דרך הכנת ה'כַּאדֵי'

הברכה על מאכל זה תלויה בדרך הכנתו. לפי מה שנודע לי,  דרך ההכנה היא כדלהלן: יוצרים גושי בצק כגודל כדור קטן ומרדדים לעיגולים, במרכזו של כל עיגול שמים מן המלית של הגבינה ומקפלים את הבצק מעל למלית, כך שנוצר חצי סהר, וצובטים את השוליים באצבעות. לאחר מכן מכניסים את הכאדי למחבת ומטגנים זאת במעט שמן עד לקבלת צבע זהוב משני הצדדים. יש שמעדיפים לאפות זאת כך[1].  

דין פת הבאה בכיסנין

הגמרא במסכת ברכות (מב ע"א) מספרת, שרב יהודה חיתן את בנו עם בתו של רב יהודה בן חביבא. הביאו לפניהם "פת הבאה בכיסנין", ואנשים בירכו עליה "המוציא לחם מן הארץ". אמר להם רב יהודה: מה אני שומע 'צי צי'? האם אתם מברכים "המוציא לחם מן הארץ" על האוכל הזה? אמרו לו: כן. כי כך פסק רבי מונא. אמר להם: אין הלכה כמותו, ועל "פת הבאה בכיסנין" מברכים רק "בורא מיני מזונות".

ובהמשך הגמרא מקשה על רב יהודה, שבמקום אחר הוא עצמו אמר שמברכים "המוציא לחם מן הארץ" על פת כזאת. ומתרצת הגמרא, ששם נאמר שכאשר הוא אוכל "פת הבאה בכיסנין" לא בדרך אקראי אלא "קובע עליהם סעודתו" – במקרה כזה הוא מברך על אותו סוג אוכל "המוציא לחם מן הארץ", וממילא גם נוטל עליו ידיים וגם מברך עליו "ברכת המזון".

לגבי הגדרת "פת הבאה בכיסנין" המוזכרת בגמ' לעיל מצאנו שלוש שיטות בדברי הראשונים שהביא הבית יוסף (או"ח סימן קסח):

- לדעת רבינו חננאל וסיעתיה זו פת שעשויה בצורת כיס ובה ממלאים דבש או סוכר וכו'.

- לדעת רש"י ורמב"ם זו עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפה את זה כך.

-לדעת רב האי גאון זו פת שהיא נכססת.

הבית יוסף הכריע שהלכה כדברי כולם להקל, וכן פסק בשו"ע (קסח סעיף ז) וז"ל: "פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין, והם הנקראים רישקולא"ש ריאלחש"ו; ויש אומרים שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, (וי"א שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם  הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים) (רש"י וערוך וכן יש לפרש דעת רמב"ם); ויש מפרשים שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם כעבים יבשים וכוססין אותם, והם הנקראים בישקוני"ש, והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין" עכ"ל.

האם "כאדי" נחשב כפת הבאה בכיסנין

יש פוסקים שיש לברך על כאדי ברכת 'המוציא' ודנים זאת כלחם רגיל לכל דבר וענין. 

אך נראה כי לדעת הבן איש חי (פנחס אות כ) יש לברך על על הכאדי 'בורא מיני מזונות' כדין 'סמבוסך'. וכן הראו לי שפסק מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל[2] לגבי סמבוסך שברכתו 'מזונות'.

וזו לשון הבא"ח (פנחס אות כ) "עיסה שנלושה במים לבד ועשה ממנה קודם אפייתה כמין כיסין ומלאם בשר או דגים או גבינה אין זה פת כיסנין לכולי עלמא, יען דיש אומרים כיון דבשר וגבינה ודגים הם בלאו הכי באים ללפת את הפת אין מבטלים את העיסה מתורת לחם, דשאני מאותם כיסין שממלאים באגוזים וסוכר ושאר פירות דאין דרך ללפת בהם הפת, ויש חולקין וסבירא להו כיון דאין דומין ללחם גמור יש להם דין כיסנין ומברכין עליהם בורא מיני מזונות וברכה מעין שלש, וכן עיסה שנלושה במים בלבד ואינה מתובלת ואינה ממולאת אלא שעושים אותה עוגות יבשות וכוססין אותה לתאבון, הנה גם בזה יש פלוגתא הנזכרת, ולענין הלכה נקטינן בין בזה ובין בזה לברך בורא מיני מזונות וברכה מעין שלש, דאין לברך ברכת המזון במקום ספק משום דמרבה בברכות" עכ"ל.

ואם כן הוא הדין לעניינו כמו שכתבתי לעיל. וכן אמרו לי כמה אנשים שהמנהג בכורדיסטאן היה לברך על כך "בורא מיני מזונות". 

העולה למסקנה:

יש לברך על כאדי (כיסוני בצק ממולאים בגבינה) "בורא מיני מזונות" בין אם הוא אפוי ובין אם הוא מטוגן במעט שמן.