ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם.

בפשטות המזמור נאמר בתקופת הזוהר של ירושלים.

דוד יושב בארמונו, כשהוא צופה ב"הרים סביב לה", בהר ציון המיוסד לתלפיות ונראה כ"לעולם ישב", וממשיל את זה להשגחת ה' על העם.

יש לעיין:

הרי בפועל לא התקיים "לא ימוט לעולם ישב".

היה חורבן. נחמיה מתאר: "העיר בית קברות אבותי חרבה ושעריה אוכלו באש".

בימי הזוהר של דוד אכן היה נראה כך, וזה יכל לשמש כמשל טוב לדבר יציב העומד לעד.

אולי זה מקור דברי נביאי השקר בימי ירמיהו המדברים על כך שהמקדש לא יכול להיחרב: "היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה" (עיין ירמיה ז').

ובהקבלה מהופכת, המקונן בפרק האחרון של איכה משתמש בדימוי בצורה אחרת.

הוא אינו יכול לומר "כהר ציון לא ימוט לעולם ישב", שהרי "הר ציון ששמם, שועלים הילכו בו".

הוא מתפלל לנמשל, שה' ימשיך את השגחתו התמידית ולא יעזוב לעולם את ישראל: "למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים?!".

אך אינו יכול למשול לירושלים, שהתברר שאינה נצחית, אלא מדבר על כיסא ה': "אתה ה' לעולם תשב, כסאך לדור ודור".