"בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו). 'משרשי המצוה לזכור נסי מצרים כמו שכתבנו במצוות אחרות, וגם זה גזעו מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרור העצמות ולשברם ככלבים; לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן, בתחילת בואנו להיות סגולת העמים, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושים, נקבע בנפשותינו הדבר לעולם' (ספר החינוך, מצוה טז). דבר דומה לזה, שאולי מרמז על הסבר זה, מובא בהקשר לאכילת הפסח: 'אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (הושע יד, י) "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"? משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם, אחד אכלו לשום מצוה, ואחד אכלו לשום אכילה גסה. זה שאכלו לשום מצוה – "צדיקים ילכו בם". זה שאכלו לשום אכילה גסה – "ופושעים יכשלו בם"' (הוריות י,ב). ממילא בדומה לזה, בשבירת העצם (שזה נראה כדי לאכלו), זהו כעין מעשה של אכילה גסה מאוד שאינה מכובדת, ולכן הוא נחשב פושע. לכן גם מובן שהדין הוא דווקא כשיש בו קשר ליכולת אכילה: 'ת"ר: "ועצם לא תשברו בו בו" בכשר ולא בפסול. ר' אומר: (שמות יב, מו) "בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו" כל הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם, ושאין ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם' (פסחים פד,א). אולי אפשר שאיסור שבירת עצם קשור לעניין של אחדות, כמו שהפס' מרמז על אחדות: “בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו" שמתחיל באכילה בחבורה אחת ('"בבית אחד יאכל" – בחבורה אחת הכתוב מדבר'. מכילתא). לכן נראה שגם אי שבירת העצם קשורה לרמז על אחדות, שאדם ששובר את העצם זה מראה על להיטותו בתאוות, שאפילו את העצם אינו יכול שלא לעזוב. לכן זה דווקא '"ועצם לא תשברו בו" - הראוי לאכילה, כגון שיש עליו כזית בשר, יש בו משום שבירת עצם, אין עליו כזית בשר או מוח, אין בו משום שבירת עצם' (רש"י בפס'), שדווקא כשיש כזית בשר או מוח, אז נראה כבעל תאות גסות, שרודף אחר האכילה, אבל כשאין בו אכילה, אז שבירת העצם אינה מראה כ"ך על רדיפה אחר אכילה גסה. אדם שנגוע ברדיפה אחר תאותיו בצורה קשה, אינו יכול להיות באחדות עם אנשים אחרים כראוי. לכן זה קשור לעניין האחדות שבו מתחיל הפס'. אולי אפילו יש בזה רמז לאדם וחוה, שהיא הוצאה ממנו: "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת. על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב,כג-כד). לכן עניין האחדות מתגלה דרך אי שבירת העצם שיש בה בשר (או מח שהוא כעין בשר), ואף מרמז שבפסח אנו באים להיות עבדי ה', להיות עושי רצונו, ולכן ראוי לבטא אחדות, להבדיל מהפרוד שגרם לחטא בעולם, שחוה החטיאתו כדי שלא יהיה עם אחרת: '"ותתן גם לאישה" – שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אחרת' (רש"י. בראשית ג,ו). שלא היתה באחדות איתו, שלא רצתה בטובתו, אלא על עצמה, שמה פתאום שהיא תמות והוא יחיה ועוד יקח אחרת. לכן בפסח אנו מרמזים על האחדות גמורה באי שבירת העצם. (אולי גם רמז ש"ועצם לא תשברו בו" בגימטריה 1153, כמו "מצרעת כשלג" [שמות ד,ו], שידו של משה הצטרעה על שדיבר לשוה"ר על בנ"י [רש"י. (סנהדרין קי,א)], שלשוה"ר מביא לפרוד גדול מאוד). אולי גם רמז שהעצם הוא החלק הפנימי של האברים, שזה מרמז על בנ"י, שאמנם מבחוץ בנ"י שונים זה מזה, במראה, במעשים ובמנהגים. אבל כל בנ"י מאוחדים בפנימיותם, כולנו עם אחד. דבר זה מרמזים באי שבירת העצם, החלק הפנימי. לכן זה מופיע ביחד עם עניין של אחדות. (אולי צריך שיהיה כזית בשר או מח, שבלי זה העצם היא כדבר שאינו נראה כלל לאכילה. שזה רומז לאותם מעטים שאמנם נולדו בבנ"י, אבל הם הוציאו את עצמם מכלל ישראל לגמרי. אותם מלשינים ומינים שיצאו מכלל ישראל, בהם כבר לא נשאר חיבור לבנ"י בפנימיותם, ולכן אין בהם דין איסור שבירה). לכן מיד פס' הבא הוא: "כל עדת ישראל יעשו אתו" (שמות יב,מז), עניין של אחדות עדת בנ"י. (אולי נרמז בא"ת ב"ש, ש'עצם' יוצא 'זהי', גימטריה 'בך', שהעצם היא בתוך האדם, וכן הנשמה היא בתוך האדם. שבא לרמז על נשמת ישראל שהיא אחת, וממנה אנו "בנים" לה', ושלכן הוציאנו ממצרים כדי להיות לו לעבדים, לעשות רצונו, לגלות את שם ה' בעולם. שזה חל דווקא כשבנ"י יחד: '... ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר "ואגודתו על ארץ יסדה"' [ויק"ר ל,יב]. לכן אסור לשבור את העצם, שמרמז על פרוד בבנ"י. [אולי 'עצם' מרמז על "צמאה לך נפשי" (תהלים סג,ב), שמתחלף ע' ב-א' (צמע=צמא), שמרמז על הנשמה שצמאה להתחבר לה']).