אגב, במבטא האשכנזים והתימנים ניכר הבדל בין קמץ (o) לפתח (a). 

אך במבטא הספרדי כיום אין כל הבדל בביצועם (a). כך שלמעשה בקריאת התורה אין כל הבדל בין קריאת "אדנָי" ל"אדנַי".

הראב"ע מעיד שרק בקהילות טבריה וחכמי מצרים ואפריקה יודעים לבטא כראוי את הקמץ.

ומעניין כי גם הרב מאזוז, שבדרך כלל רוממות המבטא התוניסאי בגרונו, כאן מודה במקצת.

הוא סובר שהמבטא הנכון הוא בין a לבין o. וכיוון שהוא "באמצע" נשתבשה קריאתו, אצל האשכנזים הפך ל-o גמורה, ואצל הספרדים ל-a גמורה. ורק מעט שימרו את המבטא הנכון (כגון במבטא הפרסי. ואם נרצה להגדיר במדויק, נראה שזה מעין ביצוע של a כשהשפתיים נקמצות כנהוג בתנועת o).

ומעניין שגם אצל יהודי אשכנז בעבר היה בלבול בין הגיית פתח וקמץ.

כך לדוגמה מצאנו פיוטים מראשוני אשכנז שחרזו קמץ עם פתח, כמו ב"צור משלנו": "ברכו אמונַי... כדבר א-דנָי".

ובפרשתנו מאריך רבינו בחיי (הספרדי) בעניין:

"ולפי הפשט בחכמת הנקודות, הקמץ מעלה גדולה וראשון לשבעה תנועות...

ואע"פ שנראה שהקמץ והפתח הכל דבר אחד ותנועה אחת (=במבטא הספרדי),

אין הדבר כן! אלא שיש הפרש ביניהם במבטא, שהרי תנועת הקמץ גבוהה ועליונה ותנועת הפתח למטה ממנה...

ומטעם זה, בניקוד זה השם (שם ה') לא תמצא פתח אלא קמץ.

כי המעלה העליונה הגדולה המורה עליונה ושהוא בלתי נסמך לאחר כדבר הנברא.

ומפני זה נכתב באל"ף דל"ת כשהוא קודש בקמץ, וכשהוא חול בפתח.

ומה שכתוב בלוט "אל נא אדנָי" בקמץ והוא חול?

לפי שהוא סוף פסוק.

וזהו ההפרש הגדול שיש בתורתנו בין קמץ לפתח, כהפרש שיש בין אור לחושך ובין קודש לחול.

וכן מצינו שהמחליף פתח בקמץ לא ימלט מאחת משתיים: או יהרוס הכוונה, או יבוא לידי כפירה!.

כי אות ה"א של "הַאף תספה" אילו קמצתו היית מהפך כוונתו של אברהם והורס מחשבתו.

ואות ה"א של "הא-ל יעוות משפט" - אילו קמצתו יהיה כפירה (מתמיהה לקביעת עובדה)!