פרשת צו - פרשת המקדש

מה עדיף? 'מקדש משמים' – או מקדש בידי אדם?

הרב ישראל אריאל שליט"א

ראש ישיבת המקדש

וראש ומייסד מכון המקדש

בפרשתנו אנו קוראים על עבודה מיוחדת של הכהן עם בוקר במקדש, בהכנת האש והעצים על גבי המזבח, ככתוב (ויקרא ו, ג-ו): "וביער עליה הכהן עצים... אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". עבודה זו היא מצות עשה מן התורה, כמובא בספר המצוות לרמב"ם (עשה כט): "אע"פ שהאש יורדת מן השמים - מצוה להביא מן ההדיוט". מדברי הפרשנים נראה, שהאש שירדה משמים בעבר – בעת חנוכת המשכן, וכן במקדש שלמה, נותרה כאש תמיד על המזבח. למסקנה, מצוה להביא בכל יום אש חדשה, למרות האש השמימית הבוערת ולוחשת על גבי המזבח.

בעל ספר החינוך (מצוה קלב) תמיה: מאחר שיש על המזבח אש שמימית קבועה, מדוע נצטוה הכהן להוסיף אש חדשה ובכך לפגום באש הקודש הבוערת משמים? ומשיב: "ידוע הדבר... כי ניסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול - לעולם יעשם דרך סתר, ונראים העניינים נעשים קצת - כאילו הם בדרכי הטבע... כי גם בנס קריעת ים סוף כתוב: 'ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה [בדרך הטבע]... ויבקעו המים'... ומזה הענין ציוונו להבעיר אש במזבח, אף על פי שיורדת אש מן השמים [זאת, כדי] כדי להסתיר הנס!"

המתבונן במצוה זו רואה דבר בולט לעין: ה'אש מן ההדיוט' אהובה על הקב"ה יותר מן האש השמימית, וכאומר לאדם: את האש הניסית שלי תסתיר ותחביא, כי העיקר במקדש היא האש שלך - של בשר ודם! כלל ידוע בדברי חז"ל: אין סומכין על הנס, אף לא במקדש. כך גם כתב הרמב"ן (ויקרא כו, י): "התורה לא תסמוך דיניה על הנסים".

לאור האמור, יש לתמוה על תלמידי חכמים בדורנו, המדברים בפומבי על מקדש ניסי שירד משמים, וכגון, מה שכתב בעל ספר 'שלהבת-י-ה' (עמ' 56-59) שבית המקדש "כולו שמימי", "כולו אש היורדת מן השמים", ו"כשנראה בעינינו בית מקדש של אש, אז אנו ניגש ונבנה סביבו בית מקדש של אבנים ועצים". בדבריו אלה המציא דברים מן הדמיון, ובסתירה גמורה למצות התורה הקובעת דבר ברור: "ועשו לי מקדש!" כלומר, המצוה היא לבנות מקדש בידים ובעשרת האצבעות. מצוה זו מנוסחת בדיוק כמו מצות ציצית: "ועשו להם ציצית", וכל בר בי רב יודע, כי ציצית עושים בידים, ולא מחכים שתרד 'ציצית של אש'  משמים.

כלל גדול לימדנו הרמב"ם ב'איגרת תחית המתים', שיש הרגל רע אצל המון העם, שהדבר האהוב והחביב עליהם ביותר הוא לעשות מכל דבר בתורה נס ופלא, וככל שהדבר מנוגד לשכל – כך הוא נחשב יותר ל'תורה' ול'מצוה'. ובלשונו: "יברחו [ההמון] מהיות דבר על מנהג הטבע", כך נהפכת התורה לרעיונות הזויים ופורחים באויר. וממשיך הרמב"ם: "אנחנו [יחידים בדור] נשתדל לחבר בין התורה והשכל". ונסביר, שמצוות התורה בנויות על אדני ההיגיון ועל "הסדר הטבעי" והמציאותי. ולעומת המון העם - "אנו נברח מאד משינוי סדרי בראשית".

יש לרחם על תלמידי חכמים המוציאים מתחת ידם לציבור הרחב דברים מעולם הדמיון. מאידך ראוי להזהיר כל יהודי מאמין, מלהיות פתי המאמין לכל דבר, לבל יוסיף לאמונתו 'עיקר' חדש מעיקרי האמונה, היינו, 'מקדש של אש'. כידוע לכל, כל שינוי בתורה אינו אלא אפיקורסות, שכן, כבר כתב הרמב"ם (יסודי התורה ט, א): "כל דברי התורה מצווין אנו לעשותן עד עולם... לפיכך אם יעמוד איש... ויפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה... הרי זה נביא שקר".

ראוי, אפוא, שתהיה מצוה זו נר לרגליו של אדם, ש'אש מן ההדיוט' יקרה בעיני הקב"ה מאש שמימית, בודאי בניינו של מקדש שלם, שיבנוהו בני אדם בעמלם ובעשר אצבעותיהם - יקר בעיני ה' מ'מקדש של אש' הלקוח מעולם הדמיון.

שבת שלום