אלו דברי אלקים חיים

היסוד לנושא זה

בירושלמי שבת פי"ט ה"א ופסחים פ"ו ה"א, רבי זעירה בשם רבי אלעזר כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה.

בית אב כולל קבלה או היסק מהתורה. כעניין אם הלכה (שקיבלת מרבך - רש"י) נקבל אם לדין יש תשובה. (כריתות ט"ו:). ועיין תנחומא בהעלותך ט"ו, מה הדרבן הזה מכוון את הפרה לחרוש לשוות את התלמים אף דברי חכמים מכוונין את לומדיהם לומר על דבר האיסור אסור ועל המותר מותר ומראין פנים והוראות "מן התורה".

מגילה י"ט:, ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (דברים ט') ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים וכו'. ורש"י, דקדוקי תורה, ריבויין אתין וגמין, מיעוטין אכין ורקין. דקדוקי סופרים, שדקדקו האחרונים מלשון משנת הראשונים.

איזו ראיה נחשבת בית אב.

ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ב, אמר רבי ינאי אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה מה טעם וידבר יי' אל משה אמ' לפניו רבונו של עולם הודיעיני היאך היא ההלכה אמר לו אחרי רבים להטות וכו' כדי שתהא התור' נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור. ובמדרש תהלים י"ב, אמר ר' ינאי לא ניתנה דברי תורה חתוכין, אלא על כל דבור שהיה אומר הקב"ה למשה היה אומר מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. ביאור "חתוכה" כפי שמוכח במדרש תהלים, בהיסק חד משמעי. (יש גם פירושים אחרים)

ועי' גרסת מסכת סופרים פט"ז ה"ה. וזה מ"ש הרמב"ן בהקדמת מלחמות, שהראיות אינן כמופתי התכונה.

במ"ש הרמב"ן שאינו כמופתי התכונה, אין הפירוש שהדין מסור ביד הלומד כחומר ביד היוצר, האופן ההוא כלול ב"שאין לו בית אב", ואינו תורה.

איזו השערה נחשבת תורה.

גם כשיש דיעות חלוקות שכולן אינן נחשבות שגיאה, כלומר בנויות מהשערות סותרות הקשטרטת לאמור בתורה, אין כל השערה נחשבת ראויה.

בחגיגה ג':, (דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד [קהלת י"ב י"א]), בעלי אספות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין, שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר כולם נתנו מרעה אחד, אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב (שמות כ') וידבר אלקים את כל הדברים האלה. ורש"י, כולן אל אחד אמרן, אין לך מבני המחלוקת מביא ראיה מתורת אלוה אחר "אלא מתורת אלהינו". ע"כ. וכן מוכרח מלשון הגמרא שמביא וידבר אלקים את כל הדברים.

כלומר כשיש השערה של מה ראוי להכלל או לבאר דברי תורה, השערה זו אינה יכולה להסתמך על דברים שמחוץ לתורה.

(הלימוד הוא מיתור "כל" הדברים. שהיה די לומר את הדברים האלה. במכילתא דורש שהכל נאמרו בדיבור אחד ובשמות רבה מ"ז שגם משנה ותלמוד נאמרו בסיני וכאן מוסיף על זה דברי מחלוקת כיון שידוע מכח קהלת שגם זה בכלל תלמוד. (במדרשים לא הביא את דברים). הכל נדרש משום שקולים - עיקר העניין אינו אופן האמירה, ו"האלה" מעדיף רק תוכן המפורש. מצירוף שניהם למד במדרש שבדיבור אחד נאמרו גם לשאר דברים. אין כאן מקום לפרש יותר).

בפשטות כל השערה שמושפעת ממחשבות שמחוץ לתורה אינה נחשבת כניתנה מהקב"ה.

מקור לדיון ישיר מה נחשב הלכה

סנהדרין ל"ג., דאמר רב ששת אמר רב אסי טעה בדבר משנה חוזר טעה בשיקול הדעת אינו חוזר וכו' היכי דמי שיקול הדעת אמר רב פפא כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ואיקרי ועבד כחד מינייהו וסוגיא דשמעתא אזלי כאידך היינו שיקול הדעת, רש"י טועה בדבר משנה  שטעותו מצוי בדבר המשנה אין דינו דין לגמרי וחוזר,

טעה בדבר משנה פטור מלשלם משום דלאו כלום עביד, כמ"ש תוס' ב"ק ק'. ד"ה טיהר. וזאת בניגוד לטעה השיקול הדעת. ההבדל הוא כמ"ש בנתיבות סי' כ"ה ס"ק י"א שטעות בשיקול הדעת גם כן ד"ת הוא. ועפי"ז טעה בדבר משנה כיון  שאינו תורה לאו מידי עבד. (עיין שם בש"ך ובקצות החושן, ובמפרשים, דיון ארוך וטעמים אחרים לדין טעה בדבר משנה). עכ"פ על עצם דברי פיהמ"ש דלהלן אין מי שחולק. פירוש המשנה לרמב"ם בכורות פ"ד מ"ד, והשני שיטעה בדבר התלוי בסברא והוא כגון שהיה הדבר אפשרי שהוא כמו שאמר אלא שהמעשה בהפכו, וזה נקרא טעה בשקול הדעת. וזה היה לפני חבור התלמוד, אבל בזמנינו זה נתמעטה אפשרות הוית דבר זה, כי אותו שהורה בדבר, אם נמצא במה שנתחבר בתלמוד הפכו הרי הוא טועה בדבר משנה, ואם לא נמצא הפכו והיה שקול דעתו בו "מסתבר לפי המדות התורניים ואף על פי שיש פנים היפך הוראתו" הרי אי אפשר לקבוע עליו שטעה כיון ששקול דעתו אפשרי.

מקרים מצויים.

עי' בשו"ע (חו"מ סי' כ"ה). וברמ"א שם סעי' ב', לא יאמר האדם אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת, ואם עושה כן הרי זה דין שקר, אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות, הרשות בידו.

אלו ואלו דברי אלהים חיים.

הלשון "אלו ואלו" אין משמעותה "כל מה שיאמרו".

עירובין י"ג:, אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הן והלכה כבית הלל. לא נאמר כאן אלא על דברי ב"ש וב"ה, והם והיה שקול דעתם מסתבר לפי המדות התורניים, הנ"ל. ועי' רש"י כתובות נ"ז., ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים הם זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט. כלומר לא כל סברא ראויה להיאמר אלא סברא שקיימת באיזה מקום בתורה.

הנראה בהסבר מה שהקדימה בת הקול "אלו ואלו דברי אלקים", שהוא כדי שלא נאמר בנידון ה "לא בשמים היא", שאין בכח נבואה ובת קול (ב"מ נ"ט: ותמורה ט"ז.) אלא בנידון ב"ש וב"ה שהרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה (עירובין ו'., חולין מ"ג:) שלשני החולקים יש שיקול מספיק שראוי לסמוך עליו שניהם נחשבים דבי אלקים. אחר שב"ה כבר דברי אלקים ועביד כוותייהו עביד שמים אינם מחדשים תורה כשמודיעים שב"ה צודקים.

בהסבר מחלוקת בית שמאי ובית הלל הלכה כמי מהם,

ביבמות י"ד., למ"ד לא עשו (בית שמאי כדבריהם) דהא ב"ה רובא ומ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא בית שמאי מחדדי טפי. וכ' בלקח טוב לר' יוסף אנגל כלל ט"ו אות כ"א שמחלוקתם אם האיכות בזה מכריע את ריבוי הכמות או להיפוך דמ"ד עשו ס"ל דנהי דב"ה רוב בכמות עכ"ז כיון דב"ש מחדדי טפי מכריע מעלה איכותית דחידוד שכלם את רוב הכמות דב"ה ומ"ר דלא עשו ס"ל להיפוך דרוב הכמות מכריע. ע"כ. עכ"פ בית הלל ודאי סברו שהכמות מכריעה. יש לתלות בזה את מחלוקתם של ב"ש וב"ה אם להחמיר בדרבנן, החמרה מועילה לאנשי המעלה ומזיקה לפחותים יותר באיכות.

ביסוד מחלוקתם זו, עי' ירושלמי יומא פ"ז ה"ב ונזיר פ"ז ה"א דבית שמאי סוברים תדיר ומקודש מקודש קודם. ועי' מנחות מ"ט: שסותם תדיר ומקודש תדיר עדיף. ועי' בלקח טוב הנ"ל אות י"ט שעדיפות תדיר היא עדיפות כמות ומקודש הוא איכות. (עיי"ש גם דרך אחרת). (ר"ע בירושלמי יומא כב"ש, אבל הוא יסבור שקדש קל אצל חמור הוא כמו חול, עי' קידושין מ"א: לגבי קדשים מול תרומה, ואין ללמוד לעלמא).

ועי' הוריות י"ב:, כל התדיר מחבירו קודם את חבירו וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו. מנא הני מילי אמר אביי דאמר קרא (במדבר כ"ח) מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד מכדי כתיב עולת הבקר עולת התמיד למה לי הכי קאמר רחמנא כל דתדירה קדמה. וכל המקודש מחבירו הוא קודם את חבירו מנלן דתנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו (ויקרא כ"א) לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. לכל אחד מן הלימודים יתרון על חבירו. ועי' יבמות ז': תוס' ד"ה ואמר, דלא ניחא שידחה ביאת כולו דכתיב בהדיא ואל המקדש לא תבא אבל ביאה במקצת לא כתיב בהדיא אלא מהיקשא. כאן הבעיה מה נחשב יותר כתוב בהדיא. בלימוד מקודש קודם מפורש יותר הדין, וקידשתו, אבל לא מפורש חלות הדין של קדימה בשאר מקומות, ואילו לגבי תדיר שלמד מיתור "אשר לעולת התמיד" היתור מלמד להדיא שתדיר קודם מצד עצמו. היינו בכל מקום, אלא שהאמירה פחות מפורשת בכתוב מאמירת וקידשתו.

זו דוגמא של זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא וכתב רש"י, וצריך סברא מה להעדיף בנידון, ואין סברא מובהקת להכריע.

בעניין גיטין ו':, ותזנה עליו פילגשו, אלו ואלו דברי אלהים חיים הן זבוב מצא ולא הקפיד נימא מצא והקפיד. בקצרה. אף שזבוב מצא אינו עיקר התוכן בכ"ז למדים אותוכיון שהאפשרות זנות מעניין מזון אין ראוי להתעלם ממנה, והיא נכנסת לגדר אין מקרא יוצא מפשוטו לגמרי.