פרשת  כי תשא - מאין כי השבת מקור הברכה?

מאת: אהובה קליין

פרשת כי תשא ארוכה במיוחד, לפי שהיא  כוללת  139 פסוקים, והתוכן מאד מגוון- אחד הנושאים החשובים שבפרשה  הוא : הציווי לשמור את השבת - שהיא  מתוך עשרת הדיברות: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ:  כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם--לָדַעַת, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.  וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם; מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת--כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ.  טו שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת.  וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם.  בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אוֹת הִוא, לְעֹלָם:  כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.  וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת--לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים". [שמות ל"א, י"ב-י"ח].

בהמשך נאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּות; בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר, תִּשְׁבֹּות" [ ל"ד, כ"א]

השאלות הן:

א] במה חשובה השבת לעם היהודי?

ב] מדוע גם האדמה  צריכה לשבות בשבת?

תשובות.

חשיבותה של השבת.

מובא במדרש: מעשה בחכם שהלך לעיר אחת וראה שם יהודי עשיר ששולחנו  עשוי זהב, ושישה עשר  בני אדם צריכים להרימו, אמר לו החכם: בני כיצד זכית לעושר כה רב? ענה לו האיש: בזכות שהייתי תמיד מכבד את השבת וכמובן זו דרכי .

על פי רוב , אנשים הולכים לחפש להם קמיעות וסגולות לריפוי מחלות שחלו בגופם או בנפשם, אך כדאי  לדעת: הקמיע הטוב ביותר הוא : שמירת שבת קודש - מקור הברכה  שממנה נשפע ברכה וטובה לשאר ימות השבוע, ידוע המקרה שחולה אחד בא אל ה"חפץ חיים" לזכות ממנו בברכת רפואה  לחוליו, אמר לו הרב: הברכה המועילה והמתקיימת ביותר- היא ברכתו של שומר השבת,

ענה לו החולה: אם כך יברכנו רבינו השומר שבת - אותי. ענה לו  הרב: לא די בברכתו של שומר שבת, אלא אתה צריך ברכה מיהודי המוסר נפשו על קדושת השבת, כגון: שהוכה, או נתבזה על כבוד השבת. הוא, הוא ברכותיו מתגשמות. לכן ממנו כדאי לקבל ברכה.

בימינו מצויים רבים שנתבזו על כבוד השבת. המה בעלי תשובה שקיבלו עליהם  את שמירת השבת מתוך מסירות נפש וכמה גדולה מעלתם!

משל יפה ראיתי בספר: "מטה שמעון":

סוחר אחד הביא בדים יפים מאד לחייט - על מנת לתפור לבנו  הקטן בגדים, כאשר החייט סיים לתפור את הבגד הראשון, הסוחר הביא זאת לבנו הקטן, הילד הקטן היה כה שמח שהלך והתפאר בבגדו החדש ברחוב והנה הופיע ילד אחר הפיל ודחף אותו לשלולית בוץ – כמובן הבגדים התלכלכו כהוגן, כאשר  החייט סיים את הבגד השני שהיה מפואר יותר והאב נתן לבנו , מיד הזהירו: היזהר לך שלא יתלכלך הבגד הזה, כי רק זה לבדו  יישאר לך לתמיד.

הנמשל: כל ששת ימי השבוע השתנו מזוהמת הנחש - באופן שאין אנו מרגישים את מתיקותן של המצוות, רק המלבוש המיוחד - היינו - יום השבת אשר עדיין היה בו כוח ולא יצא אל הפועל- בזמן שחטא האדם הראשון היה אצל בעל המלאכה -  היינו הקב"ה, לכן אליו לא הגיע זוהמת הנחש,  משום כך יום זה, הוא יום  מיוחד העומד ביופיו , מתיקותו, ערבותו וטעמו. מסיבה זו. אומר אלוקים: "שמור את יום השבת לקדשו" כי יום קדוש זה לא נפגם  מחטאו  של האדם וזוהמת הנחש!

 חז"ל  מדגישים את המילים:

"אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ":-  אזהרה זו על שמירת שבת מובאת בלשון רבים, בכך מלמדת לכל יהודי: לא די בכך שאתה מקפיד על שמירת שבת, אלא עליך לפעול ולהשפיע  בנושא זה גם על סביבתך – לפי שאם השבת מתחללת בקרבת ביתך - הדבר פוגם בקדושת השבת בתוך ביתך.

ה"חפץ חיים"- מסביר מסר זה על פי משל: למה הדבר דומה?- לאדם שהוא בעל חנות ועל הדלת ישנו שלט המתאר את סוג העסק, כגון: חייט, שען  וכ"ו.  כל עוד השלט קיים, כל הסביבה יודעת על  טיבו של המקום, אך ברגע שהשלט הוסר מהדלת, מבינים כולם, כי האיש עזב את  העסק. הנמשל: השבת היא האות, או השלט של היהודי המעיד עליו כי הוא קשור לתורה הקדושה, אך ברגע שהוא "מסיר" את השלט - המשמעות היא: שיום השבת נהיה אצלו כיום חול רגיל בשבוע - הוא מנותק למעשה מהתורה.

ידוע, כי מצוות שמירת השבת- היא אחת מעשרת הדיברות כמו שהתורה מתארת: "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.  שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת—וַיְקַדְּשֵׁהוּ".

ספר החינוך , מבהיר את הציווי:" משורשי מצוה זו, שנהיה פנויים מעסקנו לכבוד היום -כדי לקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם - שהיא חבל שמושכת כל יסודי דת ונזכור  ביום אחד בכל שבוע ושבוע, שהעולם נברא בשישה ימים..."   היות וכאשר כל יהודי ישבות ביום השביעי  ויהיו אנשים  שישאלו: "על מה ולמה מנוחה זאת?, ויהיה המענה:  "כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם.."   יתחזק כל אחד באמונה אמיתית.." מכאן, שיהודי המקפיד בשמירת שבת מעיד על עצמו: שהוא מאמין - בבורא עולם -  המנהיג הבלעדי בתבל.

המהר"ל מבהיר: לכל דבר גשמי יש שישה צדדים: צפון, דרום, מזרח, מערב, מעלה ומטה.

המספר שבע: מסמל את המציאות שמעל העולם הגשמי -הוא מבטא את הממד הרוחני של החומר- זה התוכן הפנימי של העולם שבלעדיו אין קיום.

ללא ממד זה - דומה העולם לגוף אדם ללא נשמה, על כן החומר נברא במשך שישה ימים ואילו היום השביעי  תפקידו לשלב את הרוחניות בחומר.

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּות;

רבינו בחיי מסביר : התורה מזכירה את השבת גם בין  אזכרת הרגלים ממש באמצע -כי סמך אותו לחג המצות ולקידוש הבכורות- כי בכולם -זכר למעשה בראשית.- היות ונאמר לשבות בחריש ובקציר- לפי שבזמן עונת החריש והקציר- שהם עיקר חיי האדם- על היהודי לשבות בשבת ולא לעסוק במלאכות הקשורות לאדמה .

כך פירש גם הרמב"ן.

"נועם מגדים"  מוצא רמז נפלא במילים: "חריש" ו"קציר"

אומרים חכמינו: "שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול" לכן נפסקה הלכה בשולחן ערוך [אורח- חיים, סימן ש"ו] כי בשבת אסור לדבר ענייני חול, ואפילו בעניינים שמותר לדבר בהם ,גם ראוי  בהם לקצר. וזה  מה שרמוז במילה: "בחריש"- חריש בענייני חול, "ובקציר" וקצר גם  בדיבורים המותרים  בשבת - "תשבות"- באופן זה עליך לשבות בשבת.

ישנן ל"ט מלאכות האסורות בשבת

נאמר: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ לֹ א  תַ עֲ שֶׂ ה  כָ ל  מְ לָ א כָ ה …". [שמות פרק כ' פסוקים ח' י']

בתורה לא מבואר מה הן אותן המלאכות שאסורות בשבת.

ב'תורה שבעל פה' ,שנמסרה לנו מדור לדור, פירשו חכמים: שכל המלאכות שנעשו בבניית המשכן, (מעין בית המקדש כשהיו ישראל במדבר, ביציאתם ממצרים) הם המלאכות שנאסר על האדם לעשותם ביום השבת.

בתוך מלאכות אלה אסורות גם המלאכות:

חָרִישׁ   -   חוֹרֵשׁ.

הכשרת קרקע לזריעה או לנטיעה.

לדוגמא; סיקול אבנים, זיבול, פיזור אדמה.

קָּצִיר    -   קּוֹצֵר.

עקירת דבר ממקום גידולו.

לדוגמא; קצירת תבואה, קטיפת פירות, שבירת ענפים, הזזת עציץ נקוב העומד על האדמה ממקום למקום.

רש"ר [ר' שמשון רפאל הירש] מסביר: היהודי מצווה לשבות מ "בחריש ובקציר" על ידי כך נותן היהודי ביטוי להכנעתו ולכניעת עולמו לה'- גם במלאכה שעצם מחייתו  תלויה בה.

"אמר ריש לקיש: נשמה יתרה נותן אלוקים ביהודי- ערב שבת ואילו במוצאי שבת נוטלה הימנו [ממנו]

שנאמר: "וביום השביעי שבת וינפש" משהשבת עוברת- אוי אבדה הנפש המילה "וינפש"- נפרדת לצורך הדרש לשתי מילים [וי  נפש]

 לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: השבת היא אות בין עם ישראל לאלוקים- וכשם שאלוקים בירך את השבת בתום ששת ימי הבריאה- כך בניו מצווים לנהוג: כל השבוע  להיות עמלים אך בשבת מתקדשים ומתברכים בברכת שמים והשכינה והברכה שורה עליהם תמיד.

 יהי רצון שכל עם ישראל- כאיש אחד בלב אחד יזכו לקיים את השבת כהלכתה בשמחה וקדושה.