"ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו" (בראשית מה,ג). 'ר' אלעזר כי מטי להאי קרא בכי: (בראשית מה, ג) "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו", ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה' (חגיגה ד,ב). וכן מובא בב"ר: 'ר' אלעזר בן עזריה אמר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. ומה יוסף הצדיק שהוא ב"ו, כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו, הקדוש ברוך הוא שהוא דיין, ובעל דין, ויושב על כסא דין, ודן כל אחד ואחד, עאכ"ו שאין כל ב"ו יכולים לעמוד לפניו' (ב"ר צג,יא). בפשטות בא ר"א לזרז על שמירת התורה כראוי, ולכן מדגיש את עניין יום הדין שאי אפשר להצטדק אז מהפחד, לכן מביא ראיה מהפס', כדי לומר זאת כדרשה. והגמ' מוסיפה שאף הוא עצמו לקח זאת כשיעור מוסר לעצמו, שהיה בוכה כשהיה מגיע לזה. אלא שעדיין קצת תמוה שצריך פס' כדי לחשוב כך, שהרי זה ברור ולא צריך פס' לזה? (אמנם בפשטות זה חיזוק לדבר, ולכן היה לוקח מזה מוסר לעצמו ולתלמידיו בכל פעם שהיה מגיע לזה) לכן הסביר תוס': 'של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. שלא יוכל להשיב תשובה מעלייתא להיפטר לגמרי, דמכמה דברים מצי לפטור עצמו קצת, כדאיתא בפרק הדר (עירובין דף סה.) יכולני לפטור כל העולם מדין של תפלה' (תוס' ד"ה 'של'). ממילא מובן היטב, שכיון שמצד הדין יכול להפטר, אז יכול אדם לחשוב שכיון שזה מתוך ד"ת, אז ביום הדין יזכר בזה, ויוכל להשתמש בטענות אלו, שהרי זה חלק מזכויותיו (לימוד תורה). לכן מדגיש ר"א שבכ"א אינו יכול ביום הדין לטעון זאת. לכן מביא ראיה מיוסף, שמדגישה התורה "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו", מזה שהדגישה התורה שלא יכלו לענות (ולא רק אמרה שלא ענו כי נבהלו), מרמזת התורה שיכלו לענות מצד הטענות, אלא שהבושה השתיקה אותם ('"נבהלו מפניו" – מפני הבושה'. רש"י בפס'). ממילא ביום הדין, גם אם יזכור את הטענות שיכל לפטור עצמו (ולא ישכחם מאימת הדין), בכ"ז מהבושה שלא התנהג כראוי ישתוק ולא יוכל לענות. אלא שלכאורה איפה מצאנו שיוסף הוכיח את אחיו, הוא רק שאל אם יעקב עדיין חי? הת"ת מסביר: 'ונראה בשנדקדק בכלל בשאלת יוסף העוד אבי חי מה שאלה היא זו? והלא מכל המשך דבריהם אתו ראה וידע כי יעקב חי, וגם מה שייכות שאלה זו לאמרו אני יוסף? ולכן י''ל דמה שאמר העוד אבי חי, הוא כמתמיה ואומר: האמנם היה בו כח לסבול משא יגונו וצערו מאבודתי, עד שעוד חי הוא?! והנה במעט דברים אלו די להם להאחים לקוט בפניהם על כל המעשה אשר עשו. ומבואר דבדברים אלו אמנם הוכיחם תוכחה נמרצה הראויה לעשות שרט בנפש החייבת בה. ודו''ק'. והנה לכאורה קשה, וכי יוסף רצה לצערם כ"ך עד שבא להוכיחם כך? לכן נראה יותר לומר שיוסף לא הוכיחם, אלא הם חשבו שהוא מוכיחם, ולכן לא אומרת הגמ' שיוסף הוכיחם, אלא רק שכך זה בתוכחה של בשר ודם, כך שאפשר שהוא לא התכוון לזה, אלא הם טעו בהבנתו. כך פירש הכלי יקר: '"העוד אבי חי" וגו'. אע"פ שכבר אמרו לו שהוא חי, כמובן מכל דברי יהודה, מ"מ חשב יוסף אולי אמרו כן כדי שיכמרו רחמיו על הזקן, ולא יגרום לו מיתה כי נפשו קשורה בנפשו. ע"כ שאלם שנית העוד אבי חי. ולבבם לא כן ידמה, וחשבו שלא נתכוון לשאול אם הוא חי או לא, אלא שבא להזכיר עונם על כן אמר העוד אבי חי, לומר שאביו הוא ולא אביכם כי לא חסתם על צערו כאילו אינו אביכם. ע"כ נבהלו ולא יכלו לענות דבר... ורז"ל אמרו שמבהלה זו יוקח לימוד על יום הדין, כדאמר רבי אלעזר בן עזריה: ווי לנו מיום הדין, ווי לנו מיום תוכחה. ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף לא יכלו לענות אותו, כשהקב"ה עומד לדין על אחת כמה וכמה, שנאמר "ומה תעשו ליום פקודה" וגו'. כי האחים סברו שיוסף הזכיר עונם בדרך שנתבאר, ומה יעשה האדם ליום פקודה כי יפקד מושבו ומשאו ומתנו, וביד כל אדם יחתום לומר ראי דרכך מה עשית. ודעת ר"א שלכך כתבה לנו התורה שאחיו נבהלו, כדי שהמשכיל יתן אל לבו חרדת יום הדין וללמוד ק"ו מאחי יוסף'. שזה יותר טוב, שלא לומר שיוסף התכוון לביישם. אלא שזה טוב לדברי הגמ', אבל במדרש מופיע: 'ומה יוסף הצדיק שהוא ב"ו כשהוכיח את אחיו' וכו', הרי שנאמר שהוא הוכיח, ולא שטעו בדבריו? אלא שאפשר שאין הכוונה שהוא רצה להוכיחם, אלא שמתוך דבריו יצא להם תוכחה, שטעו בהבנת דבריו. ולכן מודגש במדרש 'יוסף הצדיק', לרמז שכיון שהוא צדיק לא היה מוכיחם כדי לביישם, אלא שלא הבינוהו נכון. אולי אפשר שיוסף בכלל לא בא להוכיחם, וזה גם לא משמע מדבריו, אלא מעצם זה שידעו שהוא יוסף, התביישו על שמכרוהו, שדבריו "אני יוסף" גרם להם להוכיח את עצמם. בזה מובן מדוע למד ר"א על יום הדין, כיון שגם ביום הדין הבושה נגרמת כעין מהאדם עצמו, שהוא עצמו חותם על מעשיו: '"ואין עול" – שאדם נפטר מן העולם באים כל מעשיו ונפרעים לפניו, ואומרים לו: כך עשית ביום פלוני, ואי אתה מאמין בדברים הללו? והוא אומר: הן והן! והוא אומר לו: חתום, שנאמר (איוב לז) "ביד כל אדם יחתום”' (ספרי, דברים לב,ד). ממילא האדם עצמו חותם לפי מעשיו בעברו שעולים עכשיו, שזה דומה לזכרון האחים שזכרו את מה שעשו בעבר, שעכשיו עולה מול עיניהם, ולוקחים על כך אחריות, ומתביישים. עוד נראה שאולי יוסף רמז להם כדי שיתביישו, כדי לכפר להם בכך על מכירתו (בנוסף למה שסלח להם מצד עצמו, בא לכפר להם שלא יענשו בדין שמים על מעשה המכירה), ולכן הזכיר ע"י ששאל "העוד אבי חי" שיש כאן רמז לחיים, כרמז ל"ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו,כג). שמזה רמזו על שהעוה"ב נקנה בייסורים: 'תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. אלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא... העולם הבא, דכתיב (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר"' וכו' (ברכות ה,א). 'ודרך חיים – חיי העוה"ב הויין לו תוכחות מוסר לאדם' (רש"י). שכדי לזכות בעוה"ב באין לו ייסורים כעין תוכחות מוסר. מזה שהביטוי לזה הוא "תוכחות מוסר", נראה שרומז שמי שמקבל על עצמו מוסר, שמתבייש על מעשיו הרעים, בזה מתכפר לו ולא צריך לקבל ייסורים ממש. לכן נראה שיוסף בא לכפר להם על חטאם (וידע שיתרצו בכך, שאחרת לא היה חוטא בלביישם), ולכן רמז להם על חטאם (כהסבר הת"ת או ככלי יקר בהבנת האחים), שבבושתם כופר להם החטא (מצד דין שמים), ורמז ב"אבי חי" כרמז לתוכחה שהיא מביאה "חיים". (לכן מדגיש המדרש 'יוסף הצדיק', שעשה זאת בהיותו צדיק, שבא לכפר להם [ובידיעה שיקבלו זאת ברצון ולא יכעסו עליו]). אולי לכן גם למד מכאן ר"א על יום הדין, כיון שיוסף בא לכפר להם ליום הדין, ויוצא שיש כאן רמז שהתוכחה ביום הדין קשה יותר (שלכן עדיף עכשיו), וגם רמז לרצות לקבל תוכחה בחיים כדי לכפר במקום להיות בתוכחה ביום הדין. לכן נאמר במדרש: 'אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה', כעין שני דברים, מצד יום הדין, עדיף שיכופר עכשיו ולא נענש בעוה"ב, ומצד יום התוכחה, התוכחה בחיים עדיפה מהתוכחה בעוה"ב שקשה יותר.