בס''ד          פרשת צו: האם מותר לאכול דם

פתיחה

בפרשת השבוע אנו קוראים על האיסור לאכול דם חיה ודם בהמה, ועל העונש החמור על כך (כרת). איסור אכילת דם נזכר בתורה שבע פעמים, מדוע התורה מזכירה איסור זה פעמים רבות כל כך?

רבינו בחיי (דברים יב, כג) טען, שבעבר בני ישראל היו שטופים באכילת דם וקשה היה להם לפרוש מאכילתו, וכדי לעקור את התאווה לאכול דם, התורה מדגישה פעמים רבות את האיסור. טעם נוסף הביא רבינו בחיי, שמכיוון שהאיסור על אכילת דם חמור מאוד, התורה ראתה צורך להדגיש את החומרה שבו, כמו הציווי על השבת, שנזכר שתים עשרה פעמים במקרא, ובלשונו:

''ומטעם זה הוצרכה תורה להזכיר איסורו כמה פעמים, לפי שהיו רגילין בו הרבה והיו קשים לפרוש... וכן דרך התורה בדברים החמורים להזכירן פעמים רבות, כענין שבת שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן והוא נזכר בתורה י"ב פעמים, וכן ענין יציאת מצרים נזכר בתורה חמישים פעמים.''

אם כן, כפי שכותב רבינו בחיי, האיסור לאכול דם חמור מאוד, אבל מדוע התורה אסרה לאכולו? נאמרו בראשונים מספר דעות:

א. הרמב''ם במורה נבוכים (ג, מו) כדרכו מפרש, שמטרת האיסור לשלול את דרכי העבודה זרה. בעבר עובדי עבודה זרה היו נוהגים לאכול דם כחלק מהפולחן, וכדי להילחם בעבודה זרה אסרה התורה לאוכלו, פירוש זה מופיע גם ברבינו בחיי (שם)

ב. בספר החינוך (מצווה קמח) כתב, שמכיוון שהחיים של הבהמה נמצאים בדמה, כאשר האדם לוקח את הדבר הבסיסי והקיומי ביותר ואוכל אותו, הוא מתרגל להיות אכזרי. בדומה לכך כתב הרמב''ן (ויקרא יז, יא), שאכילת הדם פוגעת ברוחניות של האדם, ומוסיפה גסות לנפש ובדומה לכך כתב תלמיד הרשב''א (תורת המנחה, דרשה מח ד''ה ודרוש).

בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה הבאה: כאשר אדם אוכל תפוח ובעקבות הנשיכה נשאר על התפוח דם, מותר לו לאכול אותו, או שעליו לשטוף אותו, כמו כן נעסוק בדינו של דם הנוזל מהאצבע, ובשאלה האם מותר לאכול בשר אדם.

1. שתיית דם אדם

האם דם אדם אסור באכילה? הגמרא במסכת בכורות (ה ע''ב) קובעת כלל, שכל היוצא מן הטמא - טמא, וכל היוצא מן הטהור - טהור. כלומר, אם יש בהמה שנאסרה באכילה, אז גם מה שפורש ממנה, כבשר, חלב וכדומה, יהיו אסורים באכילה. ואילו בבהמה המותרת באכילה, מותר לאכול את הבשר והחלב שלה (דם חיה ובהמה נאסר בכל עניין).

מתוך כך שחלב אשה הותר באכילה מסיקה הגמרא בכתובות (ס ע''ב), שמותר גם לאכול דם אדם, שהרי כפי שראינו כל היוצא מהטהור טהור, ואם חלב שיצא מאדם מותר באכילה, ממילא כל מה שיוצא ממנו, כולל דם, יהיה טהור ומותר באכילה. למסקנה הגמרא מחלקת בין שני סוגי דם אדם, דם שפרש מהאדם, ודם שלא פרש מהאדם:

א. כאשר הדם לא פירש מהאדם (למשל שהוא בין השיניים או על השפתיים), אז מותר לאוכלו בדיוק כמו חלב. ב. כאשר הדם כבר פירש (למשל שהוא על התפוח) מדאורייתא מותר לאוכלו, אלא שחכמים אסרו אותו באכילה מכיוון שחששו שכאשר יראו מישהו שאוכל תפוח שיש עליו דם, יחשבו שמדובר בדם בהמה או חיה ושמותר לאוכלו. לכן גזרו, שבכל מקום שיש חשש שהרואים לא ידעו שמדובר בדם אדם, אסור לאוכלו, ובלשון הרמב''ם (מאכלות אסורות ו, ב):

''דם האדם אסור מדברי סופרים אם פירש, ומכין עליו מכת מרדות (= מכות מדרבנן), אבל דם בין השיניים בולעו ואינו נמנע, הרי שנשך בפת ומצא עליה דם, גורר את הדם ואחר כך אוכל שהרי פירש.''

דם שנוזל מפצע

דם שבין השיניים ודאי מותר באכילה, כפי שכותבת הגמרא בפירוש מה דינו של דם היוצא מפצע באצבע, האם הוא מותר באכילה?

א. התוספות (כריתות כא ע''ב ד''ה דכוותה) והאשכול (דרכי תשובה יו''ד סו) כתבו, שמכיוון שניכר לכל שמדובר בדם אדם, מותר למצוץ אותו ואין חשש שיתבלבלו בין דם בהמה לדם אדם. כך פסקו להלכה גם הבן האיש חי (תזריע, שנה שניה) והילקוט יוסף  (קצושו''ע יו''ד סו), אם כי הם התנו את ההיתר בכך שהדם עדיין נוזל מהפצע, שאז ניכר שהדם יוצא מאצבע, אבל כאשר הדם כבר נקרש, יש חשש שהרואים יחשבו שהדם הגיע ממקור אחר והתייבש על האצבע, ומשום כך יהיה אסור למצוץ אותו, ובלשון הילקוט יוסף:

''דם האדם אם פירש ממנו, כגון אם נשך בשיניו כיכר או פרי ויוצא דם משיניו על הכיכר או הפרי, בכיכר צריך לגרדו, ובפרי יש לשטוף אותו. אבל אם הדם לא פירש ממנו, או שניכר שהוא דם האדם, כגון שהדם נוטף מאצבעו, מותר. אבל אם הדם שעל גבי האצבע נתייבש, אסור למוצצו בפיו מפני מראית העין.''

ב. לעומת זאת בהגהות כנסת הגדולה (סו, נב) הביא את דברי הדמשק אליעזר, שאסר לאכול דם שיוצא מפצע, וראיה לדבריו הביא מדברי הגמרא בכריתות (כא ע''ב) האומרת, שאם אדם רוצה לשתות דם דגים או חגבים, מותר לו לשתות ואין בכך איסור (בניגוד לדם בהמה), אבל הוא חייב לשים מעט קשקשים בתוך הדם, כדי שיהיה ניכר לכל שמדובר בדם דגים.

אומר הדמשק אליעזר, כמו שמותר לאכול דם דגים רק במידה ועשו היכר מפורש (שמו קשקשים בתוכו), כך דם שפירש שמהאצבע, למרות שניכר לכל שמדובר בדם שנוזל מאדם ולא בדם בהמה, עדיין אסור לאוכלו, אלא אם כן עשו היכר מפורש.

כיצד התוספות יתמודדו עם ראייתו? כפי שכבר מבליע בדבריו הכנסת הגדולה, אין הנידון כלל דומה לראיה. הצריכו לשים קשקשים בתוך דם דגים רק כאשר לקחו את דם הדגים וצברו אותו בקערה וכדומה, במקרה כזה יש חשש אמיתי שלא יבחינו שמדובר בדם דגים. לעומת זאת כאשר דם יוצא ישירות מהאצבע, אין שום ספק שמדובר בדם אדם ויהיה מותר למצוץ אותו.

2. אכילת בשר אדם

האם מותר לאכול בשר אדם? יש לשאלה זו לפחות שתי נפקא מינות: א. בשו''ת הרשב''ש (סי' תקיח) דן האם מותר לאכול בשר אדם, בעקבות נשים שנהגו במקומו לאכול את הערלה של התינוק כסגולה ללידת בן. ב. בשעת הדחק כאשר אין אוכל, יש לדון מה עדיף לאכול, בשר אדם או בשר נבילה, ושאלה זו תלויה בין השאר בשאלה האם אסור לאכול בשר אדם.

האם אסור לאכול?

א. רוב הראשונים כתבו שמהתורה בשר אדם מותר לאכילה. מה ראייתם? כפי שראינו לעיל הגמרא במסכת כריתות פוסקת, שכל היוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור. אם חלב ודם אדם מותרים באכילה (ודם נאסר רק משום מראית עין), הם בהכרח צריכים לבוא מדבר שמותר באכילה, אם כן מוכח שגם בשר אדם טהור ואפשר לאוכלו!

כשיטה זו נקטו להלכה הרמב''ן (כתובות ס ד''ה בשר), הרשב''א (שם), המאירי (שם) והראב''ד (מאכלות אסורות ב, ג). אמנם המאירי טען שגם לשיטתם יש איסור דרבנן וכך גם פסק להלכה, אך מלשון שאר הראשונים משמע שאין בכך איסור כלל, ובלשון הרשב''א:

''בשר מהלכי שתים מותר מדדמו וחלבו מותרים, דכלל גדול אמרו (בכורות ה ע''ב) כל היוצא מן הטמא טמא מן הטהור טהור, ואילו היה בשרו אסור אף דמו וחלבו היו אסורים.''

האם אפשר להסיק מכאן, שלשיטתם מותר לאכול את הגופה הקרובה? התשובה היא שלא, אבל לא בגלל שאסור לאכול בשר אדם, אלא בגלל שיש איסור דאורייתא להשתמש בגופה של יהודי וליהנות ממנה (ועיין בדף לפרשת ויחי שנה א'). לעומת זאת כאשר מדובר בחתיכה מאדם חי - לא יהיה בעיה לאכול את בשרו.

ב. הרא''ש (כתובות ה, יט) והתוספות (כריתות כא) הסכימו עם הרמב''ן שאין איסור מהתורה לאכול בשר אדם, אבל בכל זאת הם טענו שיש איסור דרבנן לאכול בשר אדם, מאותה סיבה שאסור לאכול דם. כאשר אנשים יראו שאוכלים בשר אדם, הם יחשבו שמדובר בבשר בהמה טמאה, ויבואו להתיר אכילת בשר בהמה טמאה.

אמנם, כמו באכילת דם, האיסור נוהג רק כאשר חותכים חתיכה מגופה ואוכלים, שאז יש חשש שיתבלבלו, אבל אם נוגסים ישירות בגופה (וכל שכן כאשר נוגסים באדם חי) אין בכך איסור של אכילת בשר אדם (אך עדיין יש איסור דאורייתא להנות מגופה, כפי שכתב הרמב''ן).

ג. הרמב''ם (מאכלות אסורות שם) והסמ''ג (לאווין קכז) סברו שיש איסור עשה לאכול בשר אדם, וכך פסקו להלכה הרמ''א (יו''ד עט, א), הש''ך (שם, ג) וכף החיים (יו''ד עט,ט). מהיכן למד הרמב''ם דין זה? התורה (שמיני יא, ב) כותבת ''זאת החיה אשר תאכלו'' ומפרטת את החיות המותרות באכילה. מכך שהתורה התירה את החיות הללו משמע, ששאר החיות וביניהם אדם, אסורות באכילה.

כיצד הרמב''ם הגיע לכך שיש איסור עשה? הרי לכאורה מדובר בלאו. התשובה לכך היא שיש כלל, שכאשר לא כתוב בפירוש את האיסור, אלא רק לומדים אותו מציווי חיובי לא עוברים על לאו, אלא על איסור עשה. למשל באכילת בשר אדם, לא כתוב 'לא תאכלו בשר אדם', אלא כתוב מה יש לאכול, ומכך למדים מה אסור באכילה. במקרים כאלה האיסור לא מוגדר כלאו, אלא כעשה.                  

ד. הדעה המחמירה ביותר נמצאת ברא''ה (שטמ''ק כתובות ס ע''א), שטען שיש באכילת בשר אדם לאו מדאורייתא. כיצד לפי שיטתו מותר לאכול דם וחלב אדם, הרי כל היוצא מן הטמא - טמא? הוא טען, שמכך שהגמרא הביאה פסוקים מיוחדים כדי ללמוד שדם וחלב אדם טהורים, מוכח שהבשר עצמו אסור באכילה, ויש גזירת הכתוב מיוחדת באכילת דם, כי אם הבשר היה מותר באכילה, פשיטא שהחלב והדם מותרים כי כל היוצא מן הטהור - טהור, ולא היה צורך בפסוקים מיוחדים כדי להתיר את אכילתם.

אכילת ערלה

האם מותר לאכול ערלה של תינוק? בפשטות דין זה תלוי במחלוקת הראשונים:

א. לדעת הרמב''ן והרשב''א מותר, שהרי אין לשיטתם איסור לאכול בשר אדם, וגם אם יש איסור דאורייתא להינות מגופה, זה רק מאדם שמת, אבל במידה וחותכים חתיכה מאדם חי אין בכך איסור (רמב''ן ויקרא יא, ג). ב. לדעת התוספות והרא''ש במידה וניכר שמדובר בבשר אדם, אין בכך בעיה. ג. לדעת הרמב''ם והסמ''ג יהיה בכך איסור עשה, ולרא''ה איסור לאו.

למעשה נחלקו בכך האחרונים: 1. בכף החיים (יו''ד עט, ט) נקט לאסור, בגלל שהרמ''א פסק לאסור אכילת בשר אדם ואין ראיה שסגולה כזאת מועילה, וכך הדעה הרווחת באחרונים. 2. בספר מראה הילדים (מערכת ה' אות י') לעומת זאת כתב, שסגולה לאשה להתעבר, לקחת ערלה, למשוח אותה בדבש, ולבלוע, כך שעולה מדבריו שהוא מתיר במקום הצורך.

מה עדיף לאכול?

הרב ויינגבר בשו''ת שרידי אש (א, קסב) דן בשאלה, האם מותר להפיל עובר פגוע. לאחר דיון ארוך, הוא משווה בין הפלת עובר לאכילת בשר אדם. בשניהם הוא טוען, שעל אף שהתורה לא אסרה במפורש את הדבר, עדיין 'רצון התורה' שלא יפילו עוברים ולא יאכלו בשר אדם (יש לציין, שגם בשאר מערכות המשפט אין איסור מפורש לאכול בשר אדם).

בעקבות כך דן הרב גלאזר (דור רביעי, פתיחה) בשאלה, מה עדיף לאכול בשעת הדחק, בשר אדם שכפי שראינו לחלק מהראשונים אין בכך איסור מהתורה, או נבילה של כלב, שלכולי עלמא יש בכך איסור דאורייתא של אכילת נבילה. הוא טען, שעל אף שיש פחות איסור לאכול אדם, עדיין 'רצון התורה' שלא יאכלו בשר אדם, מכיוון שדבר זה נוגד את האנושיות הבסיסית, ובלשונו:

''ועתה אמור, בחולה שיש בו סכנה ולפניו בשר טריפה ובשר אדם, איזה בשר יאכל? נאמר שיאכל בשר אדם שאין בו איסור תורה, אף על פי שמחוק הנימוס שמקובל באנושות, כל האוכל בשר אדם מודח מבין האנשים, כדי שלא יאכל בשר נבילה שאיסורו בלאו? יעלה על הדעת שאנו העם הנבחר, חכם ונבון, נעבור על חוק הנימוס כדי להינצל מאיסור תורה?!''

דברי הרב גלאזר קשים. הוא פוסק שצריך לאכול את הכלב בגלל שכך 'רצון התורה'. אבל מה הכוונה 'רצון התורה'? מי מחליט מהו רצון התורה? מכיוון שלדעת לא מעט מהראשונים האיסור לאכול בשר אדם הוא מדרבנן בלבד, יש לאכול אותו, ולא מחדשים איסורים על פי תחושות בטן שהם נוגדות את ההלכה הפסוקה - לכן נראה צריך לאכול את בשר האדם ולא את בשר הכלב.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו[1]...