עיונים לשוניים - פרשת ויקרא: אדם כי יקריב מכם
נכתב על ידי איתיאל, 31/3/2020
{ב} דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶֽם׃
הראב"ע מעיר שסדר המילים במשפט אינו תקין (בלשונו, בהערה קצרה וקולעת: "מכם - מאוחר").
היינו מצפים שיכתב: "אדם מכם כי יקריב קרבן לה'". המילה "מכם" היא בפשטות לוואי של "אדם", אך היא נדחתה להמשך הפסוק, כאילו היא מושא של "יקריב".
אמנם יש פסוקים אחרים רבים שגם בהם איחור של רכיב תחבירי.
הראב"ע מציע לפרש שהמילה "מכם" היא אכן מושא של "יקריב", והכוונה ללמד שהקרבן חייב להגיע מממונו של המקריב ולא מן הגזל.
אכן כך דרשו חז"ל מהפסוק, אלא שהם הסמיכו את דרשתם על המילה "אדם" - כשם שאדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהרי לא היה עוד אדם עימו בעולם, ונמצא שלא היה לו ממי לגזול - כך אתם לא תקריבו מן הגזל.
ומפורש כך בנביאים, שמחו על השחיתות המוסרית בהבאת קרבן מהגזל: "אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט, שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה" (ישעיהו ס"א, ח'), "וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת־הַפִּסֵּחַ וְאֶת־הַחוֹלֶה וַהֲבֵאתֶם אֶת־הַמִּנְחָה - הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם?! אָמַר ה'" (מלאכי א', י"ג).
הספורנו מציע פירוש עמוק יותר, לפיו תועלת הקרבן אינה בנתינה, אלא בהכנעת הלב הבאה עימה, והקרבן הוא רק סיום ומעשה סמלי.
על דרך משל: הקרבן הוא כמו מתנת פיוס שאדם קונה לחבירו. אין תועלת במתנה אם היא לא תבוא מתוך לב נקי וריצוי דברים (וללא זאת זה יכול אפילו להעליב). לכן הפסוק מדגיש: "אדם כי יקריב מכם... מן הבהמה... תקריבו את קרבנכם" - כשהאדם הקריב מעצמו ומנפשו, הוא יכול להביא בהמה לסיום הריצוי והקירוב.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
