"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" (בראשית כה,כח). '"בפיו" – כתרגומו: בפיו של יצחק. ומדרשו: בפיו של עשו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו' (רש"י). '"ויאהב יצחק את עשו". וכי לא היה אבינו יצחק יודע במעשה עשו שהן כעורין? והכתוב אומר "הלא משנאיך ה' אשנא" (תהלים קלט כא), ומפני מה אהבו? אלא שהיה אוהבו בפניו בלבד כדי לקרבו ולמשכו. שהרי קל וחומר: אם כשהוא אוהבו מעשיו מקולקלין, אלו שנאו וריחקו על אחת כמה וכמה. ואמרו רבותינו: לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל דוחה. לכך נאמר "ויאהב יצחק את עשו". "כי ציד בפיו". דהוה מיתי קופדא טבא לפומא דאבא. ד"א, "כי ציד בפיו”, שהיה שואל בדקדוקי מצוות, ומתראה שהוא כשר, ותוכו פנוי מכלום. ד"א, "כי ציד בפיו" חם ושלום למאן חשדיה ליצחק אבינו דהוה רחים ליה לעשו משום מיכלא. אלא שצפה ברוח הקדש שעתיד לצאת ממנו עובדיה שהחביא מנביאי ה' מאה איש, חמשים חמשים איש במערה, וכלכלם לחם ומים. וכן הוא אומר "כי ציד בפיו" מנין ציד בגימטריא מאה וארבע הוי, שהחיה מאה איש, ונתן ארבע ככרות לכל אחד ואחד. ועובדיה מבני בניו הוא, דכתיב "בית עובד אדום" (ש"ב ו יב). ולפי שעובדיה מאדום הוא, לפי כך כל נבואתו אינה אלא על אדום, שנאמר "חזון עובדיה כה אמר ה' אלקים לאדום" (עובדיה א,א). אמר הקב"ה: יבוא עובדיה שדר בין שני רשעים, אחאב ואיזבל, ולא למד ממעשיהם, ויתנבא פורענות על עשו הרשע, שדר בין שני צדיקים, יצחק ורבקה, ולא למד ממעשיהם. וכן הוא אומר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום" (שם פסוק יח)' (מדרש הגדול, בראשית כה,כח). ע"פ המדרש מובן שיצחק קירב את עשו כדי שלא יתקלקל יותר, וניסה להשפיע עליו דרך הנקודה הטובה שבו, כמו שמתגלה בהמשך בעובדיה שיצא ממנו. אולי ע"פ זה אפשר להבין מדוע התורה אמרה "ויאהב" שזה לשון עבר ע"י ו' ההיפוך (ש'יאהב' זה עתיד, ובתוספת ו' ההיפוך ['ויאהב'] זה נעשה לעבר), כדי לרמז שיש דבר בעתיד שמגלה על העבר שיצחק אהבו, וזהו עובדיה שיצא ממנו בעתיד. מסיבה זו יצחק שלח את עשו להביא לו אוכל כדי שיברכו, שזה ע"י שיאיר את הנקודה הטובה שבו (כמו שמובא במפרשים. וראה בהרחבה ב'מעשי אבות-א' 'האם טעה יצחק ביחסו לעשו', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). נראה שזה נרמז שכאן נאמר "כי ציד בפיו" והכוונה (בפשט) לפיו של יצחק (שהאכילו), וזהו כמו שנאמר בשליחתו את עשו בשביל הברכות "וצודה לי צידה... ואכלה" (בראשית כז,ג-ד), ממילא כמו שכאן אהבו בשל שניסה לקרבו בכך לקדושה, דרך הנקודה הטובה שלו, כך גם שם זו הסיבה לשליחתו להביא ציד ולברכו. אולי למדו כאן במדרש שאהבו כדי לקרבו לקדושה, כיון שבפס' נאמר "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב", ולמדו כעין היקש, כמו שרבקה אוהבת את יעקב בשל קשרו לקדושה, שזה נאמר בפס' קודם: “ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים" (פס' כז) '"וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" – שני אהלים, בית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר' (ב"ר סג,י) ממילא מה שנאמר שרבקה אהבה את יעקב, ולא נאמר למה, מתפרש ע"פ הפס' קודם, שאהבה אותו בשל היותו יושב בביהמ"ד. כך גם כשהפס' כעין הקיש בין אהבת יצחק לעשו לאהבת רבקה ליעקב, בא לרמז שגם יצחק אהב את עשו כדי לקרבו לקדושה. (מההיקש ליעקב שהיה בביהמ"ד גם מובן שדרשו חז"ל שהיה עשו אומר ליצחק כאילו הוא היה בביהמ"ד: '... והיה אומר לו אביו: בני, היכן היית היום הזה? והוא אומר לו: בבית התלמוד, לא כך הוא הלכה מן כך וכך, לא כך איסורו, לא כך התירו. ומתוך דברים אלו הוה צדו בפיו, על כן אהבו' [תנחומא "תולדות" סימן ח]). ומה שאמרו שאהבו בפניו בלבד, אולי רמזו זאת מ"ויאהבו" בלשון עבר, להבדיל מרבקה שנאמר בלשון הווה "אהבת", כדי לרמז שאהבו פעם כשהיה כשר, אבל כשהגדיל ונעשה רשע (שמגיל 13 הלך לע"ז [ב"ר סג,י]) כבר לא אהבו באמת. אולי אפשר שיש רמזים בדברים שהיו בשליחת עשו לצוד, שדומים לגילוי שבעובדיה: בפס' מובא: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני. ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי" (כז,א-ב). בפס' מחוברת השליחות עם התעוורותו של יצחק (וכן יצחק מעמיד את השליחות בעקבות שהזדקן, והדבר שהתגלה בזקנותו זהו שהתעוור). הסיבה שהתעוור היא בשל עשן הע"ז של נשות עשו (רש"י. כז,א), ולעשו היו שתי נשים שדר איתן, וזה דומה לעובדיה שאומר עליו המדרש 'אמר הקב"ה: יבוא עובדיה שדר בין שני רשעים' וכו'. יצחק שלח את עשו להביא לו ציד, שזה כמרמז על איזבל, שהיתה ממלכות צידון: "איזבל בת אתבעל מלך צידנים" (מלכים א טז,לא), שעובדיה לא הושפע ממנה, וכך דרך מעלה זו ניסה יצחק להשפיע לעשו שלא יגרר אחר הרשעים בעולם. אולי מרומז שעובדיה האכיל את מאה הנביאים, וזה כעין מתגלה בדברי עשו שהיה צד בפיו את אביו: 'כשהיה בא עשו מן החוץ היה אומר לאביו: אבא, המלח מהו שתהא חייבת במעשר?' (תנחומא "תולדות" סימן ח). ומעשר ניתן ללוי בהיותו עובד ה', וגם הנביאים היו מביאי דבר ה', ולכן כעין במילים שהיה אומר (על המעשר) ראה יצחק שעדיין יש סיכוי להחזירו למוטב דרך הנקודה המתגלה אצל עובדיה. אולי זהו שבפס' נכתב "וצודה לי צידה" (כז,ג) עם ה' מיותרת, שמרמז על צידה לדרך, שיצחק אמר שחושש שמגיע זמנו למות, ולכן מרמז שרוצה שיכין לו צידה לעוה"ב, שזהו ע"י שיחזור בתשובה. וזה מכח הנקודה שבו שמתגלה בהמשך אצל עובדיה, וכך נרמז ב"צידה", שפועל מכוח שהיה עשו חושב שהוא "צד" בפיו את יצחק שכאילו הוא עובד ה' – שכביכול רוצה לתת מעשר לעובדי ה'. ממילא הגילוי של היותו 'צד' (את יצחק) זהו בטענה שהוא 'עובד ה'', ונשאר אותיות י' ו-ה' (מ"צידה"), ש'עובד' את ה' בגילוי של 'י'ה', וכך יוצא 'עובדיה', שדרך זה רצה יצחק להשפיע להחזרת עשו בתשובה.