בפסח שותים ארבע כוסות, הטעם המפורסם הוא כנגד ארבע לשונות של גאולה. אולם ביר' מובאים כמה הסברים: 'מניין לארבעה כוסות? רבי יוחנן בשם ר' ר' בנייה: כנגד ארבע גאולות: (שמות ו) "לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם" וגו' "ולקחתי אתכם לי לעם" וגומר, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. רבי יהושע בן לוי אמר: כנגד ארבעה כוסות של פרעה: (בראשית מ) "וכוס פרעה בידי ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה ונתת כוס פרעה בידו" וגו'. רבי לוי אמר: כנגד ארבעה מלכיות. ורבנן אמרי: כנגד ד' כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות את אומות העולם: (ירמיהו נה) "כי כה אמר ה' אלקי ישראל אלי קח את כוס היין החימה" וגו' "כוס זהב בבל ביד ה'" (תהילים עה) "כי כוס ביד ה'" (תהילים יא) "ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם". מהו מנת כוסם? רבי אבין אמר: דיפלי פוטירין כדיפלי פוטירין אחר המרחץ. וכנגד עתיד הקב"ה להשקות את ישראל ארבעה כוסות של נחמות: (תהילים טז) "ה' מנת חלקי וכוסי" (תהילים כג) "דשנת בשמן ראשי כוסי רויה" והדין (תהילים קטז) "כוס ישועות אשא" תריין' (יר' פסחים י,א). יוצא שיש ע"פ היר' 4 טעמים: כנגד ארבע לשונות של גאולה במצרים. כנגד ארבע כוסות של פרעה. כנגד ארבע מלכויות. כנגד ארבע כוסות של פורענות לגוים, ונחמה לנו (שזה כנגד זה, שהפורענות לגוים, ואילו לנו תהיה נחמה). נראה שאע"פ שלכל אחד יש טעם משל עצמו, בסה"כ כולם אמת, שיש חשיבות לכל טעם. נראה בכל כוס מדגישים חשיבות של ארבע כוסות שהיא חלק מהם, וכעין מדגישים בו עניין מיוחד של גילוי בארבע כוסות (שהופיע ביר'). הבסיס לכולם היא יציאת מצרים, שהיא הדגם לגאולה של כל הדורות. לכן את הקידוש של היום (כוס ראשונה) אומרים כנגד הטעם הראשון של ארבע לשונות הגאולה, שהם יציאת מצרים, שכנגד זה התקדש היום של פסח. על הכוס השניה אומרים את ההגדה, שירדנו למצרים ונגאלנו משם, בזה מודגש היותנו במצרים, שזה החל דרך יוסף, ולכן בו מודגש ארבעת הכוסות בחלום שר המשקים, שיוסף פיענח לו, ובהמשך בעקבות זה נעשה משנה למלך, ויעקב ומשפ' ירדו למצרים להיות תחת חסותו, ומשם הכל התגלגל. הכוס השלישית היא על ברכת המזון, שהוא לאחר פסח מצה ומרור, שמרמז על הצרה והגאולה שה' עשה, שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. שזה לא רק מצד היותנו כיום בזכות שיצאנו אז (שזה ודאי העיקר), אלא גם בכל דור נמשך כח להצלתנו מהצרות החלות עלינו, מהשעבוד. לכן זה כנגד הטעם השלישי של ארבע מלכויות שהינו משועבדים תחתם, וה' מצילנו מידם. (גם ברכת המזון היא על המצה, שהיא מחיטה, שהוא עץ הדעת [לדעת ר"י (ברכות מ,א)], שבעקבותיו יש את התיקון בעולם, שבמהלכו אנו מתקנים את העולם במשך הדורות, שבהם יש גילוי גם של ארבעת המלכויות. וזה במיוחד מתגלה בפסח, כיון שהראיה שעץ הדעת הוא חיטה: 'ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן', והרי בפסח יש עניין של סיפור יציאת מצרים לבנים, שזה כל בן ע"פ מעלת שכלו וקשרו). הכוס הרביעית היא על (החצי השני של ההלל, ועל) ההלל הגדול, שזה מרמז על הטעם הרביעי, שבו ה' מעניש את הגוים ולנו מגיעה נחמה, וממילא מזה מיד פורצת איתנו שירת הלל גדול לה'. בטעם הרביעי יש שני עניינים שקשורים זה בזה, הכאת הגוים ושמחה לנו. כך נראה שיש ששותים חמש כוסות (שזה תלוי בגרסאות, וראה ב'תורת השבת והמועד' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שאומר שכיום ראוי לקיים כדעה של חמש כוסות), כיון שמחלקים לשנים את שני העניינים שקשורים זה בזה, ונותנים מעלה לכל אחד מהם כשלעצמו. נראה שזה מרומז בארבעת הלשונות של הגאולה (שבזה מתגלה במיוחד עניין יציאת מצרים, שמתגלה בפסח, ולכן הוא העניין העיקרי בארבעת הכוסות, כמו שכיום הוא הטעם המוכר ברבים): "והוצאתי" – כל ארבעת הלשונות מדברים על היציאה ממצרים, ולכן הוא שאומר לשון יציאה הוא כרומז על ארבעת הלשונות, שזהו כטעם שכנגד ארבע לשונות הגאולה (וכן לשון זו כנגד תחילת המכות, כך שזה מרמז על כל התהליך של היציאה). "והצלתי" – ה' הצילנו מעבדות מצרים, ששעבוד מצרים החל (לימנות מאתיים ועשר שנה) בירידת יעקב למצרים, ליוסף. ועוד שנספר גם מהולדת בני יוסף ([מאתים חמש עשרה (כפול שנים)] פרקי דר"א, מח), כך שמודגש עניינו של יוסף. לכן זה מרמז על הטעם של הכוסות של פרעה (שאח"כ פרעה שיעבד את בנ"י, ושפך דמם כמו צבע היין האדום), שמזה התגלגל כל שיעבוד מצרים (וכן לשון זו כנגד מכת בכורות, ולכן רומז על היציאה ממש ממצרים, כהיפך מההגעה אליה). "וגאלתי" – אמנם זה גאולה ממצרים, אבל בכל דור ודור ה' גואלנו מהצרות שבאות עלינו (לכן בו לא נאמר כמו קודם "סבלת מצרים" או "מעבדתם" שמדבר על מעשה מצרים, אלא רק "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים", שלא מזכיר את מעשה מצרים ששיעבדו, כרמז שזה חל גם בשאר הדורות), ולכן רומז לטעם של ארבעת המלכויות (וזה כנגד קריעת ים סוף, שאותו שמעו כל האומות ונפל פחד עליהם ["שמעו עמים ירגזון" וגו'. שמות טו,יד], לכן רומז לכל המלכויות, שנשתעבד בהם בהמשך). "ולקחתי" – ה' לוקח אותנו אליו כעם, לעומת שאר העמים שלא, וזהו רמז לטעם שלנו תהיה נחמה ולגוים מכה (וזה הלשון שכנגד מתן תורה, שבה: 'מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לעכו"ם עליו' [שבת פט,א], ולכן הם ישתו לעתיד כוס פורענות, ולנו נחמה כאושר שקיבלנו את התורה). [ולכוס החמישית זה כנגד "והבאתי" – שהשלמות של בנ"י זה דווקא בהיותנו בא"י, שבה חלה השלמות של הקדושה, שהתורה חלה בשלמות באמיתיותה דווקא בא"י (לכן זה כעין רמז בפיצול של הלשון הרביעית של מתן תורה, ששלמותו זה דווקא בהגעה לא"י בלשון הבאה). ואותה שותים על ההלל הגדול, שלעתיד בנחמה השלמה שלנו, אנו נאמר בשמחה את ההלל הגדול לה'].