"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה..." (מז, כח)

"וכי לא חי אלא שבע עשרה שנה בלבד? אלא, שהיו שנים אלו שנים שראה בהן חיים, אבל עד השנים האלה מה הוא אומר? "ימי שנות מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים" (מז,ט). וזה שנאמר "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד (איוב ח,ז) וכן אתה מוצא בכל מקום, שהרשעים תחילתן שמחה וסופן צער עד לאין קץ, אבל הצדיקים תחילתן צער וסופן שמחה לעולם, דכתיב: "ושמחת עולם על ראשם". (מדרש הגדול).

חיים של שמחה

מאה ושלושים שנה חי יעקב אבינו לפני שירד למצרים ועל השנים האלה הוא אומר שהיו "מעט ורעים" (מז,ט). ודוקא במצרים, הארץ הטמאה, שם התחילה הגלות שבה מררו המצרים את חייהם של בני ישראל, דוקא שם ישב בשלוה? כפי שאומרים חז"ל שעיקר ימי חייו שחי שם היו בשמחה ונחת?!

שבע עשרה שנה חי יעקב אבינו במצרים ושבע עשרה זה גימטריא טוב. דוקא שם היה לו טוב? יש פה לימוד עצום! יהודי יכול למצוא חיים ושמחה בכל מקום אליו יתגלגל אי פעם. זו המהות של יהודי. להחזיק את עצמו בכל מצב ועת, גם במצרים. זה המבחן שלך. מצפים ממך להמשיך שמחה וחיים גם למקומות האלה שאתה בעל כורחך מגיע אליהם.

גם אם קיבלת מסלול קשה בחיים, גם אם יש לך הרבה יסורים, אסור לך להתייאש. תפנה אל השם. תספר לו הכל. תבקש שיעזור לך.

תתחזק באמונה. שכל מה שקורה איתך זה כדי לרפא אותך, לתקן, לזכך, לטהר, לקרב אותך אל ה'. זאת המטרה היחידה של היסורים שעוברים עליך. תזכור שהכל פה מושגח בהשגחה פרטית מדוייקת, תזכור  שיש בורא לעולם והוא מנהיג פה את הכל, והוא יודע בדיוק מה אתה צריך לעבור בשביל לקרב אותך אליו. אתה צריך להאמין באמונה שלמה שמפה תצמח הישועה שלך, דווקא בדרך הזו, דווקא על ידי הקשיים האלה, זה המסלול שהנשמה שלך צריכה לעבור כדי להגיע לבירור שלה, תאמין שה' יודע מה הוא עושה עם כל אחד ואחד, הוא עושה אתך את הטוב ביותר. תתאמץ להאמין בו. תתאמץ להאמין שהוא לא עושה לך שום דבר רע בחיים.

תתחזק באמונה שה' הוא כל יכול. גם אם אתה רואה שבדרך הטבע אין לך שום סיכוי, אל תתייאש ח"ו. אל תרים ידיים. תאמין שבורא עולם יעשה דבר שאתה בכלל לא חשבת עליו. אדם זורק את  השכל. אז איו גבול לפתרונות ולישועות שהוא פתאום מאמין שה' יכול להושיע אותו.

תאמין ברחמים של ה'. רבנו אומר שהשם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם. כי רצה לגלות רחמנותו (ליקו"מ ס"ד). כל מה שעובר עליך זה הכל רחמנות של השם! ככה להסתכל על החיים!

תאמין שה' הוא רק טוב ומטיב. שהכל זה מהרחמים שלו. שהרחמים של השם הם אין סוף ואין תכלית. למה אדם מפסיק להתפלל? כי הוא לא מאמין ברחמים של השם! אולי השם לא רוצה לתת לי? אולי לא מגיע לי? אם היית מאמין ברחמים של השם, היית עומד ומתפלל עד שהיית מקבל.

תאמין שכל היסורים שעוברים עליך, עוד יהפכו לאור גדול, ומתוך החושך שאתה נמצא בו יאיר לך אור התפילה, אור התורה, אור הצדיק, נועם ה'. כל המרירות שסבלת תיהפך לכזו מתיקות, כל הגיהנום שעברת יהפך לכזה גן עדן, וכל זה בעולם הזה. שלא לדבר על מה שתזכה לעולם הבא בזכות היסורים האלה.

כמו שתינוק רוצה את אמא שלו, כל הזמן רץ אל אמא שלו, כך כל העולם רוצה את ה'. כל יהודי יש לו בתוכו פנימה נקודה של כסופים ואהבה לה' שזוהי השמחה האמיתית ובכוחה אפשר להתגבר על כל הצרות.

ואי אפשר לדבר על אהבת ה' ועל דבקות בה' אם אדם לא שומר את עיניו. כי כשהעין רואה, הלב מיד חומד, זה חז"ל אמרו וזה תופס לגבי כל אדם. עם ישראל עם קדוש, מחפשים איך לעבוד על הקדושה וטהרה, איך להינצל מ"הלאוו" של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אפילו שה קשה מאד ואדם לא רואה כמעט שום אפשרות להינצל מזה, אך הוא יודע שצריך להלחם, שבשביל זה הוא בא לעולם.

כשאדם מתקדש, כשהוא זוכה ליותר ויותר רגעים של דבקות בה'. יש לו שמחה גדולה. כי כשאדם הולך עם עיניים פקוחות המחשבה שלו מתגלגלת מדבר אחד שהוא רואה לדבר אחר, אך כשהוא שומר את העיניים, הוא יכול לדבר עם ה', להיות בקשר עם ה' שאין תענוג גדול מזה, וזה נכון לכולם, גם לנשים וגם לילדים.

אחרי שיעקב אבינו מברך שבט שבט, הוא מברך את כולם יחד,  "ויברכם ביום ההוא". שיזכו שיהיה להם את היום ההוא, את היום המסויים שהם חיים בו, שיחיו את ההווה ולא את העבר והעתיד.    שכל החיות שלהם וכל השמחה שלהם יהיו מהחיבור אל ה' רגע רגע, בכל מה שהם עושים, שלא יצטרכו לזכורונות מהעבר ולתוכניות לעתיד כדי לקבל קצת שמחה. כשאדם מחובר, השמחה שלו תעבור לאחרים, לאשתו, לילדיו, לחברים, כי כשאדם מחובר לה' הוא רוצה כל הזמן לשמח, לעשות טוב לכולם, הוא נהיה דומה לבורא שכל הזמן נותן ומשפיע.

אנחנו לא יודעים להודות, הכל נראה לנו פשוט, טבעי, מובן מאליו. רק כשלוקחים מאיתנו ח"ו את המתנות המופלאות האלה מבינים איזה הפסד זה לחיות כל השנים ולא לדעת להודות.

עם קצת שפלות וענווה, אדם יכול לראות איך כל מה שיש לו וכל מה שמצליח לו, זה הכל ה' שולח לו, תודה רבה לך ה' שנתת לי וכמה נפלא שנתת לי, עכשיו שיצאה לי תפילה טובה מהפה, שלא היו לי הרהורים בתוך התפילה, אלא באמת יכולתי לכוון בתפילה, תודה רבה לך ה'. תודה רבה שהיה לי לב טוב לפתוח את הדלת לשכן, או לזה שבא לבקש צדקה, ושלא סגרתי עליו את הדלת, ושלא עשיתי פרצוף, ותודה רבה לך שמחלתי ולא שמרתי טינה, ותודה רבה לך על זה ותודה רבה לך על זה כי הכל ממך.

הקב"ה הוא המשפיע והאדם הוא המקבל. צריך כל הזמן להזכיר לעצמנו את הדבר הזה. שכל איזה שבח שאדם פתאום מקבל, איזה מחמאה, או שהוא בעצמו נותן לעצמו מחמאה, אומר "ברוך השם הצלחתי , מה שעשיתי עלה יפה' הוא צריך לזכור על המקום  מאיפה יש לו את זה. תודה רבה לך ה', תודה רבה, זה ממך, כי מאיפה היה לי את הדעת הזאת, את הכשרון להבין , לדבר, לעשות,  לפעול, זה הכל מהצלם אלוקים שנתת לי... אחרי דקה הוא עוד הפעם שוכח , הוא חשב שזה הוא בעצמו, וכל הזמן נמצא בזיגזגים האלה, זה אני, זה לא אני. אני הרי כזה נחמד, אני לא עושה את השגיאות שפלוני עושה כי אני יותר עדין, ואני מבין, ואני לא פוגע, וברוך השם אצלי יש שלום בית, ואני מצליח בזה ואני מצליח בזה אבל בעצם זה לא אני, זה הקב"ה, תודה רבה לך ה', אתה הבאת לי את השלום בית, אתה הבאת לי את ההצלחה עם הילדים, הכל מה שיש לי זה אתה ודקה אחרי זה עוד הפעם, עבודה לכל החיים.

עד סוף כל הדורות, כשירצה אדם לברך את בניו, יאמר "ישימך אלוקים כאפרים ומנשה" (מח,כ). כפי מה שאומר יעקב ליוסף. בזכות מה זכו אפרים ומנשה? בזכות הענווה והשפלות. הגדול, מנשה, מקבל את הברכה מידו השמאלית של יעקב, למרות שהיא היד הפחות חשובה והוא לא מקנא באפרים אחיו הצעיר, שזכה לקבל הברכה מידו הימנית של יעקב ושהיא היד החשובה. ואפרים , קיבל את הברכה מיד ימינו של יעקב, לא מתגאה, הוא לא זוקף את המתנה לזכות עצמו. הוא שאמרנו ענוה ושפלות זו הרגשה פנימית, אמיתית ועמוקה, שהכל זה מתנת חינם בלי שום זכות מצידנו, זה הכל חסד ורחמים של בורא עולם.

צריך להכריז מלחמה על העצבות וזה עושים בעיקר עם ההודאה. אדם שרגיל בעיקר לבקש, רואה תמיד את מה שאין לו אבל מי שרגיל בעיקר להודות, רואה מה הוא מקבל. אדם צריך לחשוב ולדבר הרבה, עם הילדים שלו, עם החברים שלו, כמה טוב לנו, כמה אשרינו, כמה צריכים להודות לה' יתברך, ברוך ה', יש מה לאכול, יש מה ללבוש, אף על פי שעוד הרבה דברים חסרים. אל תחשבו כל היום מה חסר לך, תודה על מה שהקב"ה נותן, וזה ימשיך עוד ועוד חסדים. ואותו דבר ברוחניות. ברוך ה', אני שומר תורה ומצוות, אני מתפלל בבית הכנסת, אני לומד תורה, להודות ולהלל לה'. כמו שיעקב אבינו חי שם במצרים בשמחה ונחת, כך יכול כל יהודי להמשיך שמחה וחיים לתוך המצבים היותר קשים. השמחה שלנו מתרוממת מעל כל כאב צער ויגון. היא לא קשורה לשום דבר שיש לנו או שחסר לנו, היא שמחה בה'.

העבר היה ואיננו, העתיד יהיה וגם הוא איננו. מה שיש זה רק הרגע הזה שלפני, אז תתחבר אל ה' ותשמח. יהודי קם בבוקר. הבורא נתן לו מחדש את נשמתו, הוא צריך להודות קודם כל על זה. כך יהודים שמחו תמיד, כך היתה להם התלהבות כל ימיהם, עד שאפילו לפני מיתתם שמחו מכל רגע נוסף שאפשר לעשות רצון שמים.

אדם עם עין טובה, יראה את כל החסדים ויגיד תודה. אם אדם מסתכל לצדדים, אז תמיד תהיה לו עין רעה. כי אם יש לו את זה, אז אין לו את זה, תמיד חסר לו משהו שיש לאחרים, תמיד יש במי לקנא, מי שמצליח יותר, שמתקדם יותר ממנו. אבל אם אדם מסתכל אל ה', לא לצדדים, אז שום דבר לא חסר לו ואת כל השפע שהוא מקבל הוא יכול להרעיף על אחרים. העיקר שנשמח. אתה עכשיו כאן חי, בריא, נושם, אז תשמח, תהיה שמח, תפסיק לחשוב כל הזמן מה היה ומה היה. תחיה את הרגע. תתחבר אל ה' כל רגע ורגע, בכל מה שאתה עושה. תשמח בטוב שהשם נותן לך! זו העבודה שלך, לשמוח! כל מצווה שאתה עושה זה מתנה. תנשק אותה. תחבק אותה. זה מקרב אותך אל ה', זה מחבר אותך אליו ואתה לא שמח? תגיד אשרינו כמה פעמים ביום, זכית להיות בכלל ישראל, בזה בעצמו תשמח את עצמך.

כשיהודי זוכה לאהבת השם, יש לו הרבה שמחה בחיים. הדבר הראשון ביהדות, העיקרי, זה אהבת ה'. מה זה אהבת ה? זה שאדם נהנה מהמצוה, מהתפילה, ממעשה חסד, יותר מהתאוות שלו, מאלה שהם כמובן מותרות על פי ההלכה. כשאדם אוהב את ה', ממילא זה כבר יוביל אותו לכל שאר ענייני עבודת ה' וקיום המצוות. לכן זה הדבר היסודי ביהדות. מי שאוהב את ה' משתדל בכל כוחו לקיים את מצותיו ולעשות את רצונו. אפילו מה שהוא לא חייב. שלוש פעמים ביום אנחנו מזכירים לעצמנו שהיסוד של כל היהדות זה אהבת ה'. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אבל אם זה נשאר במוח, אם זה לא יורד ללב, אז העיקר חסר. הסוף צריך להיות אהבה.

ואת זה צריך לשנן לילדים, ושיננת לבנך. יש נחת רוח יותר גדול מלראות את הילדים הולכים בדרך ה' ושמחים בה? נאמר בפרשה "ויברך את יוסף" (מח,טז) אך היכן מצינו את ברכת יוסף? הרי מיד נאמר "המלאך הגואל אותי מכל רע" שזה ברכת הבנים אלא יעקב אבינו מלמדנו שהברכה הכי טובה לאבא, השמחה הכי גדולה שלו שהבנים שלו יהיו מוצלחים ומחונכים והולכים בדרכי אבות (שי למורא).

בתוך הקושי, בתוך הצרה, אפשר למצוא הרבה דברים קטנים שמשמחים. רבינו אומר לשמוח בכל מה שאפשר והוא מספר לנו ספור מעשה על תם שמנהגו היה תמיד להיות בשמחה. שמח בכל דבר עד כדי כך שנראה בעיני אחרים כשוטה. שמח בלחם כאילו היה בשר ובמים כאילו היו יין, הוא כל כך שמח במה שהיה לו שזכה לכן להרגיש את כל הטעמים הנפלאים בלחם ובמים וככה עם כל דבר ודבר. דברים קטנים שמשמחים יש הרבה, בואו נעשה מהם דברים גדולים. כי בעצם, הם באמת גדולים. כמו בסיפור הבא:

השפריץ

יום שישי, שעת בוקר מוקדמת. ירמיהו קורנהאוזר, המכונה ירמי, אברך אציל נפש נטל ידיו, בירך ברכות השחר והציץ דרך החלון המטבח אל אפלולית גשומה, סואנת וסוערת, בעוד רוח פרצים מנסה לחדור פנימה דרך חרכי התריס השבור.

משימת הבוקר שלו הורכבה מסידור זריז של הבית, הכנת כריכים לבניו תלמידי הת"ת, והכנת הבנות הקטנות לגנים. את התינוק החביב שעיה, עליו להעביר למעון שבקצה העיירה. נו, לך תארגן ותארוז שישה ילדים שהגדול בהם בן תשע, לבד, ועוד לארגן ולנקות את הבית לקראת שובה על העזר כנגדו הנמצאת בבית החלמה, ובשעת הצהריים היא תנחת כאן עם הצאצאית השביעית, כן ירבו. האמת היא, שקרוב לשבוע שהוא עומד בעומס הזה בכבוד רב. לאחר פיזורו של דור העתיד במוסדות החינוך, הוא גולש נושף ומתנשף לבית הכנסת השכונתי לתפילת שחרית שמתחילה ב7.50 ומשתדל, עד כמה שמוחו טרוד, לכוון בשלוש הברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה. אתמול הוא עשה חשבון  שהצעידה עם השישייה ועם עגלת התינוקת נמשכת על פני שני קילומטרים לפחות. דא עקא, שהקילומטר הראשון כולו מרוח על פני עלייה חדה, כאשר עיניו פקוחות ופוזלות לצדדים, וידיו חובקות את כפות ידיהן של העוללים השובבים, שאינם מודעים לסכנות. הוא פתח את הגמרא שלו וצלל אל עומק הסוגיה וניסה לדחוק הצידה אל מרתפי התודעה, עמוק עמוק, את הבעיה שהציקה לו. כסף, אין לו פרוטה בארנק, המקרר דליל למדי, המילגה של הכולל מאחרת, ונעבעך אין כבר ממי להלוות. החוב שבסופרמרקט השכונתי מעובה ודשן למדי, ופניו החמצמצות של ויקטור הקמעוני רודפות אותו כבר חודש ימים. "תסלח לי קורנהאוזר" מתפייט ויקטור "אני, לא יורד לי כסף מן השמים, אם לא תסגור את החוב , משבוע הבא לא תוכל לקנות... תבין אותי".

ירמי ניסה להבין והתחנן על נפשו בוקר אחר בוקר, "רק לחם , ביצים וחלב, תרשום לי בכרטיס... כמה אני חייב? 3,273 ₪ אל תדאג ויקטור לא ברחתי, לאן יש לי לברוח עם שישה ילדים? עוד מעט תיכנס המילגה של הכוילל, עוד כמה גרושים מהביטוח לאומי, ואני כאן, תאמין לי.. "ויקטור הכיר את הנאום הזה אבל בלע אותו, והמשיך לתת. אתמול, ביום חמישי אחרי הצהריים, כשירמי הצליח לשכנעו לשחרר לחם ביצים וחלב, שיחרר ויקטור חרצובות לשונו, בעדינות עד כמה שיכול היה, "קורנהאוזר, עד כאן!!! אני לא ביטוח לאומי ולא בנק לאומי, אני בסך הכל סוחר קמעוני קטן, לא יכול לממן אותך!! ממחר, שילמת, קיבלת, לא שילמת, לא קיבלת, הבנת?!" המילים הללו צרבו לו את העורף, עברו לגרון, ירדו בוושט ועשו לו כאב בטן לא פשוט. הגברת עוד מעט חוזרת, צריך לשריין את הבית בטיטולים, במטרנה, במוצרי מזון, עוף לשבת, דגים.. מאיפה אני משיג את זה.. "רבונו של עולם, יש כל כך הרבה גשם בשמים הרהר ירמי "לא מגיע לי גם גשם קטן של ברכה. של פרנסה? את כל העולם אתה מרטיב בשפע שלך... מה איתי? לא מגיע לי איזו השפעה טובה ורטובה ממעון קדשך? אם ויקטור לא משחרר לי קניה של 500 ש"ח לפחות... איך בדיוק אני עובר את השבת?" בשעה שש הוא התחיל להעירם, נטילת ידיים, ברכות השחר, כוסות שוקו, הכריך, החיבוק החם והנשיקה, ובשעה 7.00 התחיל המרוץ, והפעם כנראה זה אמור היה להיות מרוץ רטוב מתמיד, הוא פתח את המטריה, וכל הכבודה הקורנהאוזרית החלה לנועה במדרכה, אט אט בעליה לכיוון פיסגת העיירה, תתפלאו כאילו על פי הזמנה מראש הגשם פסק לו, אי מפה, אי משם, הבליחה לה קרן שמש עקשנית. וחזרה ונעלמה, ירמי צעד לאיטו, והרבה בתפילתו של כהן גדול ביום הכיפורים בבית קודש הקודשים, שלא יקבל הקב"ה תפילתם של עוברי דרכים, מדוע? כי עם כל הכבוד להם, העולם צריך גשם, העצים הפרחים, החיטה, כן , לתפילה של כל יהודי פשוט הצועד בדרך יש עוצמה אדירה, והקב"ה מאזין לו.

רבונו של עולם, הרהר בליבו "אינני מבקש שייפסקו גשמים חלילה, רק תן לי הפוגה קצרה עד לתום הפיזור..., ושוב חזר וניקר בו אותו נודניק הרסני ומייאש ממפעלותיו של היצר הרע. "הלו ירמי, מה עם הקניות? אשתך בדרך הביתה, וויקטור אתמול היה נחרץ מתמיד" ליבו התכווץ קמעא, גבו השתופף קלות, ובעיניו נזרק דוק לחלוחי של דאגה, באמצע העלייה הם ביקשו לפוש, ונשענו על עמוד הבטון של תחנת האטובוס. סמוך לתחנה נמתחה לה דרך עפר בוצית רווית שלוליות, וג'יפ לבן דהר לאורכה במהירות מסחררת. עד שירמי הספיק לקלוט מה הולך להתרחש, טס שפריץ רוחבי דשן ושמנוני העשוי מבוץ אדמדם מגלגלי הג'יפ לעבר הקורנהאוזרים, הגדול והקטנים. אחרי שלוש שניות הפכה המשפחה המתוקה לעיסה דביקה של בוץ, מים דלוחים על הפנים, הידים והמעילים... הג'יפ המשיך בטיסתו על שביל העפר וכשהגיע למטה בסוף הירידה סטה לכיוון הכביש ונעלם. הצעקות המביכות מרטו את עצביו של ירמי. רק זה היה חסר לו.

שישה ילדים מטונפים, עצבניים, עייפים, תינוק בעגלה צווח עד גנזי מרומים, וצריך לחזור הביתה, לנקות אותם, להלבישם מחדש, להחזירם לבתי הספר, להתפלל שחרית באיחור ולהגיע איכשהו לוויקטור ולהתחנן על נפשו... הוא הוציא מכיסו ניירות טישו ניגב את פניהם , והירשה לעצמו לבכות יחד איתם. "כן, גם אני ילד של בורא עולם , ואם מותר להם לבכות גם לי מותר". והוא בכה, כי כאב לו, והיה כבד עליו, והדוחק, והקושי, והשבת באופק, ומאין יבוא עזרי... ורבונו של עולם ביקשתי קצת מהגשם שלך, מהשפע שלך...אבל למה ככה... אחר כך הוא תקע מבט בשמים הכהים ומלמל "אני יודע שעלי לומר תודה על השפריץ הזה, אך אינני יכול, אבאל'ה אינני יכול... אבל לפחות אני יודע.." אחרי שניגב אותם והרגיעם הסתובבה השיירה לחזור, והנה מולו הג'יפ הלבן עוצר בחריקה. גבר כבן 60 גבוה חסון יורד ממנו, "סלח לי הבנתי שהרטבתי אתכם.." הרטבת." גיחך קורנהאוזר. "לכלכת אותנו עד העצמות, תביט על המעילים והמכנסיים שלהם, תן מבט על התינוק.." אני נורא מתנצל. לא הבחנתי בכם, רק כשהגעתי לסוף הירידה צילצל אלי ידיד שלי ואמר לי 'נפתלי , אתה לא נורמלי, הרטבת משפחה שלימה'. לכן חזרתי..." "סלחתי", נרגע ירמי. במה אני יכול לפצות אותך?" שאל האיש וסימן לקורנהאזורים לעלות על הג'יפ' והם עלו... "זה בסדר. תודה על הטרמפ, הוא בהחלט פיצוי נאות על השפריץ". ניחם אותו ירמי. המשפחה הצטופפה בג'יפ.  העגלה נקשרה לגג, והפלאפון של נפתלי ניגן בדיבורית "מה קורה איתכם נפתלי?' שאל מישהו. 'בסדר הם על הגיפ, חוזרים איתי הביתה" עדכן נפתלי. הקול הדובר מעבר לקו היה מוכר לירמי.. אבל ישנם הרבה קולות מוכרים... לא ככה?" תנקה ותלביש אותם, ואקח אתכם לבתי הספר" אמר נפתלי, "אם עושים טרמפ, אז עד הסוף". אחרי 15 דקות המושפרצים חזרו לג'יפ נקיים ורגועים וירדו אחר כבוד במוסדות החינוך. ירמי גם ביקש לרדת והודה בחום למיטיבו... "חכה חבוב, לא גמרנו, אתה נשאר בג'יפ" הורה נפתלי. אחרי שלוש דקות נסיעה  חנה הג'יפ מול הסופרמרקט של ויקטור, ושישה ארגזי מזון מלאים כל טוב הועמסו עליו. "מה זה?" שאל ירמי. "זה השפריץ" חייך נפתלי "יש לי מפעל שימורים גדול, וויקטור הוא אחד הקליינטים שלי. הוא יצא מהמכולת שלו, ראה אותי דוהר ומרטיב אתכם,,, ועדכן אותי בפלאפון. אחרת מי יודע איזה עונש הייתי חוטף משמים...". "ויקטור מהסופרמרקט?" תמה ירמי. "כן, אנחנו ידידים למעלה מחמישים שנה... גדלנו באותו מושב..."סיפר נפתלי, והשניים נפרד בידידות.

ביום ראשון בבוקר נכנס ירמי קורנהאוזר מהוסס משהו לסופרמרקט של ויקטור, והפעם פניו של הקמעוני היו מחויכות מתמיד. "וואלה ירמי, איך אתה יודע לכוון מי ישפריץ עליך... נפתלי סגר לך את החוב... מזל טוב פותחים כרטיס חדש". ירמי נשם עמוק, בעונג בלתי רגיל, ורשם לעצמו עוד פרק מכונן בהשגחותיו הרטובות והטובות של בורא עולם. (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי).

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לאהוב את הצדקה . לשמוח עם כל בקשה של יהודי לעזרה.

כי אני אוהב לתת, אבל בתנאים שלי, ולאנשים שלי, והכל עם תכנון מראש. אך כשכל רגע יש מישהו אחר שמכריז על משפחה במצוקה, או אברך שיושב ולומד כל היום ואין לו, על יתומים ואלמנות וכלות ומשהו לשבת, אני מתחיל להילחץ. אני אומר בליבי די, שיעזבו אותי.

רבונו של עולם, תעזור לי לשמוח  עם כל שקל שאני זוכה לתת  ולזכור איזה דבר גדול זה בשמים.

תעזור לי להצטער על כל מי שלא יכולתי לעזור ולא לכעוס ולרטון שזה כבר מוגזם הבקשות האלה. כמו השכנים שלנו שמקפידים לקרוא כל "זעקה לעזרה" ששמים להם בתיבת הדואר ואפילו לא יכולים לתת לכולם, הם משתדלים לתת משהו קטן והעיקר מתפללים שתהיה ישועה לאומללים האלה.

רבונו של עולם, תעזור שאני אעשה הכל לכבודך, לא לכבודי. שאני אזכה סוף סוף למעלה הזו של נתינה בסתר. שאני אשמח לתת בלי שאף אחד ידע מזה, שהכל יהיה לכבודך ולא לכבודי. שלא תהיה לי שום טובת הנאה מהצדקה שאני זוכה לתת. כי אני עדיין כל כך רחוק מזה.

רבונו של עולם, תעזור לי לאהוב את הצדקה.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי