"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹות נֵר תָּמִיד" (שמות כז, כ)

פרשת 'תצוה' נפתחת בציווי להדליק נר תמיד במשכן ובמקדש, ונר זה צריך לדלוק דווקא בעזרת "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר". בהקשר לכך חז"ל מביאים במדרש (שמות רבה, פרשת תצוה פרשה לו), שעם ישראל נמשל לזית (ירמיהו יא, טז): "זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה' שְׁמֵךְ". מיד שואל על כך המדרש: "והלוא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל, בגפן ותאנה... כתמר... כארז... כאגוז", ואם כך מדוע הנביא ירמיהו השווה אותנו דווקא לזית, בעוד שצמחים אחרים שישראל נמשלו אליהם, פירותיהם נאים וערבים יותר מן הזית? ועל כך עונים חז"ל גם במדרש הנ"ל וגם בגמרא (מנחות נג, ב): "אמר רבי יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין".

כתב רבי אברהם גרודז'ינסקי: "ייסורים אינם עונש על חטא שעבר, אלא לימוד והוראת דרך על חטא שלא יבוא. שלוחים של מקום המה הייסורים, להורות לנו את שגיאותינו וטעויותינו בעבר, ולהאיר את דרכנו בעתיד. כי הייסורים גורמים לאדם לפשפש במעשיו ולחדור לשורש נפשו, לערוך חשבון נפש ולתקן את דרכיו".

השייכות המיוחדת שלנו דווקא לזית נובעת מן התהליך הקשה שהזית עובר כדי להפיק ממנו את שמנו הטוב. כשם שיש צורך בלחץ הכבד על הזית, כך גם עם ישראל מתעלה ומוציא מעצמו את איכויותיו דווקא כתוצאה מלחץ כבד.

כך בחיי הכלל וכך בחיי הפרט. אותם התמודדויות וניסיונות שלא היינו בוחרים בהם ביוזמתנו, הם חיוניים בתהליך ההתפתחות שלנו. בזכות הטלטלות שעובר האדם הוא מפיק מעצמו איכויות נסתרות, ולכן אין לראות בסבל בהכרח כדבר שלילי.

הרמח"ל מסביר, בתחילת ספר 'מסילת ישרים', שהקשיים והלחצים הם חלק מובנה מן המציאות. הוא מדמה את העולם לשדה קרב גדול, בו מתנהלת מלחמה מכל הצדדים: "כי כל עניני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם ניסיונות לאדם". אם נדע מראש שהעולם הזה הוא מקום של עמל, התמודדויות ואתגרים, אזי נבין שהקשיים והייסורים שאנו עוברים בחיים הם לא "עונש", אלא הם "תהליך בניה" בכדי שנשפר ונתקן את מעשנו.

עם זאת, יש לזכור שהשמן הוא המטרה, והכתישה היא רק אמצעי. לפי אותה המידה שבה נעמול ביוזמתנו להיות טובים יותר ולהוציא לפועל את האוצרות הפנימיים שלנו, כך יפחת הצורך בלחצים חיצוניים. חז"ל ביטאו זאת במשפט (תנחומא, פרשת משפטים סימן ה): "אם יעשו התחתונים את הדין מלמטה אין הדין נעשה מלמעלן". אם בשמים רואים שאתה עושה כבר דין למטה, אז לא דנים אותך למעלה.

הקב"ה, נתן בידי האדם את האפשרות להיות בעולם הזה, ובאותו המקום נתן לו גם את המנדט לטעות, וגם את הזכות והיכולת לשפוט את עצמו. באותו מקום שבו ניתנה לאדם הבחירה והחירות להיות, שם גם הוטל עליו האחריות על מעשיו. כאשר עומד האדם מול אלוקיו ומול עצמו בלבד, אין הוא יכול להונות את עצמו והוא מחויב לאמת. השופט את עצמו ניחן במידת האמת וביכולת לומר: טעיתי! הקב"ה נתן לנו את האפשרות לטעות עד כדי כך, שהוא סבלני לקבל את הטעויות שלנו - משום שכל עוד האדם שופט את עצמו, זה בעצם אומר שהוא נמצא בתהליך, שהוא עובד על עצמו, אז הקב"ה יודע שיש תקווה ומניח לך.

הרב נתנאל אלישיב, מהאתר: "בני דוד" - http://www.bneidavid.org

הרב דן האוזר, מהאתר: "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home