישראל אותה קיבלנו לאחר מט ימים לאחר יציאת מטומאת מצרים שמשולה לאותם שרצים האסורים בתורה ,אם תשאלו ,למה מדובר רק בשמונת שרצים אלו ולא בשאר החיות הטמאות ? בתהלים נכתב: "שמעו נא כל העמים! האזינו כל יושבי חלד!" שמשמעותו כל יושבי האדמה. וכך מופיע בתלמוד הירושלמי, בפירוש על המשנה בפרק שמונה שרצים: "חד אמר: למה הוא מושל כל באי העולם בחולדה?" (כלומר: מדוע נקרא היקום חלד, מאותו שורש של חולדה?) "...אלא, לפי שכל מה שיש ביבשה יש בים, - הרבה מינים בים מה שאין ביבשה: ואין חולדה בים." בילקוט שמעוני בתשובה לאותה שאלה נרשם: "...שפניהם של רשעים מעלים חלודה בגיהנם לעתיד.." ונשאל האם שאר החיות טמאות האם הם לא טמאו את כליו ? מכון המקדש מסביר את דעת הראשנים שכל מה שנאמר במקדש הוא ע"פ הדיבור האלהי ועוד שהם לא היו מיועדים אלא למראית עין כדי לחדד לנו לדוגמא את צבע הארגמן האדום שנועד גם להזכיר לנו לא לשפוך דם נקי על כל פירושיו , חיית התחש היא נקראת בהיפוך אותיות " שחת" לא לשחת את מעשינו ודרכינו , ניתן לומר ולקשר את הספר שמונה עם ברית המילה בגופנו , וברית הדבור טוב והמקרב ולא המרחיק , אם נדבר רע על חברנו נהיה כמו שמנות השרצים ונטמא גם בלי כוונה את עצמנו ואת רענו ,וראו כל פרשת המצורע.. אי אפשר לקבל תורה בריב ובמדון בטומאה חלילה ! לשם כך עלינו להקפיד על קלה כבחמורה גם אם הדבר אינו מובן לנו אלא למה ככה ה" ציוווה ללא עוררין !
ואזי נזכה בברכת השכינה ביום חגה חמישים ושלש כמילה "גן " שתפרח ושתגשג בקרוב כברכת, "כל ישראל חברים "וכברכת הפ"ס, "כִּי נִחַם יְהוָה צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְהוָה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה", בבריאות ושמחה של מצווה כברכת חתן וכלה בשמחת הכלולות בין כנסת ישראל והקב"ה בחג השבועות הבעל"ט , חודש טוב וחג שמח ,קיץ בריא !
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
