המעשה כולו אומר דרשני.

חשבתי להציע:

רבי יוסי נכנס ל"חורבה אחת מחורבות ירושלים" = לבית המקדש החרב.

יש שלוש חששות בחורבה, כנגד שלושת הסיבות שהחריבו את בית המקדש:

עבודה זרה = מזיקין. התייחסות לכוחות טבע אחרים מהקב"ה.

גילוי עריות = חשד (של זנות).

שפיכות דמים = מפולת.

אמנם כאשר אין שנאת חינם (=בשניים) ניצלים מהמזיקין (=ע"ז), שהרי "חבור עצבים אפרים - הנח לו".

רבי יוסי סובר להיכנס יחידי לחורבה. הוא חושש מהפסקת עוברי דרכים. הוא עושה זאת כדי להתפלל יותר בכוונה ולהגיע למעלות רוחניות גבוהות יותר ("שמעתי בת קול שמנהמת כיונה").

הוא מפחד למעשה מהטרדות שבגלות, במעבר הדרך. מעדיף להסתגר בעצמו בחורבה.

אליהו הנביא, מבשר הגאולה, מלמד אותו שלא כך הדרך. עליך להישאר עם הציבור. ללכת איתו בדרך. גם אם תצטרך בגלל זה לקצר בתפילה, במעלה הרוחנית הפרטית.

אבל, מוסיף אליהו הנביא, לא תפסיד מכך. אותה השפעה בעליונים שקרתה בזכות הכוונה הפרטית שלך, מתקיימת בכל תפילת ציבור. בעת עניית קדיש - אמן יהא שמו הגדול - הנאמר דווקא בציבור.

אליהו הנביא כבר למד בעצמו שיעור דומה. גם הוא הלך והתבודד בהר האלוקים חורבה, מקביל לחורבה מחורבות ירושלים. במקום בו שרתה השכינה, אליהו ורבי יוסי מתרפקים על העבר, על דבר ה' ששכן שם. ואכן שניהם מקבלים מענה בקול ה'. המענה שמקבל אליהו הוא שהמחשבה "ואוותר אנכי לבדי" פסולה, ותיקונו לחזור לעם ישראל ולהשתתף בכל אירוע ציבורי: ברית מילה, ליל סדר.

ומעניין להקביל למעשה ברבי ישמעאל בן אלישע (אגב, אלישע הוא תיקונו של אליהו. התלמיד שנצטווה אליהו להכתיר כיורשו לאחר ביקורתו על עם ישראל. והוא מאופיין בסנגוריה ועזרה לכלל ישראל, לעומת הנהגתו הקפדנית של אליהו):

שניהם פותחים ב"פעם אחת נכנסתי" (לחורבה - בית המקדש / להקטיר לפני ולפנים).

שניהם מקבלים התגלות (בת קול / ראיתי אכתריא-ל).

נענוע הקב"ה בראשו מוזכר אצל רבי ישמעאל (במענה לברכתו) ואצל הציבור (במענה לקילוס איש"ר).

כנראה שרבי ישמעאל שווה לציבור, כי הוא נכנס ככהן גדול, שליח ציבור, נושא על כתפיו וליבו את שמות בני ישראל. ולכן זוכה לנענוע הקב"ה בראשו בהסכמה כמו לציבור.